אמירתו האחרונה של נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, לפיה בנימין נתניהו "עושה טעות" בדרך שבה הוא מוביל את ישראל במלחמה, היא עוד אחת בשרשרת התבטאויות שהפכו כה שגורות עד שאנחנו שוכחים כמה הן חסרות תקדים. מהנשיא וסגניתו, דרך חברי הקבינט הבכירים ועד לצ'אק שומר, אולי הפוליטיקאי היהודי הבכיר ביותר היום בארה"ב, ולבעלי טור שמרנים כמו ברט סטיבנס מ”הניו יורק טיימס", הביקורת כלפי נתניהו ומדיניותו היא מקיר אל קיר בארה"ב. זה לא היה ככה בימים הקשים ביותר של חילוקי הדעות בין ירושלים לוושינגטון.
הסיבה הברורה היא שהאמריקאים רואים את מה שרואים גם רוב הישראלים (כולל חלק משמעותי ממצביעי הליכוד בבחירות האחרונות), על פי סקרי דעת הקהל: ראש ממשלת ישראל מצוי בניגוד עניינים עם המדינה שבראשה הוא עומד. שרידותו הפוליטית והאישית של נתניהו תלויה בהמשך קיומה של הקואליציה – דבר התלוי מצידו בהמשך וקטור המלחמה כפי שהוא, ללא שינויים העלולים להביא לפרישתו של חלק זה או אחר בקואליציה ולהתגברות הדרישה לבחירות.
בה בעת, הצורך בשינוי כזה הופך קריטי מיום ליום. השבת החטופים, יצירת אלטרנטיבה לחמאס שתמנע ממנו לחזור וליצור איום ביטחוני מן הרצועה, האפשרות להסדרה בצפון שמכוחה יוכלו 80 אלף עקורים לחזור לבתיהם, יצירת קואליציה מזרח תיכונית בתמיכת ארה"ב שתהיה משקל נגד רב־עוצמה ל"ציר ההתנגדות" האיראני – כל אלה לא יקרו בלי שינוי מהותי ומיידי במהלכה של המלחמה. נתניהו אינו עושה זאת לא כי הוא איננו מבין את המצב, אלא כי האינטרס העליון שלו הוא שרידות. זו מהותו של ניגוד עניינים.
אלא שלא רק לנתניהו יש שעון שהוא נאחז במחוגיו כדי לעצור אותם: גם לביידן ולמוחמד בן סלמאן יש (וכמובן גם לחטופים, אלא שאצלם זהו שעון חול שגרגיריו אוזלים במהירות). הנשיא האמריקאי קרוב כדי חצי שנה לבחירות, מפגר בסקרים וסובל פוליטית בגלל תמיכתו הבלתי מסויגת בישראל מאז 7 באוקטובר; יורש העצר הסעודי, שותף מלא לחזון הארכיטקטורה המזרח תיכונית החדשה של ביידן, פועל מתוך ההנחה שאם דונלד טראמפ ייבחר בנובמבר, יקיץ הקץ על החזון כי שום סנאטור דמוקרטי לא יתמוך בברית הגנה עם סעודיה שיביא היריב המר.
גם לאיראנים ובני בריתם יש שעון, אבל הוא סובב לאט ובנחת. כל יום שעובר מקרב אותם אל החזון של ישראל מבודדת, שקועה בבוץ העזתי ומבוססת במלחמת ההתשה בצפון, מנודה מן העולם הליברלי־דמוקרטי שכלכלתה והתרבות שלה ניזונים ממנו, מפולגת מבפנים ונחלשת מדי יום.
לנוכח איומי הנקמה של איראן על החיסול בדמשק, האמריקאים רק הדליפו לתקשורת את תסריט התגובה האיראני, ולא הוסיפו עליו שום Don’t שהוא. מעשית, הידידה הגדולה כבר לא מוכנה להסתבך בשם "הניצחון המוחלט" של נתניהו
בפתיחת המלחמה האמריקאים דיברו אלינו בטוב, באופן שלא היה לו תקדים. במלחמת יום הכיפורים, אז היה מצבו החומרי של צה"ל קשה בהרבה, לקח שמונה ימים עד שהותנעה "הרכבת האווירית" של הסיוע מאמריקה. הפעם זה לקח פחות מיומיים. אז הנשיא האמריקאי לא העלה על דעתו לומר לאויבי ישראל Don't או להניע לאזור שני ציים באיום ישיר על מי שינסה להרחיב את זירת המלחמה. הייאוש מביבי וממשלתו אינו מוגבל רק לאמירות; בשבוע שעבר, לנוכח איומי הנקמה של איראן על החיסול בדמשק, האמריקאים רק הדליפו לתקשורת את תסריט התגובה האיראני, ולא הוסיפו עליו שום Don’t שהוא. מעשית, הידידה הגדולה כבר לא מוכנה להסתבך בשם "הניצחון המוחלט" של נתניהו.
זו התפתחות מדאיגה מאין כמותה. לא רק משום שההזדמנות לשנות באמת את פני המזרח התיכון, לצאת מהשיתוק האסטרטגי שכפה עלינו ציר ההתנגדות ולהנחיל לו תבוסה הולכת ונמוגה, אלא כי קיימת סכנה של ממש שארה"ב תחזור אל המדיניות המזיקה מימי אובמה וטראמפ – התנתקות הדרגתית מהאזור חסר התקווה הזה. ולאלה אצלנו המדברים גבוהה לא רק על ניצחון מוחלט, אלא גם על ישראל המגינה על עצמה בכוחות עצמה ומוצאת בעולם משענות אלטרנטיביות לאמריקה, כדאי ללמוד היטב את קורות המלחמה הנוכחית, את מדיניותן של סין ורוסיה ואת דעת הקהל ברוב מדינות המערב.
ביידן הוא לא רק ידיד ישראל מהסוג הישן והטוב, אלא אולי גם הנשיא האחרון התופס את מקומה של ארה"ב בעולם במונחים של אחריות גלובלית. ההזדמנות שהוא מציע לנו היא אולי האחרונה, והיא גדולה במיוחד: שינוי אזורי מהותי, שיציב אותנו בעמדה חזקה בהרבה אל מול האויב הגדול, איראן והציר שבנתה. אל מול ההזדמנות הזו, והדרך שראש הממשלה מסרב לקחת אותה, להגיד שהוא "עושה טעות" זה עדיין נימוס אמריקאי.
עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי
פורסם לראשונה: 00:00, 11.04.24
