בלה חיים נולדה בפולין ב-1938, שלישית בין שלוש בנות. בעקבות המלחמה המשפחה נאלצה לברוח לשטחי רוסיה, ובגלל תנאי הרעב הילדות נשלחו לבית יתומים כי שם היה יותר מזון. לאחר המלחמה המשפחה חזרה לפולין ולגרמניה, שהתה במחנות עקורים, וב-1951 עלתה לארץ.
מגיל 17 בלה גרה בקיבוץ גבולות. לאחר שאיבדה בת בטרם עת בעקבות מחלה ואת בעלה שנפטר בגיל 60, לאחר 7 באוקטובר חוותה אובדן נוסף – נכדה יותם חיים ז"ל נחטף על ידי חמאס ונהרג בעזה בשוגג מאש חיילי צה"ל.
3 צפייה בגלריה
בלה חיים על הקבר של הנכד יותם. "שאלתי את העובדת הסוציאלית: 'באת להגיד לי שיותם חזר?' היא בכתה. הבנתי שיותם איננו עוד"
(צילום: אביגיל עוזי)
ניצולי שואה מספרים על התקווה שלהם
הבריחה מפולין: "גרנו בעיר שנקראת סטוק — היום יש לה שם אחר. אבא שלי, אברהם רוטשטיין, בא מוורשה והכיר את אמא שלי, שרה, אבל הם נישאו רק אחרי שבע שנים, כי חיכו שאחותו הבכורה תתחתן. אבא היה סנדלר ואמא טיפלה בילדים. ב-1939 פלשו הגרמנים לפולין והגיעו גם לעיירה שלנו. התחילו שמועות שהם תופסים את הגברים והורגים אותם ולנשים ולילדים לא עושים כלום. אבא שלי והגברים האחרים ברחו לביאליסטוק בגבול הרוסי. אמא שלי נשארה עד ששלחו אליה מכרים שאמרו לה לברוח, כי עוד מעט לא תוכל להגיע לשום מקום. אמא הייתה עם שלוש ילדות, כשהקטנה, אני, בת שנה. נדדנו בכל מיני מקומות, אירחו אותנו בין היתר חקלאים, ובהמשך התאחדנו עם אבא, אבל לזמן קצר. הגרמנים כבשו את ביאליסטוק, והמשפחה שלי הצליחה לברוח לרוסיה והגיעה לטג'יקיסטן, שם קלטו פליטים וקיבלנו בית. משם אני כבר זוכרת יותר".
טג'יקיסטן: "הכניסו אותנו, הילדות, לבית יתומים כדי שנוכל לקבל מזון, למרות שהיו לנו הורים. בינתיים גם נולדה לנו עוד אחות. היינו רעבים מאוד, והאחיות שלי אפילו חשבו פעם למכור אותי בתמורה לכיכר לחם. העובדה שנותרנו בחיים זה נס אחד גדול. נשארנו שם עד סוף המלחמה. כשנגמרה המלחמה נתנו אישור לכל הפולנים שהיגרו לרוסיה לחזור למולדת. הדרך חזרה לפולין הייתה קשה מאוד — היה צריך להגיע לאוזבקיסטן, ומשם לנסוע ברכבת שקודם לכן שימשה כנראה לחיסול יהודים. הרבה משפחות נקרעו בדרך ולא כולם החזיקו מעמד מבחינה בריאותית, ביניהם גם הדודה שלי".
yk13878380מתוך אלבום משפחתיפולין: "כשבני המשפחה שלי הגיעו לפולין, האנטישמיות שם הייתה גדולה מאוד, הרבה יותר ממה שהיה לפני שעזבנו. אבא שלי נסע לחפש את המשפחה שלו בוורשה, וכשהוא חזר הוא חשש שלא יראה אותנו יותר, כי פולנים ירו באנשים שנראו יהודים. למרבה המזל התאחדנו. בהמשך נולד לי עוד אח, שהיה לבן הזקונים במשפחה ששרדה למרות כל הסיכונים שהיו לנו בדרך. בפולין היו שליחים מישראל, מתנועות דרור והשומר הצעיר, ששיכנעו את ההורים שלי להכניס את אחיותיי למסגרת של הכשרה בגרמניה, לקראת עלייה לישראל. אני הייתי קטנה מדי ולכן לא רצו לשלב אותי, אבל אני זוכרת שצרחתי בכל הכוח, ואז הכניסו אותי ביחד עם האחיות הגדולות שלי. הגענו לברלין, שם התגוררנו שנה בלי ההורים, ושם גם למדנו עברית. מאוחר יותר גם ההורים הגיעו לגרמניה והתחברנו. עד 1951 עברנו בין מחנות עקורים בגרמניה, ואז עלינו לארץ, כשמלאו לי 12.
ישראל: "בתחילה הגענו למעברה ביפו, ומשם עברנו לרמלה. ב-1956, בגיל 17, הגעתי לקיבוץ גבולות, אחרי שאיחדו כמה קבוצות מרחבי הארץ לגרעין של השומר הצעיר. בשנה הזאת גם התגייסתי, בזמן מלחמת סיני, ושמרתי כמו האחרים על הגבול בין ניצנה למצרים. אחר כך חזרתי לגבולות ונשארתי עד היום".
שכול: "בשנת 1959 נישאתי ונולדו לנו שלושה ילדים. היום יש לי חמישה נכדים וחמישה נינים. לצערי, נאלצתי לעבור שכול קשה מנשוא – ולקבור את בתי הבכורה טלי ז"ל, שנפטרה מסרטן בטרם עת. אפילו לא הספקנו לחגוג לה 30. גם בעלי נפטר מאירוע מוחי בגיל 60. ההתמודדות עם מותה של טלי הייתה קשה מאוד. מאז בעצמי חליתי בסרטן. מה שהחזיק אותי באובדן הבלתי נתפס הזה הוא הנכדה שלי, גפן, בתה של טלי. מכורח המציאות, הפכתי שוב ל'אמא' בגיל 52 וטיפלתי בגפן. היום היא בת 38. היא גרה איתי בקיבוץ עד אחרי הצבא, ואז עברה צפונה, ואחרי כמה שנים חזרה עם משפחתה לגור בגבולות. למרבה המזל, הם לא היו בגבולות ב-7 באוקטובר. הם נסעו לאילת לחופשת סוכות".
7 באוקטובר: "ב-6 באוקטובר טיילתי באזור בארי, ואפילו ישבתי לי על הגבול עם עזה, והכל היה בסדר. בשבת בבוקר התעוררתי וחשבתי שיש מבול, בגלל הרעש. ואז השכן התקשר ואמר שיש מלחמה בחוץ. אין לי ממ"ד. מיד התקשרתי לבן שלי, ואז מיד גם לנכד שלי יותם, שהתגורר במגורי הצעירים בכפר עזה. יותם אמר לי: 'סבתוש, אני בסדר, קצת לחוץ, יש כאן מחבלים, תשמרי על עצמך'. גפן, באילת, דאגה מאוד שאני לבד.
"בעשר וחצי יותם שלח הודעה בקבוצה שהמחבלים מחוץ לבית שלו. קראתי את ההודעה שלו וצרחתי. החברים שהיו סביבי החזיקו אותי שלא אקרוס. בשבת בערב התחילו להביא פצועים מחולית. אחרי יומיים פתחו באזור חמ"ל לחיילים, והלכתי לשם לסייע. הבן שלי רביב, אבא של יותם, התבקש לעשות בדיקת דנ"א כי לא ידעו כלום בשלב זה על יותם שלנו. בשלישי בערב רביב ואיריס אשתו, שהתפנו מגבולות, קיבלו בית בנווה אילן וביקשו ממני להצטרף אליהם. ברגע שהצלחתי לצאת מאזור הדרום, הגעתי אליהם. אחרי עשרה ימים הגיעו אלינו נציגים ואמרו שלפי כל מיני נתונים שאספו, נראה שיותם כבר ב-12 וחצי של אותה שבת היה בעזה. אף אחד לא מכין אותך ליום שבו הנכד שלך ייחטף מהבית. קשה לתאר במילים כמה חיכינו לו, בכל יום ויום. שרנו לכבודו, היינו בטוחים שהוא חוזר".
יותם: "ב-15 בדצמבר, יום שישי, לא הייתי עם המשפחה. הייתי במלון באילת עם יתר המפונים מהקיבוץ. הייתי אופטימית. הרגשתי שיותם קרוב אלינו ותכף גם הוא חוזר. הלכתי לאכול ארוחת ערב עם החברים מהקיבוץ, ואני ממש זוכרת שאמרתי להם שאני מאוד אופטימית. שאלתי את אחת החברות: 'נכון שבשורות לא טובות לא מגיעות בטלפון?' ואז הגיעה בת של חברים שלי והזמינה אותי לבוא אחרי הארוחה להיות איתם. כשהגעתי אליהם ראיתי את העובדת הסוציאלית. שאלתי אותה: 'באת להגיד לי שיותם חזר?' היא בכתה. הדלת נפתחה וחברים התחילו להגיע. עדיין לא ידעתי מה בדיוק קרה, אבל באינטואיציה שלי כבר ידעתי שיותם איננו עוד.
3 צפייה בגלריה
בלה עם ציור דוקנו של יותם ז"ל. "החלטתי שאני אמשיך לעמוד זקופה ואף אחד לא יפיל אותי"
(צילום: אביגיל עוזי)
"יותם שלי קבור בקיבוץ גבולות. החלטתי שאני אמשיך לעמוד זקופה ואף אחד לא יפיל אותי. ביום השואה הבינלאומי, ב-27 בינואר, ראיינו אותי בכל מיני ערוצים, יצאתי גם עם משלחות מהארץ לחו"ל. לשמוע את הנכד שלי מתאר לי איך שורפים את הבית — זה לגמרי הזכיר לי את השואה. אי-אפשר לתאר את זה, אנחנו במדינה שלנו והבטחנו לילדים שלנו שיהיה להם עולם חדש. זו הייתה אשליה. אחרי שעברתי את מה שנאלצתי לעבור בחיי, כאמא, לראות את הבן שלי, דור שני, מתאבל על הילד שלו — זה נורא. יותם הוא גיבור, הוא היה אומר לי: 'סבתוש, אל תהיי עצובה'. אני מביטה כל ערב על השמיים ונראה לי שיותם מסתכל עליי משם".
תקומה: "חזרתי להתגורר בגבולות. חזרתי לשמוע את המוזיקה שלי, ואני נרגשת לקראת פתיחת מועדון הוותיקים, למרות כל מה שאיבדנו בקיבוץ. התקומה והנקמה היא שיראו את הילדים שלנו שוב מחייכים. גם החלטתי להשתתף במצעד החיים, כדי שהעולם יראה ויידע (במשלחת נפגעי 7 באוקטובר שתצעד במצעד החיים ביוזמת קרן מנומדין בראשותו של נשיא הקרן חיים טייב, נכד לשורד שואה מתוניסיה). לא הייתי בפולין ובגרמניה מאז ילדותי. לא רציתי לנסוע לשם. אבל עכשיו, כשפנו אליי ואמרו שמשלחת יוצאת מהעוטף, הרגשתי שזו תהיה פרידה מהמקום שלא רציתי לחזור אליו מעולם, והזדמנות להראות לכולם שאנחנו חזקים. זו הדרך להזכיר ולהנציח את יותם שלנו ולעשות משהו לזכרו — הוא ידע להתמודד עם מה שנאלץ לעבור, וגם אני אדע להתמודד עם מה שקשה לי. חשוב לי להראות לכל המרצחים שאנחנו חזקים למרות הכל".
כיכר החטופים: "מהרגע שהבנתי שהנכד שלי בין החטופים, הלכתי לכיכר החטופים. אחרי שהודיעו לי שיותם נהרג בשבי, אני מתקשה להמשיך ללכת לשם, אבל הלב שלי עדיין עם כל המשפחות ואני מתפללת בכל יום שבני המשפחה שלהם יחזרו כמה שיותר מהר. אני ממש מצפה בדריכות ומייחלת לעצמי שאזכה לשמוע שמשחררים אותם. קשה לי כבר לצאת להפגין, אבל אני לא מפסיקה לבקש שיקרה כבר הנס הזה. עדיין לא התפניתי לכעוס. אני בעיקר מרגישה שעוד לא התאבלתי מספיק. קשה לי מאוד להתבונן בכל המקומות ולזכור את כל מי שהלך וכבר לא איתנו מאז התופת של 7 באוקטובר".
