אורי לוברני, שנפטר לפני שש שנים, היה בשנות ה-70 של המאה שעברה שגריר ישראל באיראן. הוא היה פקיד מדינה מיוחד במינו: נועז, יצירתי, ראש גדול. שנים לאחר שהחומייניסטים השתלטו על המדינה לוברני טען, וחזר וטען, שאם ייתנו לו 20-30, 40 מיליון דולר - הוא יחולל מהפכה באיראן. האנשים הנכונים ממתינים לאות הנכון. הנס כמעט קרה פעמים אחדות, בהפגנות המוניות, אבל לא. בינתיים הפכה איראן למעצמת טרור על סף הגרעין, שותפה בכירה לרוסיה וסין, עצם בגרונו של המערב ואיום קיומי לישראל.
יירוטי כטב"מים על ידי חיל האוויר
(צילום: דובר צה"ל )
אתמול הגיעו הבשורות הטובות. הלילה בין שבת לראשון היה הטוב בלילות מאז 7 באוקטובר. בעצם, הלילה הטוב הראשון. קרה בו כל מה שהיה צריך לקרות בבוקר 7 באוקטובר, ולא קרה: מערכת צבאית ערנית, מקצועית, מיומנת, המתינה לאויב במקום הנכון ובזמן הנכון. המודיעין קרא את מפת הקרב מראש, בדיוק מרשים. לרגע חשבתי שאולי מישהו בטהרן פחד מהצלחה גדולה מדי של כוחותיו והחליט להזהיר את האמריקאים מראש.
הכל בלילה הזה עבד כמו במשחק מחשב, כמו בסרטי מדע בדיוני: בלחיצה על כפתורים, בלי דם ובלי זיעה. מלחמה לפנתיאון.
איך קורה שצבא שכשל באופן בלתי נסלח ב-7 באוקטובר מפליא להכות באויב שישה חודשים אחר כך, איך נפלנו ואיך קמנו?
ובכל זאת מציקה השאלה: איך קורה שצבא שכשל באופן בלתי נסלח ב-7 באוקטובר מפליא להכות באויב שישה חודשים אחר כך, איך נפלנו ואיך קמנו? אני יכול לחשוב על כמה דרכים שמסבירות את המהפך. אחת מהן, לא מחמיאה במיוחד, אומרת שצה"ל לא בנוי להפתעות. תן לו כמה ימים להכנות מסודרות, לפי הספר, והוא יופיע לקרב בשיא כוחו. הפתעות, לא בבית ספרנו.
המסקנה: ההצלחה בליל הכטב"מים לא יכולה לפוגג את רישומה של מכת אוקטובר ולא את השאלות הקשות שהיא מעוררת. במובן מסוים היא מחריפה אותן.
אפשר לנחש מה הרגיש אתמול יחיא סינוואר בבונקר שלו. מצד אחד נכזבו, זמנית לפחות, התקוות שלו למלחמה אזורית גואלת, מלחמת גוג ומגוג; מצד שני, הוא, מצויד בטנדרים אזרחיים ובאופנועים, נוחל ניצחון גדול על היהודים, בעוד שאיראן הענקית, החמושה במיטב הטילים והכטב"מים, תוקפת את היהודים ומובסת. "אללה איתי, רק איתי", אומר לעצמו סינוואר.
* * *
המנצח הגדול בלילה הזה הוא ג'ו ביידן. הוא צד שתי ציפורים במהלך אחד: ראשית, הוא הוכיח לבוחרים, לטראמפ, אולי גם לעצמו, שארצות-הברית בהנהגתו היא הכוח הצבאי הדומיננטי במזרח התיכון. יש לה יכולות והיא לא מהססת להשתמש בהן נגד הרעים, בלי לפגוע בחפים מפשע; שנית, הוא הבהיר לישראלים שאין להם על מי לסמוך אלא על הדוד ג'ו וזרועות הצבא שלו. אנחנו לא יודעים כרגע כמה מהכטב"מים והטילים יורטו מהאוויר וכמה מהקרקע ומהים, כמה על ידי ישראל וכמה על ידי האמריקאים ומדינות אחרות. השותפים למבצע העדיפו לעמעם את הנתונים.
אבל העובדות ברורות: נלחמה כאן קואליציה שישראל הופכת שותפה מרכזית בה. זה אירוע היסטורי: בפעם הראשונה משתתפות מדינות ערביות במלחמה באזור, באינטרס משותף עם ישראל, למען ישראל. ביידן המחיש לישראלים מה המשמעות האסטרטגית של הנורמליזציה שהוא מציע עם סעודיה. הוא הבהיר גם, שהמפתח לפעולה משמעותית נגד איראן נמצא בבית הלבן. ישראל יכולה לעקוץ את איראן; היא לא יכולה לתקוף אותה, לבלום אותה, להרתיע אותה, אלא בברכת הממשל בוושינגטון. ביידן הבהיר מה הוא יכול, וגם מה הוא יכול למנוע. זה לא מעט ללילה אחד, מנשיא בן 81 וחצי.
את MEAD, ההסכמה המזרח תיכונית להגנה אווירית שמאתמול כולם משתבחים בה, יזם בצד הישראלי אחד, נפתלי בנט. ביולי 2021 בנט היה ראש הממשלה. הוא הגיע להבנה עם הבית הלבן בביקורו שם, באוגוסט. בני גנץ הוסיף וטיפח. האמריקאים עשו את עיקר העבודה.
אתמול התכנס קבינט המלחמה לדון בתגובה למתקפה האיראנית. בדיון כזה נוטים המשתתפים להתמקד בשאלה מה הם רוצים. הם רוצים מה שרוב הישראלים רוצים: לנצל את ההזדמנות לחסל את פרויקט הגרעין האיראני. בכך יוסר האיום הגדול ביותר על ביטחון ישראל.
יש וטו ויש וטו: ברפיח ישראל יכולה לפעול למרות הווטו האמריקאי וחוששת לעשות זאת; מול איראן היא פשוט לא יכולה
אבל לא זאת השאלה. קודמת לה שאלה אחרת - מה אנחנו יכולים. אני לא יודע אם יש דרך צבאית לחסל את הגרעין. מה שבטוח, אין דרך לעשות זאת בלי תיאום עם האמריקאים. הווטו האמריקאי חד וברור: אין להם כרגע עניין במלחמה רחבה עם איראן ויש להם חשד מבוסס שממשלת ישראל מבקשת לגרור אותם לשם. יש וטו ויש וטו: ברפיח ישראל יכולה לפעול למרות הווטו האמריקאי וחוששת לעשות זאת; מול איראן היא פשוט לא יכולה.
השיח על מה רוצים מיועד לפרוטוקול; השיח על מה יכולים מוביל לביצוע. משהו חייב להיעשות, כואב לאיראנים אבל פחות. והממשלה תצטרך להכריע סוף-סוף בעזה. אין מפלט.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.04.24
