יותר מדי מובילי דעת קהל שמסכמים בשבוע האחרון ב"כאב" וב"דאגה" את "הפסדנו" במלחמה עד כה, מזכירים את הנזירה מהבדיחה העבשה, שבאה אל אם המנזר בדמעות ותוך כדי שהיא סוטרת על פניה זועקת: "אויה לי. אסון פקדני. חטאתי עם גברים כל הלילה". אם המנזר מנחה אותה: "קודם כל קחי לימון, סחטי אותו ושתי הכל בבת אחת". "וזה יעזור?" מקשה הנזירה הבוכייה. "לא", עונה האם, "אבל זה יסיר את החיוך מפרצופך".
יש כעת זהות אינטרסים בין נתניהו לבין המדינה מבחינת הכורח לסיים את הסבב הנוכחי בניצחון. הפסדו הוא בהכרח הפסד כולנו
אמת, אותם אנשים משייכים את "הכישלון" לממשלה ובעיקר לעומד בראשה, אך ברור לכל שכישלון הממשלה במלחמה הנוכחית - בשל משמעותה הקיומית - משמעו הפסד למדינה כולה. ככל שזה יקומם את מתנגדיו הרבים שמייחלים לסיום שלטונו (ואני נמנה עימם), יש כעת זהות אינטרסים בין נתניהו לבין המדינה מבחינת הכורח לסיים את הסבב הנוכחי בניצחון. הפסדו הוא בהכרח הפסד כולנו.
הסיבה לכך פשוטה ועמדה עליה ד"ר עינת וילף כשקבעה בעבר ש"אפשר לטעון שהסכסוך הוא מלחמת התשה בת מאה שנים. הערבים מנסים להתיש את היהודים - במלחמות, בטרור, בחרמות, בגינויים במוסדות בינלאומיים, במלחמת תודעה - שיוותרו על רצונם למדינה; והיהודים מנסים להתיש את הערבים שיוותרו על רצונם שליהודים לא תהיה מדינה".
זו האמת. בינינו לבין הפלסטינים מתנהלת מאז ראשית הציונות מלחמת התשה בנוגע להקמת מדינה יהודית על חלק משטח הארץ. הם מאמינים שבסוף אנו נעזוב את המדינה שהקמנו והם יקבלו מדינה "מהנהר ועד לים", ואנו מאמינים שהם אלה שיוותרו בסוף על שאיפתם זו ויסכימו לקבל שבחלק מהארץ תוקם מדינה יהודית לצד מדינתם.
כבכל מלחמת התשה, הזמן הוא הפקטור המרכזי. המנצח הוא הצד שמרבית אנשיו יישארו במקומותיהם אחרונים. לשמחתנו, בזכות הניצחונות וההישגים המדהימים של הציונות עד כה, מרבית המתייאשים הם מהצד הפלסטיני, גם אם יש גם כאלה מבינינו שמחפשים לעצמם חיים מתישים פחות במקומות אחרים. זה בא לידי ביטוי בגידול הלא-פוסק במושבות הפלסטינים - בעיקר מקרב האליטות שלהם - בארה"ב ובאירופה, אל מול המשך עליית יהודים מכל העולם לישראל גם בימים אלה.
מכאן ההכרח לסיים את סבב המלחמה הנוכחי בניצחון, בשטח וגם בתודעת שני העמים. העובדה שזה משרת את נתניהו לא מאפשרת לאיש מאיתנו לסייע לאויב לקבע תודעת הפסד שאקוטית להמשך מלחמת ההתשה. אסור שהשנאה לביבי תהיה גדולה יותר מהאהבה למדינה. גם במובן זה, מובילי תזת ה"הכרה בהפסד" דומים לנתניהו עד זרא. ברור לכל שזה בדיוק מה שהוא היה עשה לו היה באופוזיציה עכשיו: ממהר לקבוע ש"תמונת ניצחון כבר לא תהיה עם כל כך הרבה חטופים, פצועים וחללים" ומבעיר את הרחובות כדי "להציל את המדינה" באמצעות שובו לשלטון.
אף שזה בלתי נסבל שבראשנו ניצב כיום אדם שדואג למדינה פחות מאשר לעצמו (ובשל כך שונא את יריביו יותר מאשר אוהב את עמו), המלכוד הקשה שאנחנו לפותים בו לא משנה את העובדה שאנו במלחמת התשה שבה אסור לנו להפסיד. הודות ללוחמינו בשטח אנחנו באמת לא מפסידים, למרות תנאי הפתיחה הקשים ובזכותם לא רק שאפשר לחייך, אלא גם חובה לעשות זאת כשאת מיץ הלימונים נשאיר לאויבינו. עד שיבינו.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.24
