שבוע לפני סוכות הזמינה סבתא ציפי אֹהל (76) את שלושת ילדיה ושבעת נכדיה לחופשה משפחתית בים המלח. שלושה ימים של שחייה, הליכה והמון שיחות נפש. בששת החודשים האחרונים בכל פעם שתוקפים אותה הגעגועים לנכדה אלון אהל (23), אלה הזיכרונות שלאורם היא מתחממת. "אילו ידעתי מה יקרה בעוד כמה ימים", היא אומרת, "הייתי מזמינה מקום לחודש, ואז יכול להיות שאלון לא היה נוסע לנובה. בחמש וחצי בבוקר הוא הגיע למסיבה, רקד קצת, וכשהתחילו היריות רץ לרכב ובגלל הפקקים נכנס למיגונית, שממנה נחטף".
במצפה לבון, יישוב קהילתי בגליל העליון שאליו עברה כאלמנה, גרים שלושה מבין ארבעת ילדיה: קובי (אביו של אלון), עינת רוזן-אהל ושחר. בת נוספת, נירית קרמר-אהל, "נשואה וחיה בהודו, רחוקה ממני, אבל כל השאר ביחד כל הזמן, חמולה אשכנזית".
כשפרשה ממשרד החינוך, כמחנכת ומורה לאמנות, התמסרה ליצירה – ציור, פיסול ותחריט. מאז שאלון נחטף לעזה, היא גם כותבת: "רואה אותך כל רגע מיומי/ קשורים באישונינו/ מביטה בך כל רגע בשנתי/ חזקה אהבתנו./ שומעת שיר שעדיין לא נכתב/ מתגלגל אליך/ אותו אתה שומע, מאזין למילותיו/ השיר שעדיין לא נכתב/ הוא באוזניך".
נראה שהייתם מאוד קרובים.
"בין אלון לביני יש אהבת נפש", היא אומרת ושולפת טישו מהתיק. "כל סבתא בטוחה שהנכד שלה הוא הכי בעולם, אבל אלון באמת ילד מיוחד, פסנתרן מחונן ומוזיקאי בחסד. הוא למד בתיכון במשגב, אחרי הצבא עבד ב'שחרות', בית מלון במדבר, ואז יצא לטייל בעולם. חצי שנה בדרום אמריקה והודו. הוא היה חודש אצל נירית, דודתו, וניגן שם עם להקות. כשחזר ארצה, לקראת החגים, החלטתי לקחת את כולם לים המלח. חשבתי 'כמה טוב שסוף-סוף כולנו ביחד', לא על מסיבת פרידה".
את מה שעבר אלון בשבת השחורה, שיחזרו אט-אט. "בשש וקצת כולם במסיבה רצו למיגונית, בהנחה שאלה טילים רגילים ושבעוד כמה דקות יוכלו לצאת. בחור שרץ בין המיגוניות הזהיר אותם שיש מחבלים. אלון עמד ממש בפתח, צמוד לקיר שבזכותו לא חטף ריקושטים מהרימונים שנזרקו למיגונית ושאותם הוא זרק החוצה.
לצידו היו הרוגים. חבר שלו, איתמר שפירא, וחברה שלו נפצעו ועשו את עצמם מתים. ככה הם נשארו בחיים. בשבע בבוקר התחלתי לשמוע את השאלה 'מה עם אלון?' חברים צילצלו, שכנים נכנסו. בתי עינת, שהייתה בדרך חזרה מהכנרת, צילצלה להוריו של אלון שסיפרו שהוא ענה להם בשבע בבוקר, אמר: 'אני במיגונית, הכל בסדר', והם חשבו שהוא יצא מכלל סכנה".
אבל אחרי שאחותו ענבר (14) נדבקה לטלפון ואלון לא ענה, מה שהתחיל כדאגה הפך לחרדה. "בצהריים צילצל לענבר גבר שמצא את הסלולרי של אלון במיגונית. הוא חיפש את בנו, מצא אותו מת, ירוי, והציל את החבר'ה הפצועים ששכבו שם, מתחת למתים, בדממה. הם לא הוציאו הגה כי המחבלים נכנסו ויצאו מהמיגונית כדי לעשות וידוא הריגה.
"בשלב הזה אלון כבר לא היה שם. חבר שלו ראה שחטפו אותו. אחר כך הגיעו צילומים שלו מתוך הרכב של המחבלים, היה עליו קצת דם. הוא לא רצה ללכת איתם, אז הם משכו אותו בכוח, בשיער, וזרקו אותו לתוך המשאית. אולי זה היה טנדר. למחרת, ענבר דיברה שוב עם הגבר שמצא את הסלולרי של אלון והוא הזדהה כמי שהסיע פצועים לסורוקה. שני הבנים שלי טסו לשם מיד, לחפש אותו".
קיוויתם עדיין שהוא לא נחטף?
"התקווה הזאת אזלה ברגע שראינו את הסרטון של המחבלים. היה לי חושך בעיניים. לא היה צל של ספק שזה אלון, אבל כשאת בתהום, ומישהו מנופף מולך בפנס, לא תלכי לבדוק מאיפה בא האור? אחרי שקיבלנו את הסלולרי של אלון צילצלנו לכל השמות שהופיעו בו, למקרה שמישהו ראה או שמע ממנו. עד עצם היום הזה לא שמעתי מהמדינה את ההודעה 'הנכד שלך נחטף'. פיסות המידע שקיבלנו הן מהמשטרה ומהצבא, וגם ממטה החטופים שבו אני נחשבת לסבתא פעילה".
מי שנותנת לה כוחות, במהלך יותר מחצי שנה של ציפייה דרוכה, היא כלתה, עידית, אמו של אלון. "היא מורה לאמנות, נשמה גבוהה, והיא איחדה את כל בני המשפחה כשאמרה: 'אנחנו לא יכולים לעשות את מה שאין ביכולתנו לעשות, אבל כולנו יכולים לשלוח אנרגיות טובות לאלון', וזה מה שאני עושה כל יום, כל היום. בערב אני מתרגלת יוגה ומדיטציה בהר, אנשים מהיישוב מצטרפים אליי ובאים גם זרים. כל מי שמאמין באנרגיות שמחזקות מוזמן להצטרף. אני בטוחה שאלון מקבל את מה שאני שולחת לו. אני מרגישה שהוא מרגיש".
אין לה עניין להתעמת עם ספקנים. "כבר 20 שנה אני לומדת פילוסופיה, אבל קובי ועידית, הוריו של אלון, התחילו ללמוד הרבה קודם. הם נמצאים כמה מדרגות לפניי. ומי שלא מאמין – שלא יאמין".
"בערב אני מתרגלת יוגה ומדיטציה בהר. כל מי שמאמין באנרגיות שמחזקות מוזמן להצטרף. אני בטוחה שאלון מקבל את מה שאני שולחת לו, אני מרגישה שהוא מרגיש"
רונן, אחיו של אלון, חיבר בין המשפחה לבין המוזיקאי אבישי כהן ("אלון העריך והעריץ אותו") וביחד הם הקליטו גרסה מחודשת לשירו "שובי אליי", בתקווה שהמוזיקה תעזור להשיבו. כשהוצב פסנתר בכיכר החטופים אמו עידית אמרה: "אני יודעת שהוא חי ושלם כי הוא נחטף ככה. הידיעה הזאת עוזרת לי, יש לי תקווה".
סבתא ציפי לא עומדת אמנם בחזית המאבק, אבל סומכת על ילדיה. "הם הגיעו לכל העולם, דרך משרד החוץ ובדרכים משלהם, כדי לסייע בהסברה. הם הרצו ונאמו במקומות שבהם לא האמינו שהטבח האכזרי הזה באמת קרה. כלתי עידית דיברה עם ראשי ממשלות ונשיאים של יפן, אנגליה, גרמניה וסרביה, לאלון יש דרכון סרבי בזכות הסבא רבא שלו. ואני, במקביל לאנרגיות, מכינה את הבית לקראת שובו של אלון. יש לו חדר מוכן בבית הוריו ודירה שכורה בתל-אביב".
היא מתקשה למנות את רגעי השבירה היומיים שלה מפני שהם רבים מספור. "כשאיבדתי את דודי, בעלי, הייתי צריכה לתת כוח לילדים וחיזקתי את עצמי דרכם. במשבר הנוכחי השרביט עבר לילדים ולנכדים. אני בוכה המון, עד שהנכדים מגיעים אליי, יש לי קטנים וגדולים, ולכבודם אני מנגבת את הדמעות. הם תמונת ראי שלי ואני חוששת מהשפעות, במיוחד על ענבר, אחותו של אלון, שכל כך קשורה אליו".
מתי מכים בך הגעגועים במיוחד?
"כל הזמן. בחודשיים הראשונים ניסיתי לצייר אותו וכל מה שעשיתי נשאר על הרצפה. פחדתי, אני מודה. לילה אחד משהו קרא לי לקום, התיישבתי על הכורסה ו-12 שירים יצאו ממני – לבעלי המנוח ולנכדיי רונן ואלון. כשרונן קרא אותם הוא הביא את הגיטרה והלחין שניים מהם וגם שר אותם בכנס שנערך ביישוב".
החברים והקהילה מקפידים לא להשאיר אותה לבד, מה שאי-אפשר להגיד על הרשויות. "החברים של אלון עוטפים אותי, כל הקהילה מרעיפה עליי אהבה, אבל משגע אותי שעוד לא שמענו שום דבר מהמדינה. היום אני בקשר רק עם מלווה מהצבא שאומר לי 'כשיהיה משהו את תשמעי' ואני מתאפקת וממשיכה לחכות בשקט. בפעימות הקודמות שמחתי בשביל כל משפחה שהחטוף שלה חזר. בכל התקופה הזאת מעולם לא שאלתי למה זה קרה דווקא למשפחה שלנו, רק התפללתי שגם תורנו יגיע. היום אני אומרת לסינוואר: רק תן לי סימן שהוא בחיים, לא יותר".
ומה את אומרת לביבי?
בבת אחת מתקשחות פניה. "אני לא רוצה לערב פוליטיקה בסיפור של סבתא שמשתוקקת לחבק את נכדה. ברור לי שההנהגה הייתה צריכה לספק לנו גב ותמיכה, זה תפקידה, אבל אנחנו הולכים בדרך שלנו. בחרנו לשמור על הנשמות שלנו ולא להשחיר את הממשלה. קל מאוד ליפול. במטה משפחות החטופים יש ספקטרום רחב ומגוון ואני מכבדת את אלה שלא מוצאים מילים, כמוני, ולכן מביעים את התסכול שלהם בדרכים אחרות. אני מרגישה שהעם ממש איתנו וזה מחזק אותי מאוד".
איך את עונה לשאלה "מה שלומך?"
"אני אומרת 'אני בסדר'. יותר מזה אין לי מה להגיד. משתדלת לשמור מרחק ממקומות תלולים, מחפשת איך לתמוך באחרים, ומשננת לעצמי 'מותר לך לקבל עזרה'. זה משהו חדש בשבילי. לדעתי, אם ישראל לא תשחרר את כל החטופים, החיים והמתים, מפני שהיא לא רואה בשחרורם ערך מוסרי עליון, לא יהיה לנו מקום על המפה כמדינת העם היהודי".
פסח בפתח.
"לא אצלי. אין לנו חירות כל עוד יש שבויים בצד השני. אני לא יודעת אם נשאיר בשולחן כיסא צהוב, לאלון. לא נראה לי שנעשה שולחן ליל סדר. כבד, כבד בלב".
"אנחנו לא יודעים מה קורה שם, ואני לא שואלת"
בחצי השנה האחרונה נירה בן יהודה (77) מהרצליה, אם לשלוש בנות וסבתא לעשרה, נפרדת רק לעיתים נדירות מהטי-שירט השחורה עם תצלום נכדתה, לירי אלבג, בעלת העיניים החודרות. לפני שנתיים התאלמנה. "זה היה שבר גדול במשפחה, אבל אולי זה טוב שבעלי לא כאן ולא רואה מה קורה". לירי, הבת של בתה שירה, "שציינה בשבי את יום הולדתה ה-19, ציינה, לא חגגה", היא תצפיתנית שנחטפה מנחל עוז.
בשבת ההיא בן יהודה הייתה בביתה. "בשש וחצי בבוקר הייתה אזעקה, אין לנו ממ"ד, אז יצאתי לחדר המדרגות והתחלתי להתכתב עם הבנות. ידעתי ששירה אמורה לנסוע לנחל עוז, לבקר את לירי שהגיעה לבסיס רק ביום חמישי. לירי ביקשה מאמא שלה שתביא לה כל מיני דברים. מרגע לרגע קלטנו את גודל הטרגדיה, שבכלל לא נתפסת במוח האנושי. עד שמונה בבוקר שירה דיברה כמה פעמים עם לירי, שאמרה לה 'יורים עלינו, יש בלגן'. בשמונה ודקה הקשר נותק.
"האחיות של שירה אמרו לה 'אל תדאגי, היא בטח בבונקר, אין שם קליטה'. במקביל, הן השתמשו באיזו אפליקציה שאין לי מושג אפילו איך קוראים לה וגילו שהסלולרי של לירי בעזה. כשהודיעו על הפצועים הראשונים שהגיעו לבתי החולים שירה נסעה לחפש את לירי בסורוקה ובאסף הרופא, וכשהייתה בדרכה חזרה, אחיותיה מצאו את תמונת החטיפה של לירי. הן הגדילו אותה, בדקו כל פרט, זיהוי מושלם. כששירה הגיעה לביתה במושב ירחיב, האחיות שלה, שגרות בסמוך אליה, הודיעו לה שלירי נחטפה".
מתי ההודעה הגיעה אלייך?
"במוצאי שבת אמרו לי ש'כנראה לירי חטופה'. עוד הייתה אי-ודאות. בבוקר יום ראשון ארזתי מזוודה ונסעתי לשירה, לירחיב. זה היה שבוע קשה-קשה, כמו שבעה. אנשים נכנסו ויצאו ולא ידעו מה להגיד, מה יכול לעודד את ההורים המודאגים מבלי שזה יישמע כמו ניחומים על המת. יוני, אבא של לירי, קיבל החלטה. אנחנו לא אומרים 'אנחנו מקווים שלירי תחזור', אלא 'כשלירי תחזור', כאילו שאופציה אחרת בכלל לא קיימת".
מה ידוע לך על מצבה הבריאותי?
"החטופים שיצאו בפעימה הראשונה סיפרו שהם ראו אותה ושהם היו איתה חלק מהזמן. הם אמרו שמבחינה גופנית היא בסדר. כיוון שאנחנו לא יודעים מה קורה שם, אני לא שואלת. אפילו את בתי, שנפגשה עם החטופים, לא שאלתי מה בדיוק הם אמרו לה".
למה?
"מפני שאני לא רוצה לדעת. מפני שאני פוחדת. מפני שאני לא יכולה לעזור לה. אות החיים האחרון מלירי התקבל בסוף נובמבר ואני נאחזת בו חזק, למרות שברור לי שכל יום שעובר פועל לרעתה. ללירי שלי אין זמן, כל יום מסכן את חייה, אבל חברי הכנסת יוצאים לפגרה. איך הם מעיזים?"
"כיוון שאנחנו לא יודעים מה קורה שם, אני לא שואלת. מפני שאני לא רוצה לדעת, מפני שאני פוחדת, מפני שאני לא יכולה לעזור לה"
איך את שורדת?
"אני חיה, ברור שאני חיה, אבל בתחושה שלי אני רק מנסה להעביר את הזמן. פעם בשבוע אני נמצאת בירחיב עם הבנות והנכדים. במפגשים המשפחתיים של עד לפני חצי שנה לירי הייתה זו שמרכזת את הילדים ומשחקת איתם. היא גם עזרה להם בשיעורים, תמיד בשמחה ובחפץ לב. אני באה למטה ושואלת אם צריכים אותי, אם יש במה לעזור, ומעבר לזה אני בפינה שלי. לא נדחפת, רק מתעדכנת. כל ערב אני מדליקה נר ומדברת עם לירי".
מה את אומרת לה?
"שתהיה חזקה, שתדע שלא שכחנו אותה ושאנחנו עושים הכל, באמת הכל, כדי לשחרר אותה. אני פוחדת שהיא תתייאש. החטופים שראו אותה סיפרו שלירי ביקשה מהם 'אל תשכחו אותנו' והם הבטיחו לה, ולבנות האחרות, שיעשו הכל למענן. אני שולחת ללירי אנרגיה של לא שכחנו".
מפני שההנהגה כבר שכחה?
"ההנהגה לא שכחה, אבל זה לא בסדר העדיפויות הראשון שלה. כשמפסיקים ישיבת קבינט בגלל שבת ואז דוחים אותה בעוד יומיים זה להפקיר שוב ושוב – כבר הפסקתי לספור את הפעמים – את לירי, הנכדה שלי, התצפיתנית. למה מחזירים את המשלחת ארצה? אני רוצה לסגור את כולם בחדר אחד, שיישבו וינהלו את המשא ומתן הקשה עד שייצא עשן. עד שיהיה הסכם". אחר כך היא מנמיכה את קולה. "הדברים שאני אומרת הם לא נגד ראש הממשלה, אני מתרחקת מאוד מפוליטיקה, אבל הוא חייב להבין שאין 'יחד ננצח' בלי החזרת החטופים".
לירי אלבג את נראית עייפה.
"כל המשפחות עייפות, כולנו מותשים, רוצים שהחטופים יחזרו אלינו ואז אולי נמצא את הכוח לצאת לדרך חדשה, להתחיל לשקם. הרי כל מה שעבר עלינו מאז 7 באוקטובר הזוי ומופרע. בשבוע שעבר אבא של לירי קיבל גלגל אבל, אומרים שזה לוחמה פסיכולוגית של איראן, עד היום אנשים לא קולטים איך הגענו למצב הזה, איך זה קרה. מצד שני, אני יוצאת מהבית ורואה שהקניונים מלאים, החיים חזרו לשגרה".
פסח בפתח.
"לא נחגוג בלי לירי. נחגוג בשובה".
× × ×
שני הסבים של נעמה לוי, תצפיתנית מנח"ל עוז שנחטפה עם לירי אלבג, מגויסים למאבק להשבתה. אמנון שחר (72) מרעננה, פנסיונר מעולם ההייטק, נשוי פלוס שלושה, הוא סבה מצד האם. "בשבת בשש וחצי ירדנו לממ"ד ודיברתי עם איילת, בתי, אמה של נעמה", הוא מספר. "ידעתי שהיא בנח"ל עוז, ידעתי שהגיעה לשם רק יומיים קודם. ב-11 הגיע סרטון של חמאס, האחיין של נעמה עלה עליו ברשת ושלח אליי. ביקשו שאבצע זיהוי ודאי, יש לי קצת ניסיון בזה".
וזיהית אותה?
"במבט ראשון היה ברור שזאת היא. רואים אותה", הוא לוקח פאוזה, "רואים את נעמה מובלת בשיער שלה, במשיכות, כבולה מאחור, עם דם על המכנסיים".
איך התמודדת עם המראה הקשה הזה?
"הייתי מאוד משימתי. לא השארתי לי זמן להרגיש, הספיקה לי הפאניקה של המשפחה. עשיתי כל מיני פעילויות בווידיאו, עם אנשים נוספים, וכשהיינו בטוחים לחלוטין שזו נעמה עברתי למשימה הבאה. ניסיתי להגיע לשלוחות שונות של הצבא כדי לוודא שידוע להם שנעמה נחטפה, חשבתי שזה נתון שיכול להיות בעל ערך ולהוביל למבצע מיידי, אבל הצבא היה בבלגן נוראי. לא היה לו מושג ירוק מה קרה. בסוף הצלחתי להגיע לאיזו בחורה ואמרתי לה: 'אני סבא של נעמה לוי, היא נחטפה, קחי את זה למי שמעלייך, שהנתון הזה יהיה במערכת'. למחרת בשש וחצי בבוקר דפקו בדלת של איילת. קצין בדרגת סגן אלוף דיווח לה שנעמה נחטפה. מאז הוא ממשיך ללוות את המשפחה. צה"ל מטפל בנו יפה".
המטה של משפחות החטופים הפך, עבורו, למשפחה. "מה הפריבילגיה של סבא?" הוא שואל. "בידיים שלי הנכדים לא בוכים, מפני שאם הם בוכים הם כבר לא בידיים שלי. בזכות ההגדרה הזאת הצלחתי למצב את עצמי כסבא של חוויות טובות ובילויים. מרגע שנעמה נחטפה, התיאוריה הזאת קרסה. בכל פעם שאני רואה תמונה שלה ברחוב אני על סף בכי, בכל פעם שתמונה שלה עולה בטלוויזיה אני מתרסק. ואני מתרגז על עצמי, למה זה קורה לי כל פעם מחדש, למה עוד לא למדתי להתאפק".
גם הוא מצא מפלט במילים. כשפרש לגמלאות, הקים בביתו סטודיו קטן שבו הוא מנגן ומקליט. חודש אחרי החטיפה כתב לנכדתו את השיר "די, חזרי": "שש בבוקר שוכב/ ובחוץ עוד חשוך/ מנסה לתקשר/ פה מתחת לפוך./ בתחילה די היססת/ לא היה לך פשוט/ אז הבטחתי 'יהיה/ רק דיבור, בלי פטפוט'/ די, חזרי".
בהמשך לקח את השיר "נעמה", שכתב אברהם בר עוז ("אן תלכי/ אן תסורי לבדך/ אי דרכך יורדה/ ספרי לי, נעמה") וצילם קליפ שבו הזמרת שירה גולן מבצעת אותו והוא, הסבא, "כמו בסרט דוקומנטרי", קורא את שירו “די, חזרי”, כשהוא מיישיר מבט לעבר נכדתו הרחוקה.
"כן, אני מדבר איתה", הוא אומר. "ואת רוצה לשמוע משהו מצחיק? היא גם עונה. אני לא מיסטיקן, אבל אני שומע אותה". גרונו נחנק. "אשתי, חנה, לא בוכה", הוא מספר. "באחד הראיונות שאלו אותה: 'מה תעשי כשנעמה תחזור?' והיא ענתה 'כשנעמה תחזור אני אבכה את נשמתי. עד אז אני לא בוכה'. בזוגיות שלנו אני הבכיין. בהתחלה הרגשתי לא נעים, כגבר שבוכה. עם הזמן הבנתי שהחלק הרגשי שלי, כסבא, לא פחות מזה של סבתא. גם לסבא מותר לבכות".
בפגישות במטה הוא רואה את המשפחות שמתרסקות. "אי-אפשר לעמוד במתח מורט העצבים הזה, הייאוש משתלט עליך גם אם לא תרצה. משבוע לשבוע, מיום ליום זה מתגבר. משפחות החטופים הפסיקו להיות נחמדות ומנומסות. אם צריך בכוח אז בכוח, ומתישהו, בקרוב מאוד, זה יתפוצץ. לא הייתי רוצה להיות בנעליו של ראש הממשלה כשזה יקרה".
"אי אפשר לעמוד במתח מורט העצבים הזה, הייאוש משתלט עליך גם אם לא תרצה. משבוע לשבוע, מיום ליום זה מתגבר"
היית רוצה לומר משהו לנתניהו?
"כן. אחד הדברים שיש לחתיאר זקן כמוני זה ניסיון חיים, הבנה של תהליכים. אני מסתכל על התמונה הכוללת ולדעתי ביבי נמצא כרגע בפוזיציה שממנה הוא יכול לצאת ענק. כל מה שהוא צריך לעשות זה להכריז: 'סיימנו, גרמנו נזק עצום לחמאס, אנחנו יוצאים ועכשיו תחזירו את החטופים'. עזוב רפיח, עזוב 'להשמיד עד הסוף', תצא עכשיו ותצא גדול. ככה תחזיר לעצמך גם את התמיכה שלי".
ואם ראש הממשלה לא יאמץ את עצתך?
"יש סיבה לקיומה של מדינת ישראל, ואנחנו טועים לחשוב שהסיבה היא ביטחון ליהודים. מספר ההרוגים והפצועים במדינה כל כך קטנה לא מתקרב להגדרה של ביטחון. בחרנו לגור כאן מאהבה, ובידיעה שאם יתקפו אותי אוכל לתקוף בחזרה. רק במדינת ישראל יכול להתרחש מצב עקום כזה – גם טובחים, גם חוטפים ואחרי כל זה אומרים שאתה אשם. הנכדה שלך בשבי יותר מחצי שנה ואתה, הסבא שלא ישן בלילות, אחראי לפילוג ולשסע בעם. יבוא המקטרג ויטען שגם השמדת חמאס היא חלק מהצורך שלנו, אבל זה בדיוק ההבדל. אם לא נשמיד את חמאס, זה אומר שנצטרך להמשיך לחיות על חרבנו, מה שממילא יקרה, הרי זו הסיבה לקיומה של מדינת ישראל, להגן עלינו מפני האויב שמאיים".
התבלבלתי.
"אם לא נשמיד את חמאס, נמשיך להילחם. הפקרת החטופים, לעומת זאת, סותרת את החלום הציוני ואת סיבת קיומה של המדינה. לכן אנחנו לא ניתן ולא נאפשר שיהיו חטופים שלא יחזרו".
איך זה יקרה?
"אם אזרחי ישראל ירגישו שלא עושים הכל, אבל הכל, בלי התפתלויות ובלי סדרי עדיפויות, הם יצביעו ברגליים. למה לחיות כאן? בשווייץ הייאוש יותר נוח. אני לא אדם פוליטי, אבל זאת האופציה הנכונה עבור ביבי. אם זה לא יקרה, הוא יאבד את עולמו ויתרסק על הרצפה וכולנו נתרסק איתו".
פסח בפתח.
"השנה אנחנו מתארחים. המארחים יחליטו אם יהיה כיסא ריק ליד השולחן. אשמח".
"לא בגדנו בך, תחזיקי מעמד"
הסבא השני של נעמה הוא שאולי לוי (78) ממיתר, גיאולוג במקצועו, גמלאי של רשות מקומית. הוא ורעייתו דבורה הביאו לעולם חמישה ילדים ("אביה של נעמה הוא השני") שהביאו להם 20 נכדים. "מעשה אבות סימן לבנים", הוא אומר. "בנינו משפחה גדולה מפני שההורים שלי איבדו שלושה בנים, שניים במלחמות ואחד במחלה. אני נשארתי עם אחותי, וכל הזמן הידהד לי בראש שאני בר-מזל. יש לי אותה. זה לא שאני, חלילה, חושב לרגע שאיבדנו את נעמה, אבל החששות מנקרים ומתעצמים ככל שחולף הזמן. נעמה נחטפה ואתה, כסבא שלה, כבר חצי שנה לא יכול לעשות דבר למענה".
את מה שיכול היה לעשות, עשה. "היום, חצי שנה אחרי, אני מרגיש שנגמר לי האוויר. ואני ידוע כאיש חזק. יש לי קשרים יפים עם כל הנכדים, אבל עם נעמה יש לי קשר מיוחד שנבנה סביב תחביב משותף – טריאתלון. אני הכי זקן בארץ שעושה את זה. לפני חודש השתתפתי ב'ישראמן', באילת, שהוקדש לנעמה".
6 צפייה בגלריה
סבא שאולי והנכדה נעמה. "הידיעה שהיא חזקה, פיזית ומנטלית, הייתה נכונה רק לגבי החודש הראשון. אין לי מושג מה בן אדם יכול לחשוב אחרי שטיפת מוח של 'שכחו אתכם'"
(צילום: באדי)
נעמה, לדבריו, "קורצה מהחומר שממנו עשויים ספורטאים אמיתיים, עם סיבולת ותחושת ייעוד וההחלטה העיקשת לא להתייאש. לקחת אוויר, לעשות עוד מאמץ בפעילות הזאת, תמיד יש קו סיום וכל מי שמגיע אליו מחייך. ראיתי את זה על נעמה, הייתי איתה בהרבה תחרויות, ברור שהיא הייתה יותר טובה ממני. הידיעה שהיא חזקה, פיזית ומנטלית, הייתה נכונה רק לגבי החודש הראשון. אין לי מושג מה בן אדם יכול לחשוב אחרי שטיפת מוח של 'שכחו אתכם'. המחשבה שנעמה נמצאת כבר חצי שנה במציאות שבה היא לא רואה את קו הסיום גומרת אותי. זה משהו שעלול לכלות אותה ואני חש את זה בצורה מאוד עמוקה. לפעמים אני לא יודע אם אני חושב עליה בכאב או על עצמי בכאב. הכי קשה זה התחושה שאני לא עושה מספיק".
מה היית רוצה לומר לנעמה?
"שלא בגדנו בה, שתחזיק מעמד. שאנחנו הופכים עולמות כדי שתחזור הביתה. אני מודה שקשה לי עם התחושה הזאת מפני שאני טיפוס של עשייה. כדי לא להגיע למצב שבו אני מוטרף מחרדה, אני מציב לעצמי מטרות, יוזם ומשתתף בתחרויות ספורט. לאחרונה רצתי עם השלט הגדול של 'ברינג דם הום' , ותוך כדי פעילות ספורטיבית אני מחבר עוד אנשים למאבק. אני מתרגש מאוד מבני הנוער שניגשים אליי בכיכר, ובאותה הנשימה, מוצף ברגשות אשמה. מה אנחנו משאירים להם? איך נשאיר אותם כאן בלי שום אופק לעתיד? אני אומר להם: אל תשכחו את מה שעברנו, אתם תהיו אלה שיובילו את ישראל למקום נכון וטוב יותר, אולי מתוך הכאוס הנוראי הזה תוציאו משהו טוב, חברה חדשה".
שוב הפסקה. מים. טישו. "אין לי דרכון זר, כל הילדים שלי כאן, זאת הארץ שלנו, הייתה תקופה שהיו לי שישה נכדים בצבא, היום אני סבא לשני חיילים, נכד ביחידה מובחרת ונעמה. זה לא שאני חושב שאנחנו לא צריכים להילחם על הזכות שלנו לחיות כאן, אבל זה שנעמה כבר חצי שנה בשבי, זה ליקוי מאורות".
פסח בפתח.
"אז? נחגוג יותר מחצי שנה של עבדות?"
פורסם לראשונה: 00:00, 19.04.24
