"שני דברים מובילים אותי: הראשון הוא שהמדינה כשלה בכל כך הרבה מובנים, וחשוב שידעו את זה. השני הוא שאנשים בעולם פשוט לא מאמינים למה שקרה פה. זה מרגיש לי כמו זלזול במה שעברנו, בכל כך הרבה אנשים שמתו, נחטפו ונאנסו. אנחנו בחיים, אבל יש כל כך הרבה שלא קיבלו את הסוף הטוב הזה".
כך אומרת ד"ר אליי חוגג גולן, שעד 7 באוקטובר גרה עם בעלה אריאל בכפר עזה. שניהם גדלו בעוטף, כך שהמציאות הביטחונית המתוחה לא הייתה זרה להם. "כשדיברנו על איפה נקים בית, אליי רצתה לגור בכפר עזה, אבל אני לא ידעתי אם אני רוצה לגדל שם את הילדים שלי", מספר אריאל. "בסוף, הקורונה הביאה אותנו לקיבוץ, ומצאנו שם קהילה מדהימה. היה לנו ממש טוב".
אליי מוסיפה: "95 אחוז גן עדן, 5 אחוז גיהינום. זה מה שתמיד אומרים על כפר עזה. ב-7 באוקטובר 5 האחוז ניצחו".
11 צפייה בגלריה
12.2.24 - שאריות של החיים. אליי ואריאל חוזרים אל הבית השרוף בכפר עזה
(צילום: זיו קורן)
הם התחתנו ב-2021, וכעבור שנה נולדה בתם יעל. "קורעת מצחוק, חדה, שנונה ונבונה", הם מספרים. "ילדה בת שנתיים שיודעת לדבר על רגשות, להגיד כשהיא כועסת ועצובה או כשהיא צריכה חיבוק. ב-7 באוקטובר נלחמנו בשבילה, ועכשיו אנחנו נלחמים בזכותה". מכל הדברים שנשרפו ונבזזו מביתם, שניהם מצטערים במיוחד על היומן האישי שכתבה הגננת בבית התינוקות לכל ילד בגן. "הוא נכתב בגוף ראשון ותיאר את הרגעים המשמעותיים בהתפתחות של יעל. זה היה מדהים".
ב-7 באוקטובר הם התעוררו מהאזעקות ומיד רצו לממ"ד. "בסביבות 7:30 קיבלנו הודעות מהקיבוץ על חדירה של מחבלים", משחזר אריאל. "אחר כך התחילו ההודעות בקבוצות של כפר עזה. 'הם אצלי', 'שורפים לי את הבית', 'ירו בי'. ב-9:30 הייתה הפסקת חשמל ולא הצלחנו לתקשר מעבר לאות חיים מדי פעם למשפחה".
השעה הייתה 13:00 כששמעו ערבית מחוץ לממ"ד, "וברגע אחד, בום, נפתחה הדלת". הדבר היחיד שהפריד בינם לבין המחבלים היה כוורת הספרים שהשעינו על הדלת, ואריאל התחיל לזרוק לעברם מכל הבא ליד. "צעצועים, ספרים, סכינים. צעקתי עליהם שיעופו מפה, קיללתי אותם", הוא מספר. באחוזי הסוללה האחרונים שנותרו בנייד שלו, אליי מספיקה להתקשר למשפחה, לשלוח מיקום ולהתחנן לעזרה. "הם אצלנו בבית. אוהבים אתכם", הייתה ההודעה האחרונה ששלחה. "מה כבר יכולתי לכתוב?" היא תוהה. "זו הייתה כאפה למשפחות שלנו".
11 צפייה בגלריה
24.10.23 - על הידיים של סבתא, שבועיים וחצי לאחר ההיחלצות מהבית השרוף
(צילום: זיו קורן)
באותו רגע הם מבחינים בערמת בגדים בוערת שנזרקה לתוך הממ"ד. "הם חיכו שנצא אליהם. שמענו אותם מחוץ לבית. המזל שלנו היה שהם הגיעו לחטוף אותנו, לא לרצוח, אחרת שום ספרייה לא הייתה מגינה עלינו". בהתחלה הם כיסו את האף והפה בבגדים של יעל כדי לא לשאוף עשן, וכשהתחילו להיחנק נותרה להם רק ברירה אחת: לעבור דרך הלהבות המשתוללות. "פשוט הזזנו את הספרייה והלכנו דרך האש, ישר לחדר השינה שלנו", מספרת אליי. "אריאל החזיק את המזרן כדי להגן עלינו מכל מה שהם זרקו עלינו, בקבוקי זכוכית, אבנים ומקלות. עד שבאיזשהו שלב שמעתי 'פסססס'".
זוג ותינוקת שרופים
הלחישה הגיעה מבלון גז שנחת במרכז החדר והתחיל לפלוט גז "כמו להביור", הם מתארים. באותו רגע אריאל מחליט לוותר. "נפלתי על הרצפה ואמרתי לאליי שאני לא ממשיך יותר. היא התעשתה ראשונה, נתנה לי איזה מרפק ואמרה 'בוא, מצילים את יעל ביחד'. לקח לי שנייה והתאפסתי", הוא מספר. משם הם עברו למקלחת, אליי מנסה לשטוף את יעל, ואריאל נשען על הדלת. "הם כנראה שמעו את המים זורמים, שברו את חלון המקלחת והתחילו לזרוק שוב אבנים". ואז נשמע שוב הצליל שממנו חששו, עוד בלון גז נזרק אליהם. "מיד שמתי עליו מגבות כדי לחסום את הגז", מספרת אליי. "זה מזל ומחשבה. אם הבלון היה מתפוצץ שם, לא היינו שורדים".
מהמקלחת הם נמלטים לסלון-מטבח, מסתירים את יעל וממתינים עם סכין ביד. "ואז אני רואה אותם דרך החלון של הבית, מתרחקים, אומרים האחד לשני 'בוא נלך'", משחזר אריאל. "הבית עלה באש, מבחינתם הם עשו מספיק".
כשהם עדיין בפיג'מות, יחפים ומדממים, אליי ואריאל מחליטים לצאת מהבית. הם הסתתרו בתוך מזרעה גדולה של תפוחי אדמה שסיפקה להם נקודת תצפית טובה על האזור, אבל גם גרמה להם לזיהומים קשים בהמשך. "היינו עם כוויות ופצעים פתוחים ועברנו בין שיחים ולכלוך של תבואה חקלאית", מסבירה אליי. "רק כשהתיישבנו שם הסתכלנו על עצמנו וקלטנו את ההיקף והעומק של הכוויות", הם מספרים. "תוך כדי המאבק בבית לא שמנו לב לזה בכלל".
הם הסתתרו במשך שעה וחצי וחיכו לחילוץ, כשברקע צבע אדום, יריות ופיצוצים. כשיעל מתחילה להירדם, הם חוששים שתאבד את ההכרה ויוצאים לחפש לה טיפול רפואי, עוברים בין תחנות מסתור עד שהם מגיעים למזכירות הקיבוץ, שם הם פוגשים לראשונה בכוח צבאי. "אנחנו הדבר הראשון שהם ראו – זוג עם תינוקת, שרופים", מספרת אליי. הכוחות מפנים אותם לניידת משטרה, ואליי סוף-סוף מתקשרת למשפחה שכבר דימיינה את הגרוע מכל.
משם, דרך מנחת המסוקים בסעד, הם מפונים לבית החולים שיבא. "הודעתי לאבא שלי שאין צורך שיגיע אלינו", אומרת אליי. "זה היה עניין של דקות עד שהוא היה יוצא אלינו מכיוון אופקים. עוד לא ידעתי על 'כביש המוות'. אם הוא היה יוצא, אני לא יודעת מה היה קורה. אחר כך גם גילינו שהמקום שבו הסתתרנו הפך לאזור לחימה אחרי שברחנו. אם יעל לא הייתה מתחילה להיות מעורפלת אולי עדיין היינו שם".
11 צפייה בגלריה
3.1.24 - המסע העיקש של אליי לשיקום בבית החולים שיבא. "מקווה לחזור בקרוב לסטאז' בדרך להיות רופאת טיפול נמרץ"
(צילום: זיו קורן)
לבית החולים הם הגיעו בהכרה מלאה. אליי הספיקה לספר לצוות הרפואי שמחבלים נכנסו אליהם הביתה ושרפו אותם. "הם היו בשוק. חשבו שאני הוזה. שאלו אם נתנו לי חומרים מטשטשים במסוק".
יעל התעוררה אחרי שמונה ימים בטיפול נמרץ כששליש מגופה מכוסה בכוויות. יומיים אחריה התעורר גם אריאל, שסבל מכוויות בדרגה 2 ומעלה, אבל השניים התראו לראשונה רק אחרי שלושה שבועות מחשש להיווצרות זיהומים. "יעל חוותה רגרסיה", מספר אריאל. "מילדה שהייתה הולכת ומקשקשת היא עברה לשכב במיטה בלי לזוז, מחוברת למכשירים. במפגש הראשון שלנו, אחרי כל התקופה הזאת, היא קצת פחדה. המטפלת הרגשית שלה הסבירה שבגיל הזה ילדים עוברים באופן בלתי מודע השלמה עם האובדן של ההורים, ואז פתאום הופעתי לה".
את אליי ראה בפעם הראשונה שבוע וחצי אחרי שהתעורר. "היא הייתה מחוברת לאקמו. זה היה נורא, אבל מההיכרות שלי איתה בחרתי להישאר אופטימי. לא היה מצב שאליי לא עוברת את זה. אני מכיר את הכוחות והיכולות שלה. הייתי מגיע כל יום, לוחש לה באוזן שיעל בסדר, כולם בסדר, ויש לה עוד הרבה טוב לעשות בעולם ואנחנו מחכים לה. רק בלילה הייתי אומר לעצמי שיש סיכוי לא רע שהיום או מחר אני אלמן עם ילדה בת שנה וחצי. לא הסכמתי להוציא את זה מהפה כדי שזה לא יגשים את עצמו".
כמעט חודש אחרי שהגיעו לבית החולים, יעל ואריאל השתחררו, ובעזרת עמותות ואנשים טובים אריאל שכר דירה ברמת-גן ושיבץ את יעל לגן ילדים בסביבה. "אחרי הרבה זמן עם סבא וסבתא היא הייתה צריכה להיות עם ילדים בגילה. לקח לה שלושה ימים להסתגל והיא כבר נשארה לבד. זה היה מדהים".
נשברים ומתקנים
האחרונה ששבה להכרה, אחרי 51 ימים, הייתה אליי. "חשבתי שהייתי מורדמת פחות משבוע, ואז אחותי סיפרה לי שעברו יותר מ-50 ימים", היא נזכרת. "כשהתעוררתי בטיפול נמרץ היה לי הרבה לעכל. בהיבט הפיזי, ידעתי שאנשים לרוב לא שורדים את מה שהגוף שלי עבר. כל יום תהיתי מה יקרה לי עכשיו. לא האמנתי שאני שורדת את זה. אבל ההיבט הנפשי לא פחות קשה. איבדנו קהילה, בית, עבודה, נפש, גוף. הרבה אובדן שצריך ללמוד לעבד ולחיות לצידו. לא היינו באף לוויה או שבעה. לא הספקנו להיפרד מאנשים, לבכות עליהם. אנחנו רחוקים מהבית שלנו. אין יום שאני לא נשברת, אבל יש לנו את יעל, שמחזקת אותנו".
שלושתם מתמודדים עכשיו עם השיקום הארוך והמורכב. "באחד הימים בכיתי מכאב כששמתי את תחבושת הלחץ", מספרת אליי. "אבל רבע שעה אחרי זה, כשאספתי את יעל מהגן, היא אמרה לי 'אמא, אני אוהבת אותך', וברגע אחד הכל נשכח. בלעדיה אני לא יודעת איך היינו משתקמים". יעל יודעת להסביר שיש לה כוויות, לבקש שילבישו או יורידו לה את ה"כפפה" שאיתה היא צריכה להיות 23 שעות ביממה, וכשהילדים בגן שואלים אותה מה זה הם נענים שזה פלסטר גדול.
לצד השיקום הפיזי, אליי ואריאל מתחילים לעבד את מה שחוו. אליי זוכרת את הפעם הראשונה שבכתה מאז 7 באוקטובר. "קפץ לנו סרטון של יעל רצה עם עגלה ובובה מאחורי הבית שלנו בכפר עזה. זה נתן לי כאפה על האובדן של המקום, של הבית, של הקהילה, של כל מה שהיה לנו".
ביום שבו אליי התעוררה בבית החולים, חזרו החטופים בפעימה השלישית של עסקת השחרור, ביניהם משפחות ברודץ וגולדשטיין-אלמוג, אביבה סיגל ואביגיל עידן בת הארבע ששני הוריה נרצחו בשבת השחורה. גם על נושא החטופים, כמו יתר הבשורות המטלטלות שאליי מקבלת בימים הראשונים, מספרים לה לאט ובזהירות.
היום מתנוסס במרפסת ביתם שלט להשבת החטופים, שעליו פניהם של בני הקיבוץ שנחטפו מכפר עזה. "כל החטופים היו צריכים להיות פה מזמן", אומרים אליי ואריאל. "הפקירו אותנו בצורה מודעת, בלי יראת קודש לתפקיד החשוב של הגנה על החיים של התושבים פה. 15 שנים עם הסיסמה 'שקט תמורת שקט', ובינתיים הם התחמשו וגדלו להיות המפלצת שהם. יש לנו עניין לא פתור עם המדינה. החוזה הופר. זה לא נגמר עד שכולם חוזרים הביתה, וצריך לעשות הכל בשביל שזה יקרה".
במחלקת השיקום אליי פגשה לוחם גולני פצוע, "שניגש אליי באחת הסדנאות וביקש להתנצל בפניי על זה שהוא לא בא לעזור לנו. אמרתי לו שאין לו מה לבקש ממני סליחה. כמו שהפקירו אותנו, הפקירו גם אותם. את התושבים, את החטופים, את החיילים, את האנשים שרק באו לשמוח ולרקוד במסיבת נובה".
לכפר עזה הם החליטו שלא יחזרו עוד בשבת השחורה, ובינתיים המצב רק החמיר. "בפעם הראשונה אני חושבת לעזוב את הארץ", אומרת אליי בכאב. "אני לא מרגישה שזו המדינה שלי. אנחנו מאוד ישראלים באופי שלנו, אוהבים את המדינה. אבל אני מרגישה שאני לא יכולה להישאר פה אחרי שהקריבו אותנו".
11 צפייה בגלריה
12.2.24 - בבית השרוף בכפר עזה. "אנחנו מקווים שנצליח לצמוח מהמקום הנמוך שהגענו אליו, כחברה וכפרטים"
(צילום: זיו קורן)
ובכל זאת, הם מנסים להיאחז בתקווה. "קודם כל, שכל 133 החטופים יחזרו. שנית, שנחזור לעצמנו, לחיים שלנו, עם הצלקות. לחזור למקום שירגיש בית, לקהילה שלנו. התקווה השלישית היא שיפסיקו לגדל אנשים על בסיס שנאה ורוע. שלכל העולם תהיה קצת משבועת הרופא", אומרת אליי מניסיונה המקצועי. עכשיו היא מתכוונת לסיים את שלושת החודשים שנותרו לה לסטאז' שהתחילה בסורוקה ולעבוד כרופאה בטיפול נמרץ, ואילו אריאל מקווה לחזור לעבודתו כעובד סוציאלי בתחום בריאות הנפש.
"אנחנו מקווים שנצליח לצמוח מהמקום הנמוך שהגענו אליו, כחברה וכפרטים", הם מסכמים. "שיהיו לנו מנהיגים שראויים לאזרחים שלהם וחושבים על טובת הכלל ולא על טובתם האישית. שנבין שאנחנו צריכים לחיות כאן יחד, כי למרות השיסוי והפילוג אנחנו עם אחד. אם אנחנו לא מצליחים בזה – אין לנו זכות קיום במדינת העם היהודי".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.04.24
