צעירים נוטים לזלזל בחשיבותה של מסורת. זה מובן. היא מעיקה ומכבידה עליהם ולכאורה שלא לצורך. מי מאיתנו לא התמרמר בנעוריו על סעודת שישי המשפחתית שמטבעה "תקועה" בזמן הכי פחות מתאים: רגע לפני היציאה לבילויי השבת הקורצים. סבא לא מפסיק לטרחן כשהחבר'ה כבר מחכים עמוסי ג'ל בשיער ליד הברזלים ואתה עוד חייב (חייב!) לעבור דרך האמבטיה ולרוקן בקבוק ברוט שלם על פרצופך כדי שאיש ברדיוס של שלושה קמ"ר לא יפספס את ריחו. במי לא פשטה תחושה אדירה של חירות כשהסעודה התבטלה ואפשר היה לעבור היישר מהצפייה בסרט הערבי להכנות ליציאה?
כשמתבגרים מבינים שלמסורת חשיבות עצומה בחיי אדם וחברה. היא מסייעת לנו למַשְמֶעַ את ההווה ולנווט בו ביתר קלות. לא בכדי בגטאות ובמחנות בשואה אפו מצות כשניתן היה, כתבו הגדות מהזיכרון ונמנעו מחמץ
כשמתבגרים מבינים שלמסורת חשיבות עצומה בחיי אדם וחברה. היא מסייעת לנו למַשְמֶעַ את ההווה ולנווט בו ביתר קלות. לא בכדי בגטאות ובמחנות בשואה אפו מצות כשניתן היה, כתבו הגדות מהזיכרון ונמנעו מחמץ. בזמנים הקשים והנוראים ביותר שחוו בחייהם, היהודים התעקשו לדבוק במילון המושגים שהגדיר את חייהם קודם. מילון חיים שהיווה עוגן יחיד בעולם מלא שברים ואבק.
הרבה לפני השואה, הציונות הבינה כורח קיומי זה. לכן, ולמרות שזו הייתה תנועת צעירים שמרדו במסורת היהודית-גלותית של הוריהם, היא כוננה בהצלחה מסורת חלופית. החל מניסוח הגדה חדשה לפסח, עבור בהבלטת חגי "גבורה" כמו חנוכה ול"ג בעומר וכלה ביצירת מסורות חדשות כנטיעות ט"ו בשבט. גדולת ראשי הציונות באה לידי ביטוי בכך שבניגוד למיתוס הקפיצה "מהתנ"ך לפלמ"ח", הם הצליחו לעצב מסורת חדשה בלי להינתק מהרציפות ההיסטורית של זו היהודית.
אחת מהמסורות החשובות שמוסדו נגעה לימים הלאומיים באייר – ימי הזיכרון והעצמאות. בשנים הראשונות לקוממיות, רבו המחלוקות בנוגע לעיגונם. ליום העצמאות קדם "יום המדינה" (בכ' בתמוז) שאחר כך הוחלף ב"יום הקוממיות" (בן-גוריון התעקש על שם זה משום שמקור המילה בתנ"ך ויש בה "ביטוי יותר עמוק ונועז למעמד של עם בן-חורין מאשר במילה המעומעמת עצמאות").
גם ל"יום הזיכרון" קדם "יום הצבא" עד שבוטל באפריל 1950 והתקבעה המסורת הנוכחית, שכוללת את הוויכוח הנצחי בדבר חוכמת אי-ההפרדה בין ימי הזיכרון לעצמאות כדי לאפשר שמחה אמיתית, בניגוד לקביעת בן-גוריון ש"גם ביום חג יש להעלות על ראשינו את זכר אלה שמידם באה לנו עצמאות". הוויכוח הפך לחלק מהמסורת לצד טקסי הדלקת המשואות, פרסי ישראל וחידון התנ"ך.
כבר בכהונתו הראשונה גילה נתניהו יחס מזלזל במסורות אלה. בטקס הדלקת המשואות ביום העצמאות ה-50 למדינה הוא בחר לנאום כראש הממשלה, למרות שעד אז רק יו"ר הכנסת נשא בו דברים כחלק מממלכתיות הטקס. הזלזול שגבר בהמשך דרכו (למשל התעקשותו לנאום בטקס ב-2018 "לרגל שנת ה-70") הגיע השנה לשיא. פרוטוקול הטקסים הנוקשה – שהוא ליבת המסורת - נזנח לגמרי. השר יואב קיש ביקש לשנות את טקס פרסי ישראל (וחזר בו תודות לבג"ץ), והשרה מירי רגב הכריזה ש"מטעמי ביטחון" יתקיים טקס המשואות ללא קהל ויצולם מראש. כך הוכרז במפורש לאושרם של אויבי ישראל שמבקשים לשבש את חיינו אם לא יצליחו לכלותנו.
החשש האמיתי הוא מפני חברי המיליציות הבריוניות מהפלג התל-אביבי שמטילים חיתתם ומבקשים להרוס את הטקסים. שיתוף האינטרסים בין הקנאים הלכאורה נצים אינו מפתיע. אלה ואלה מרשים לעצמם בשם מטרתם הקדושה לרמוס כל כלל ולהחריב כל מוסד.
דווקא בשנה מסויטת זו, שהרעידה את האדמה מתחת רגלינו, אסור לתת להם להצליח. אנו חייבים יותר מתמיד להיצמד למסורת קלה כחמורה. יש עדיין זמן לקיים כרגיל את טקס המשואות, כבכל שנה, עם קהל ובלי נאום ראש הממשלה. חייבים לדרוש מהממשלה לעשות זאת במקביל לאחריותה למנוע כל שיבוש מטעם מבקשי הרעה.
כל התנהלות אחרת תביא לקביעה ש"תם הטקס", תרתי משמע.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.04.24
