סיכול המתקפה האיראנית היה הישג צבאי מזהיר ללא עוררין. ואולם, הדיון הישראלי על השלכות האירוע משקף יציאה קבועה מאיזון, לצד חוסר באסטרטגיה מגובשת ומגבלות בפענוח עומק של הגיון השחקנים באזור - בעיית יסוד מרכזית שגולמה במחדל 7 באוקטובר.
השיח הישראלי נע בין הקטבים. מעומק השבר של 7 באוקטובר, המלווה במבוי סתום מעיק בהקשרי המלחמה בעזה, עסקת החטופים, וההתשה בצפון, כשברקע נסיגה במעמד הבינ"ל של ישראל - נעה האחרונה לאופוריה שבמסגרתה יש מי שמכתירים את סיכול המתקפה מפלה אנושה לטהרן ואף ראשיתו של סדר אזורי חדש.
לפני שאותן התחושות הופכות לקונספציות, נדרש ניתוח מאוזן וביקורתי. ראשית, לצד ההישג המרשים בקנה מידה עולמי והיסטורי, חשוב לבחון את הצללים המגולמים במתקפה האיראנית. טהרן קידמה מתקפה חסרת תקדים, הפגינה תעוזה גוברת (למרות האזהרה של ביידן), וחשה ששינתה את המשוואה בעימות בין המדינות. האירוע גם המחיש את תלותה של ישראל בסיוע חיצוני, ובמידת מה את הכרסום שחל בהרתעה שלה לאחר 7 באוקטובר.
איזון שני נוגע לקביעה שלפיה נוסדה בעקבות ההתקפה "קואליציה אזורית חדשה" הממוקדת באויב משותף - איראן. עד כה ישראל היא היחידה שמשתמשת במונח "קואליציה" לתיאור שיתוף הפעולה התקדימי שבו נטלו חלק מדינות מערביות ובראשן ארה"ב, לצד מדינות ערביות, על פי דיווחים. יש בישראל כאלה שאף מרחיקים לכת בהכרזה בדבר מהפך אסטרטגי שהתחולל: מבידוד עמוק נוכח המלחמה בעזה לתמיכה ולגיטימציה בינ"ל רחבות בעקבות המתקפה האיראנית, תוך תיאורן כתפנית היסטורית שצפויה להתקבע.
לירדן הייתה תרומה בהקשר הזה, אבל היא גם זו שמדגימה את העובדה שקואליציה ישראלית-מערבית-ערבית נגד איראן היא עדיין בגדר חזון רחוק. רשמית, ירדן טענה כי פעלה נגד "עצמים מעופפים" שחדרו לשטחה, נמנעת מתיאור זיקה כלשהי לישראל, ומצויה במתח עם איראן לאחר שהאחרונה רמזה כי התקיים שיתוף פעולה עם צה"ל. אלה המפליגים בתיאור "הברית האמיצה" שנחשפה, נדרשים להבין שמאחורי ההשתתפות ביירוט עומדים אינטרסים קיומיים של הממלכה המבועתת מאיום גובר של איראן שמנצלת את שטחה לקידום מאבק נגד ישראל.
למרות שרוב מדינות האזור רואות באיראן אויב מסוכן מישראל, אין שליט ערבי המסתכן בהכרזה גלויה על כך, דבר שיביא עליו איום ישיר מצד טהרן או תסיסה מבית בקרב קהלים שממשיכים להפגין עוינות עמוקה כלפי ישראל. נהפוך הוא, רוב שליטי האזור ממשיכים במדיניות פיוס עם טהרן, מתוך הבנה שמוטב להידבר עימה מאשר להסתמך על ארה"ב שתמגר אותה. באשר לישראל, זו נדרשת להבין - כמו בסוגיית הנורמליזציה עם סעודיה - כי לא תתקשה לכונן קואליציה כל עוד מתקיימים אבני נגף בנושא הפלסטיני, ובראשן המלחמה בעזה וקיפאון ביחסים עם הרשות.
עם שוך האופוריה - ישראל מתמודדת עם אותן שתי בעיות אסטרטגיות שמחייבות הכרעה זה למעלה מחצי שנה: המאבק נגד חמאס, ובמוקדו סוגיית החטופים, והמציאות בצפון. ההישג ביום שבת לא הקרין על אף אחד מהאתגרים, בוודאי שלא העלים אותם
עם שוך האופוריה - ישראל מתמודדת עם אותן שתי בעיות אסטרטגיות שמחייבות הכרעה זה למעלה מחצי שנה: המאבק נגד חמאס, ובמוקדו סוגיית החטופים, והמציאות בצפון. ההישג ביום שבת לא הקרין על אף אחד מהאתגרים, בוודאי שלא העלים אותם.
ד"ר מיכאל מילשטייןצילום: תומר שלוםמעבר לכך, הכרחי להבין כי העימות התלקח לאחר שישראל כשלה שוב בקריאת כוונות "האחר" (ניתוח השלכות חיסול בכיר משמרות המהפכה בדמשק), וכי הבעיה ניכרת גם עתה: באמונה הישראלית שטהרן חווה תחושת כישלון (המצב כנראה הפוך), וכי גם מדינות ערב הסוניות נסחפות בהתלהבות בדבר כינון קואליציה נגד טהרן, וכל זאת בשעה שהעימות בעזה ממשיך לרחוש.
בכך, הומחש שוב הצורך לטפל בפער הקיים בישראל בנוגע להיכרות עם מושאי המחקר. עליונות טכנולוגית, כפי שהוכח, אמנם מאפשרת הישגים צבאיים, אולם ללא פענוח הגיון "האחר" היא לא תתורגם לתמורה אסטרטגית, ואף עלולה לגרום נזק קשה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.04.24
