כבר ברור שוועדת החקירה לבדיקת מחדלי טבח 7 באוקטובר תצטרך לחקור גם את מחדלי המלחמה שפרצה בעקבותיו. אחד הדברים שיצטרכו להיחקר הוא איפה הייתה ההנהגה בזמן שהציבור הישראלי המתין לתקיפה של איראן, בלי שום הבהרות, הסברים או הנחיות. בלי שום ניסיון להרגיע ציבור שמאז 7 באוקטובר נמצא גם כך בפוסט-טראומה. ציבור שאיבד את האמון, את תחושת השליטה על חייו.
יותר מחצי שנה למלחמה, וחייבים להתחיל לשאול שאלות על אופן התנהלותה. שני אירועים דרמטיים התרחשו לאחרונה ועברו תחת הסיסמה: "שקט, יורים", או בטענה של "לא ידענו", ו"זו הייתה החלטה של גורמי הצבא".
האירוע הראשון הוא ההחלטה, שיוחסה לישראל, לחסל לפני שבועיים את בכיר משמרות המהפכה, מוחמד רזא זהדי, בהתקפה אווירית על השגרירות האיראנית בדמשק. האירוע השני התרחש שלשום, והוא חיסולם של שלושת ילדיו וכמה מנכדיו של איסמעיל הנייה, מנהיג חמאס וראש הלשכה המדינית בארגון, במחנה הפליטים א-שאטי במערב העיר עזה.
כל אחד יכול להבין שהחיסול בדמשק עשוי להשפיע על חיינו באופן דרמטי, ולא רק בריצה לרכוש גנרטורים או להוציא כסף מהכספומט, אלא בהרחבת הלחימה לזירות נוספות. והראיה היא שמדינה שלמה נמצאת, מטאפורית, במקלטים כבר יותר משבוע, כשהאיום במקרה זה הוא ריאלי לגמרי.
העולם כבר יודע שאירועים קטנים יכולים להוביל למלחמה עולמית. זה קרה, זה עוד יקרה. ובמקרה של ילדיו ונכדיו של הנייה, ברור שזה יזיק למשא ומתן, שעשוי להיות ההזדמנות האחרונה להחזיר את החטופים.
מדברים על תגובה איראנית בימים הקרובים. נתניהו מבקר בבסיס חיל האוויר בתל נוף, הגנרל האמריקאי, מייקל קורילה, מבקר בבור של חיל האוויר. חוסר הוודאות ביחד עם חוסר האמון, גורמים בצדק לתחושת חרדה. ההדהוד של החרדה והמתח, של הכוננות וההיערכות המוגברים – הם ניצחון בפני עצמו של האיראנים.
לכן, אם אכן ישראל ביצעה את התקיפה, חשוב להבין האם ההשלכות נלקחו בחשבון כשהוחלט לחסל בכיר איראני, ועוד במתחם השגרירות. האם גנץ ואיזנקוט היו שותפים להחלטה. האם הם מאמינים שחיסול הבכיר מצדיק פתיחת חזית עם האיראנים. והאם לא כדי להשפיע על החלטות מסוג זה, הם מוכנים לבלוע את הצפרדעים שמאכילה אותם הקואליציה.
הוא לא ידע
שלא יובן לא נכון: מותו של המפקד האיראני לא מעורר צער. גם מותם של בניו של הנייה, שמעורבים עד לשערות ראשם בטרור – לא מעציב. כולם, למעט הנכדים, הם בני מוות. אבל העיתוי, בעיצומו של משא ומתן להחזרת החטופים, מעורר שאלות. והראשונה: האם נתניהו לא ידע, כפי שהתפרסם, ואם לא - איך זה שלא ידע? איך חיסול כזה לא עבר את אישורו?
התחושה היא שיש פה משהו מעבר לחשיבות הביטחונית. יש פה צורך עז להשיב את הכבוד ותחושת השליטה מצד המערכת הצבאית והמדינית. יש רצון להוכיח שאנחנו קובעים את סדר היום. ויש רצון לנקמה
בשני המקרים, התחושה היא שיש פה משהו מעבר לחשיבות הביטחונית. יש פה צורך עז להשיב את הכבוד ותחושת השליטה מצד המערכת הצבאית והמדינית. יש רצון להוכיח שאנחנו קובעים את סדר היום. ויש רצון לנקמה. הכל מובן לגמרי אחרי טבח יישובי העוטף. השאלה שצריכה להישאל היא אם יש לחיסולים האלה ערך, מעבר לתחושה שנעשה צדק?
יש טענה שאומרת, שאסור לאפשר לאיראנים ליהנות מחסינות כשעבודתם נעשית בידי אחרים, והם יושבים מאחור ולא משלמים שום מחיר. צודקים. מצד שני, גם אומרים שנעשה מאמץ כדי לבדל זירות. ככה הסבירו את ההחלטה לא להתחיל זירה מול לבנון, ככה לא הגענו לח'ותים, בגלל זה תקפנו את חיזבאללה בצורה מוגבלת. אז עכשיו הולכים על בכיר איראני, במתחם דיפלומטי, במהלך שיכולות להיות לו השלכות דרמטיות.
"אתה הזנב, אתה אשם"
הגיע הזמן שנדע אם יש לגנץ ואיזנקוט השפעה על ההחלטות האלה, ואם הייתה להם איזושהי השפעה בקבינט מעבר להחלטה ב-11 באוקטובר, שלא לתקוף בלבנון. או שאולי גם במקרה זה, היה לנתניהו נוח להסתתר מאחוריהם? מאז אותה החלטה, איפה ומתי הם השפיעו? האם הייתה להם פעם דעה שונה משל הקבינט באיזשהו נושא?
את המציאות הצבאית מעצבים בעיקר גלנט והמטה הכללי, כשגנץ ואיזנקוט בצד שלהם. את המציאות המדינית מעצבים נתניהו ורון דרמר. אז בשביל מה צריך אותם? ומה עוד צריך לקרות כדי שהם ישברו את הכלים ויניעו הזדמנות לשינוי השלטון?
למה איזנקוט לא מסיק את המסקנה הפוליטית? ואילו גנץ, שרוצה להיות ראש הממשלה הבא, מתי במהלך החודשים האחרונים הוא אמר משהו שהוא מעבר לסיסמאות וקלישאות? מתי נתן ראיון שלא במסגרת מסיבת עיתונאים, לתקשורת הישראלית או ברשתות הזרות? והכל כדי שלא ישאלו אותו על הרשות הפלסטינית, על יחסיו עם אבו-מאזן, על מדינה פלסטינית.
כמה זמן עוד יעבור עד שהסיסמה על שלטי החוצות לא תופנה אל נתניהו, אלא אל גנץ: "אתה הזנב, אתה אשם"?
פורסם לראשונה: 00:00, 12.04.24
