רגעים ספורים לפני שצוותי הקרב של אוגדה 36 – "עוצבת געש" – נכנסו לתמרון הקרקעי ברצועת עזה, התעקש מפקד האוגדה, תת-אלוף דדו בר כליפא (48), לכנס לשיחה את כל המפקדים תחתיו, מהבכירים ביותר ועד מפקדי הפלוגות. המיקום שנבחר היה האמפי בבארי, סמוך לבית העלמין של הקיבוץ, בזמן שבו נחפרים הקברים לנרצחי הטבח בעוטף.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מפקדי החטיבות שכפופות לתא"ל בר כליפא חששו מעט מהרעיון לכנס מפקדים רבים במקום מאוים מרקטות ופצצות מרגמה. "הציעו לי לצמצם את הפגישה רק לבכירים, אבל התעקשתי לראות את כולם", אומר השבוע בר כליפא. "באגר (מחפר) שחפר קברים סמוך אלינו הפריע מעט את אוזנינו, אך גם הסביר טוב מאלף מילים לכולנו, לשם מה אנו מתמרנים הלילה ומסכנים את חיינו".
באותה שיחה, בר כליפא פרס באוזני המפקדים דגשים שונים, כמי שמכיר את הרצועה עוד מימיו כמפקד פלוגה צעיר. "התבדיתי", הוא מודה. "בדיעבד, הדגשים שנתתי להם התבססו על הניסיון שלי שם, אבל דברים השתנו".
בר כליפא התרשם מכך שלוחמיו הבינו תוך כדי התמרון את המציאות בשטח, וביצעו את ההתאמות. למשל, אף שהורה להם תחילה להעביר במהירות את האוכלוסייה העזתית מצפון לדרום, במעבר שהקים צה"ל - בפועל, עקשנות הלוחמים לבדוק ולתחקר את העוברים בנקז הזה, הובילה למעצר מחבלים. אחד מהם חשף בחקירתו את מתווה פירי המנהרות סביב בית החולים שתיפקד כמעוז טרור.
"זה מה שהציל אותי בשיפא", הוא אומר. "פיקדתי על ההשתלטות הראשונה על בית החולים, עם כוחות של שלדג, סיירת מטכ"ל וחטיבה 7 של השריון. כיתרנו את המתחם, פוצצנו את המרחב התת-קרקעי מסביב. המטרה שלנו הייתה להוכיח ששיפא משמש כמחסה לטרור. העולם כולו יודע שאתה פועל בתוך בית חולים, ואתה צריך להוכיח שלא נכנסת לשם סתם. זה לחץ עצום. ערכנו חיפושים קדחתניים".
תמונה אחת שנצרבה אצלך מהפעולה שם?
"לוחמת חילוץ והצלה של פיקוד העורף, שעבדה עם דיסק יהלום כדי לחתוך בטון בעובי שני מטרים, במטרה לאתר פירים או כניסות סמויות. במשך שלושה ימים חיפשנו, וגם עוד מאה שנה לא הייתי מוצא. בסוף, אחד העצורים מהמעבר הובא אליי לשיפא והוביל אותי לשלושה פירים במתחם. הוא לקח אותי למבנה ליד הבניין המרכזי, הצביע על ארבע מרצפות, ואמר לי 'תרים אותן'. והנה, פיר שמוביל אל מתחת לבית החולים, לתוך מפקדה, חדרי שהייה, חדרי ישיבות ושירותים. ככה הגענו לכל תשתיות הטרור שם, בזכות התעקשות הלוחמים לבדוק את האנשים שעברו בנקז. הלוחמים שלנו לימדו אותנו איך לעבוד".
"חשבו שיכולה להיות חדירה, אפילו בכמה מקומות בו-זמנית, אבל לא ברמה כזו. הופתענו גם מהעיתוי, וגם מהכמות והפיזור שלהם שהיו מטורפים. הם תקפו את כל המרכיבים בו-זמנית"
יותר ממאה ימים הוא לא ביקר בביתו, וליווה מקרוב את הכוחות שלו בשיפא, בשאטי ובמקומות העמוקים ביותר שאליהם הגיע התמרון ברצועה. "בשג'עייה, שמשמעות השם היא 'האמיצים', היה הגדוד החזק שלהם. 968 מחבלים חיסלנו להם, וזה רק המספר שראיתי במו עיניי", הוא אומר. "פירקנו אותם עד חורמה. הגענו עם חמש חטיבות, מכל הכיוונים, הורדנו להם מג"ד, סמג"ד, שני מ"פים, וזהו, הם הפסיקו לתפקד. 16-17 יום, נגמר".
עכשיו, כשהוא מכין את האוגדה שלו לקראת פעולה אפשרית מול חיזבאללה בלבנון, האיש שראה הכל בחצי השנה האחרונה בעזה – מספר לראשונה על האירועים שלא ישכח, תוכניות הפעולה בעזה שהיה צריך לבנות מאפס, ועל הצביטה בלב שהרגיש בזמן שהאוגדה שלו יצאה מהרצועה. "גם זה", הוא אומר, "לא צריך למנוע מצה"ל לסיים שם את העבודה".
"זאת המלחמה שלנו, היום תורנו". כך כתב תא"ל בר כליפא ב-7 באוקטובר בקבוצת הוואטסאפ "השמינייה", שכוללת את סגנו ואת מפקדי שש החטיבות שמרכיבות את האוגדה. את המשפט הזה שמעו בהמשך גם לוחמיו שנכנסו לרצועה.
בבוקר השבת השחורה הוא היה בביתו, במושב דתי בצפון השרון. "ההודעה הראשונה בקבוצה הייתה ב-6:47, מוולוז' (אלוף משנה אור וולוז'ינסקי, מפקד חטיבה 188 בשריון)", מספר בר כליפא כשהוא גולל במסך הטלפון שלו. "'טילים', הוא כתב. 'מלא אזעקות'. 'וואלה', עונה לו צורי (אלוף משנה אלעד צורי, מפקד חטיבה 7 בשריון)".
בשלב ההוא, היקף המתקפה בדרום עדיין לא הובהר. "התחלתי לקבל שיחות מאזרחים שאני מכיר באזור", נזכר תא"ל בר כליפא. "הם סיפרו על ירי שהם שומעים ביישובים שלהם, ואני מבין שזה משהו אחר". דקה לפני שמונה בבוקר, הוא כותב בקבוצה עם מפקדי החטיבה: "להפעיל נכס לאומי", נכנס לרכבו ונוסע דרומה.
"הוראה כזו, כמו שנתתי", הוא מציג אותה בטלפון הנייד, "זה אומר לגייס מיד 25 אלף איש. אבל אף מח"ט לא מתווכח, כל אחד כותב מיד: 'הופעל', 'מפעיל', 'הופעל'".
לדרום הוא יוצא אז כשהוא חמוש באקדחו האישי בלבד. הוא ונהגו עוצרים בבסיס חטיבת גבעתי בשדה תימן, שם חובר אליהם אלוף איתי וירוב, "שהיה לצידי כל המלחמה". השלושה לוקחים רובים מהבסיס ונוסעים לעבר יישובי העוטף.
"נסענו דרך השדות ועברנו יישוב-יישוב, יכיני, יד מרדכי וכרמיה. איתי נכנס פנימה ואני מאגף מאחור בפרדסים, מנהלים מגע עם מחבלים. בצומת כרמיה ראינו כמה חיילים ואזרח הרוגים ופצועים, לקחנו אותם לבית החולים וחזרנו לנתיב העשרה. שם אזרחים שנפגעו פחדו לצאת ונסגרו בממ"דים, לא היו מוכנים לפתוח לנו".
יום הקרבות האינטנסיבי ההוא בא לסיומו באותו לילה בקיבוץ בארי, לשם בר כליפא מגיע עם חפ"ק שהוא גיבש לאורך היום - אנשי מילואים שהוא היה מפקד הצוות שלהם לפני שנים, כשקראו להם “צוות דדו”.
"בקרבות שם איבדתי את הקשר שלי, סרן במיל' איתי יהושע ז"ל, שהיה לוחם ביחידה המטכ"לית לאבטחת אישים; וויסאם, לוחם נוסף בחפ"ק, נפצע. בזמן הזה אני בלי מכשיר קשר ובלי פנס, מאתר טנק של האוגדה שלי, מכוון אותו עם הפנס של הטלפון ומסביר לו לאיזו סמטה לירות, כשווירוב, אני ועוד שבעה-שמונה לוחמים שהיו איתנו הסתערנו מהצד השני. שבעה מחבלים חוסלו שם".
מאוחר יותר, הוא יגדיר זאת בפני פקודיו בתור "היום שבו כולנו היינו רובאים". "אל מול אזרחים בסכנת חיים, כל הכללים נשברים", כתב להם בר כליפא. "לא משנה מה תפקידך, דרגתך או מעמדך, האם יש או אין כעת נשק ברשותך. במצב שבו אזרחים נשחטים – כולנו רובאים. מדובר בזקנים וילדים שנטבחים, נערות שנחטפות, נשים שנאנסות. אין ביטוי שיכול לתאר את עוצמת העניין. גם המושג 'טבח' ממסגר זאת חלש מדי, מצומצם ומוקטן. על היום הזה עוד ייכתבו ספרים רבים. זהו יום שהוא לילה. אפל, חשוך, ללא ירח ונטול כוכבים. יום בו כולנו היינו רובאים".
באותו מכתב, בר כליפא כתב לאנשיו שמאז 7 באוקטובר, הדבר הראשון שהוא חושב עליו כשהוא נתקל בלוחם או במפקד, הוא היכן הוא היה באותה שבת. "יהיה לי חיוך אחר מול כאלה שעזבו הכל בלי התרעה וסיכנו את חייהם".
"אצלנו כולם הגיעו למטה בדרום", אומר בר כליפא. "מג"ד 53 הגיע לבד. מח"ט 7 ירד לבד. אף אחד לא היסס".
אף אחד לא דמיין שתרחיש כזה יכול לקרות?
"חשבו שיכולה להיות חדירה, אפילו בכמה מקומות בו-זמנית, אבל לא ברמה כזו. הופתענו גם מהעיתוי, וגם מהכמות והפיזור שלהם שהיו מטורפים. הם תקפו את כל המרכיבים בו-זמנית. בדרך כלל כשיש היתקלות, אתה מסדר חיתוכים של הצירים, מוציא גששים, מאתר את המחבלים והורג אותם. כאן הכמות והניידות שלהם היו עצומות. אתה מנהל לחימה במקום אחד, ובמקביל יש לחימה במקום אחר. איך זה שהם בכל מקום? פתאום הם בכלל בעורף של הכוחות. יש כבר מחבלים מאחוריך. קווי הבלימה שיצרו אזרחים, מפקדים וחיילים אמיצים, עצרו את ההגעה שלהם למרכז. זה היה יכול להיות יותר גרוע. סד"כ (סדר הכוחות) ההגנה שהיה בגזרה מראש לא היה יכול לעצור כמות כזו, גם אם זה היה סד"כ של התרחיש הכי מחמיר. וזה בעצם מחזיר אותנו לבייסיק. לשאלות על תפיסה, על היערכות להגנה, על איך ממשיכים מכאן הלאה. אלה שאלות לחיים שלמים, לא לדקה".
ממה עוד הופתעת?
"מידת האכזריות הפתיעה אותי. לא דמיינתי שישחטו, יאנסו, יערפו ראשים. האכזריות הדאעשית-נאצית הזו הפתיעה".
תא"ל בר כליפא הוא מאותם קצינים שנחשבים בצה"ל "סוסים דוהרים". גם את הפסקת האש שנעשתה לטובת עסקת שחרור החטופים היה לו קשה לקבל בהתחלה. "זה הציק לי מאוד", הוא משחזר. "למה לתת להם הפסקת אש? זה נותן להם זמן להתחמש, להתארגן, וכשנחזור יהיו לנו יותר נפגעים. התלבטתי איך להסביר את זה ללוחמים. הבנתי שלעולם לא תצליח להסביר את מה שגם לך לא ברור. אז ישבתי וחשבתי עם עצמי. חזרתי בראש ל-7 באוקטובר, ונזכרתי איך היינו מוכנים למות בשביל למנוע חטיפה של אדם אחד או של משפחה אחת. אז בשביל לשחרר 112 איש לא נסתכן? נכון שהם התארגנו בינתיים, ונכון שהיה קשה יותר אחר כך, אבל 112 חטופים שוחררו. זה מכונן".
הוא נשוי לקארין, מגשרת לענייני משפחה, אב לחמישה, וגם סב לנכד טרי שנולד בספטמבר ולא ראה את סבא שלו, עד שבר כליפא יצא מעזה. הוא נולד וגדל בקריית-אונו, הבכור מתוך שבעה אחים ואחיות. "היום אני יודע להמשיג את זה שאמא שלי בעצם גידלה אותנו, כמו שאני מנסה לפקד על החיילים שלי", הוא מסביר. "היא תמיד אמרה לנו, 'אני לא מחפשת אחידות, אלא אחדות. תהיו מלוכדים, מחוברים, מגובשים – ושונים'".
הוא למד בפנימייה הצבאית "אור עציון". אחרי שנה במכינה הקדם-צבאית בפדואל, התגייס ב-1995 לסיירת גולני, סיים מסלול ויצא לקורס קצינים. כששב שימש כמפקד צוות של פלוגת הנ"ט בגולני, ובהמשך כסמ"פ בפלוגת מסלול. "הייתי כבר בן 23 ורציתי להשתחרר", הוא אומר. "הכרתי אז את קארין, תיכננו להתחתן, אבל בגלל שהייתי בפנימייה צבאית וחתמתי קבע, נשארו לי עוד כמה חודשים לחוזה. שיכנעו אותי להישאר בהם כמ"פ בקורס מ"כים".
אותם "כמה חודשים", נמשכים עד היום. "אמיר אבולעפיה (לימים אלוף), היה מפקד גדוד בביסלמ"ח (בית ספר למקצועות חי"ר) והוא נסע לדבר עם קארין, ואמר לה עליי: 'הוא צריך להיות מג"ד'”. בהמשך היה מ"פ בבה"ד 1 - “תפקיד מטורף. התאהבתי בו” - וגם החליף את הכומתה החומה של גולני בזו הסגולה של גבעתי, ולמד להכיר לראשונה את המקום שאליו יחזור אחרי 7 באוקטובר – רצועת עזה. "הייתי מ"פ קרני-נצרים, וזה היה התפקיד הכי מטורף שעשיתי. טנקים, מטעני גחון, חדירות מחבלים, פיגועים".
בהמשך הוא מונה לתפקיד סגן מפקד גדס"ר גבעתי, תחת מפקד הגדס"ר דאז עופר וינטר (היום תא"ל). "תקופה של מבצעים כל לילה", הוא נזכר. "שם גם הבנתי מה המשמעות האמיתית של רעות. ב-2004, כשהתפוצץ הנגמ"ש בזיתון, אספנו בשקיות את החברים שלנו. אני זוכר את עופר יושב עם מכשיר הקשר 'ורד הרים', וצורח בו מול מפקד האוגדה דאז שמואל זכאי, ומול מח"ט גבעתי דאז אייל איזנברג. 'אני לא יוצא', הוא צעק. 'אתה לא מבין? לא יוצא'. וככה נשארנו שם לחפש את השרידים, כדי להביא שישה לוחמים, שישה חברים שלנו, לקבר ישראל".
הרצועה ליוותה אותו שנים רבות. במבצע עופרת יצוקה ב-2008 הוא פיקד על גדוד שקד בגבעתי - "היינו בזיתון, בא-סברה, הכי עמוק שיש" – ואחרי פיקוד על בסיס האימונים החטיבתי (בא"ח) גבעתי, ושנתיים כנספח צה"ל במארינס. הוא שב ארצה ב-2014 – פעם נוספת לעזה: "חזרתי לתפקיד מח"ט דרומית, בדיוק יום לפני מבצע צוק איתן".
ב-2017 מונה למח"ט גבעתי, ואחרי פיקוד על עוצבת סיני (אוגדה 252) ועל המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל (פו"ם), קיבל לפני כשנתיים את הפיקוד על אוגדה 36. שש חטיבות כוללת האוגדה שלו, מהטובות והמובילות בצה"ל: חטיבת גולני, חטיבות השריון 7 ו-188, חטיבת התותחנים 282, חטיבת המילואים עציוני וחטיבת ביסלמ"ח.
בחזרה ל-7 באוקטובר, לשעה האחרונה באותו יום ארור: "ב-23:00 אני בבארי, אין לי כבר תחמושת. בקושי רימון אחד שלקחתי מהמחבלים", משחזר תא"ל בר כליפא. "בחצות הגעתי לפיקוד הדרום, נכנסתי לאלוף הפיקוד, ירון פינקלמן. תיארתי לו מה ראיתי ובמה נתקלתי לאורך כל היום, דיברנו על מה צריך לעשות, בנינו תמונת מצב. במקביל התחלתי שיחות ונתתי הוראות לתגבור הצפון. פתחנו מפקדה בנעורה, הוצאנו תוכניות, פתחנו את הימ"חים (מחסני החירום). זה עדיין שלב שבו אנחנו לא מבינים אם חיזבאללה מצטרף או לא".
למה נדרשו שבועיים עד לכניסה הקרקעית לרצועה?
"לא היו תוכניות מתאימות לזה. הייתה תוכנית בהיקף קטן ולא רלוונטי. שיפא? המעגנה? נוסייראת? מי תיכנן בכלל להיות שם? אז הצגנו תוכניות, אימונים, תרגילים, התארגנו על חימושים, הכנו צוותי קרב".
"אני רואה את היישובים הריקים בצפון ואני מרגיש רע מאוד עם עצמי. אני מבין את התושבים. הם טוענים כלפינו, בזכות. החובה שלנו היא לשנות את המציאות הזו. ואני יודע שנשיב את המצב"
הייתם ערוכים לכניסה כזו?
"כן. הייתי בטוח מאוד באנשים שלי. אימנתי אותם בצפון שנה וחצי. כשהגעתי לאוגדה במאי 2022, הודעתי להם: 'אוקטובר מלחמה'. כאילו הקדמתי בשנה את האירוע. המשמעות הייתה שמאותו רגע יש לאוגדה חמישה חודשים להתכונן למלחמה שתפרוץ כביכול באוקטובר 2022. זה כלל תרחישים, אימונים, תרגילים, הכל. היינו ברמת מוכנות גבוהה מאוד. דווקא לגבי המחירים לא הערכתי נכון, האדרתי קצת את האויב. עם כל הכאב על האובדן שספגנו, הערכתי לפני הכניסה שהמחירים יהיו יותר גבוהים. בדיעבד, כשרואים את הסרטונים מ-7 באוקטובר, אתה לא רואה אצל חמאס חיילות-על. בכל מקום שהיה בו כוח מאורגן שלנו ברמת פלגה, פירקנו אותם. יוני כהן, מ"פ בגדוד 13, היה מחוץ לניר עם. בתחבולה פשוטה, עם מארב שהוא הציב בעזרת סוואנה ונמ"ר, הוא עצר בין 30 ל-50 מחבלים. אנחנו פשוט לא היינו ערוכים למסה כזו. בפנים, במגעים איתם, הם כבר עשו הרבה מאוד טעויות. פירקנו להם את הפו"ש (פיקוד ושליטה) ולקחנו להם את יכולת הבאת העתודה, כלומר את התת-קרקע".
הכניסה לתמרון הקרקעי הגיעה אחרי מכה קשה מאוד שספגה אוגדה 36 בקרבות 7 באוקטובר. "היו לנו 98 חללים ביום הראשון ו-135 פצועים", אומר בר כליפא בכאב. "מפקדים, מ"כים, מ"מים, מ"פים. היינו צריכים לדאוג מחדש שלכל מסגרת יהיה מפקד. שאר הלוחמים היו אחרי קרבות שלא חווינו כאן, וראיתי כבר כמה קרבות. הם חוו חוויה אחרת, ובכל זאת הרוח שלהם לא נשברה. יצאנו לתמרון הקרקעי עם כיסים עמוסים בהבנת המשמעות. גדוד 51 וגדוד 13 של גולני, שהחזיקו את הגזרה עוד לפני 7 באוקטובר, יצאו ממשימת ההגנה הזו רק יום או יומיים לפני שנכנסנו לעזה".
את רגע הכניסה הקרקעית קשה לו לשכוח. "לפני שאתה יוצא לתמרון כזה, אתה חושב על המחירים. אפשר לעשות הרבה ברצועה, אבל שאלת המחיר והנפגעים יושבת עליך חזק. כשנכנסנו לעזה הרוח הגבית מהחברה בישראל ומהתקשורת, הייתה אדירה. הרגשנו שאנחנו לא צריכים דלק. ה'פילים' רצו. חצינו את הגדר והתחלנו בתנועה פנימה, הרגשנו את התמיכה מאחור כמו רוח מזרחית חזקה שדוחפת אותנו מערבה, לכיוון הים".
במכתב בכתב ידך, שהפצת לחיילי האוגדה, כתבת על חמאס: "מה שהיה לא יהיה יותר! נשמיד אותו ואת זכרו. נרדוף אותו בבתים, ברחובות ובמחילות ולא נשוב עד כלותו". עכשיו, אחרי שהאוגדה שלך מחוץ לרצועה, אתה מרגיש שעמדת בזה?
"איפה שעברנו השארנו עיי חורבות. מחבלים נהרגו, גם אם זה עלה לנו במחיר דמים. היכולת לירות לעורף הושמדה. היינו כמו עדר פילים שעבר. במקום שהיו תשתיות חפורות, נשארו מחבלים מתים ותשתיות הרוסות. שיפא זו הדוגמה. חזרנו לשם אחרי שהיינו בו מוקדם יותר בתמרון, והוא כבר היה אחרת. גם שג'עייה היום זה מקום אחר. מפקדות, תקשורת, חבלה – הכל מושמד. טיהור מוחלט עד הסוף. יכולים להיות עוד מחבלים, אבל אני יוצא בידיעה שעמדתי במשימה, ושכדי להגיע לניצחון יש עוד משימות".
אז למה לצאת ולא להשלים אותן?
"כשאמרו לי שזו תהיה מלחמה ארוכה, לא הבנתי עד הסוף מה זה ארוכה. הציעו לי שהכוחות יעבדו במשמרות. אמרתי, 'מה, אני אחראי קציצות בבורגראנץ' כמו כשהייתי בגיל 15 ועבדתי במשמרות?' אני ממשיך עד שהאויבים יוצאים עם דגל לבן, או מתים. עכשיו אני יודע להגיד שזו טעות חמורה. ההחלטה של הדרג הממונה לשנות את השיטה הייתה נבונה, וההוצאה של הכוחות הייתה נכונה. מלחמה כזו צריכה רציפות והמשכיות, ולכן צריך לפעול אחרת. לא הבנתי את זה, וגם אם איפשהו הבנתי – לא פעלתי כדי לעשות את זה. בשיחה עם גדוד 51 של גולני, אחד הלוחמים זרק: 'לא השלמנו את המשימה'. אמרתי לו שזו מלחמה ארוכה ולכן צריך לנהל אותה ככה, ושעוד נשוב למשימה הזו".
עם יציאת הכוחות שעליהם הוא מפקד מרצועת עזה, תא"ל בר כליפא הקפיד לענות לשאלה שעלתה מהלוחמים בשטח: "איך יוצאים מעזה לפרק הבא, כשטרם השגנו את יעדי המלחמה?"
"עניתי בקצרה, 'בתחושות מעורבות'", הוא אומר. "ננצל את הימים הקרובים, ניקח אוויר, נשאיר את העיניים בין כוונות ואת האצבעות על ההדק. כלי המלחמה לא ישובו למחסנים, לא ננוח עד הבאת הספינה לחוף מבטחים ועד עמידה בכל היעדים. נפרק את האויבים, נשיב את החטופים, נסיר את האיום ונחזיר את האזרחים ליישובים". ואז חתם: "נתכונן למערכה הבאה במלחמה, בין אם זה יהיה פרק נוסף בדרום הארץ, ובין אם בצפונה".
"הייתה לי צביטה בלב כשיצאנו מעזה", מודה בר כליפא. "אבל היא מסתדרת כשאני חושב על ההיגיון שבהחלטה ויודע להסביר אותה קודם לעצמי ואז לאחרים. 'אוקטובר מלחמה' קרה, ועכשיו יש מצפן חדש – להיכנס להגנה בצפון. הגנה מאוד מאתגרת, מול כטמ"מים ורקטות. מהרצועה לא יצאנו, רק האוגדה יצאה. צה"ל שם בביתור, ונמשיך ברצף של מבצעים ופשיטות. יש לנו מלחמה להרבה מאוד זמן, ואנחנו מוכנים להיכנס לאן שצריך. לרפיח, למחנות המרכז, וגם לחזור למקומות שהיינו בהם".
לאיזה שינוי יידרש צה"ל בעקבות 7 באוקטובר והמלחמה הנוכחית?
"הלמידה צריכה להיות מאוד מאופקת, זהירה וצנועה. לא לשפוך את התינוק עם המים. נכון שעכשיו האיומים גדולים והצבא קטן, אבל צריך לראות שהצבא הגדול שרוצים, לא יהיה גדול מדי על המדינה הזו. צריך למצוא את הנקודה שתתאים להערכה ולתרחיש הייחוס. יותר תמרון, יותר מודיעין, כוחות יותר ניידים. ברור לי שבניין הכוח יזכיר מאוד כזה של אחרי מלחמות גדולות, כמו אחרי כיפור. אבל צריך לזכור שגם האויב השתנה מאוד. הוא צובר יכולות 'אש מנגד' (ירי ארטילרי חוצה גבול), ותמיד תהיה הדילמה הזו, כמה אתה נותן ליכולות האויב האלה להתפתח. קשה 'לכסח דשא' רק באמצעות 'אש מנגד' בתגובה. כדי 'לכסח דשא' צריך להיות עם הרגליים על המדשאה. לכן צריך להמשיך לשמר את מה שייצרנו עד עכשיו, ולסיים את מה שלא סיימנו. יש עוד מה לעשות שם. לפרק את כל המסגרות".
לכוחות שפעלו לצידו בלחימה ברצועה, בר כליפא מלא שבחים. "אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה), וואו", הוא אומר. "גם המודיעין. אני יודע שמאז 7 באוקטובר זה הפך לספורט לאומי לקרוע את המודיעין, אבל אני חוויתי מודיעין מטורף במלחמה הזו. כזה שעזר לי לפחות בשלושה מקרים - שבהם היו צריכים להיות לי עשרות הרוגים - לסיים עם עשרות הרוגים לצד השני. חיל האוויר? אין לי מילים ליכולות שלהם. והיחידות המיוחדות - שייטת 13, מטכ"ל, 669 ושלדג - פעלו לצידנו צנועים ופשוטים, כתף אל כתף".
עכשיו, מאז יציאת האוגדה שלו מהרצועה, תא"ל בר כליפא מנצל את הזמן להכנות לקראת תמרון אפשרי בלבנון. "קיבלנו משימה ישימה, ואני מאמין בה. זו תוכנית של היגיון אל מול צורך. אנחנו מתכוננים כבר יותר מ-60 יום, במטרה להיות במוכנות שיא לתמרון שנועד להסיר את האיום מהאזור שיש בו תושבים. תוכנית כזו לא הייתה לנו בעזה. היינו צריכים להכין ואז להיכנס, וזה לקח זמן. ככה לא ניתפס בחיים יותר. בחיים".
מה אתה אומר לאנשים שכבר חצי שנה מחוץ לבתים שלהם?
"אני רואה את היישובים הריקים בצפון ואני מרגיש רע מאוד עם עצמי. אני מבין את התושבים. הם טוענים כלפינו, בזכות. החובה שלנו היא לשנות את המציאות הזו. ואני יודע שנשיב את המצב. אני יודע את זה. הארגון הזה יספק את הסחורה שהוא חייב לספק. יש תוכנית מעולה, אנשים מטורפים, אמל"ח. הסכמים? אני לא מבין בזה. אני לא על השולחנות האלה. אני מחויב ל-100 אחוז מוכנות למלחמה".
אתה לא בשולחנות ההסכמים, אבל מה חשבת על מה שאמרו מפקד אוגדה 89, תא"ל דן גולדפוס, שקרא לנבחרי הציבור "תהיו ראויים לנו"; ומג"ד 28 בחטיבה 7, סגן אלוף אופיר כספי, שטען שהפתרון הוא התיישבות ברצועת עזה?
"אני לא מתכוון, וזה גם לא נכון, שאדבר על קולגות שלי. במיוחד אחרי שהם בעצמם, גם כספי וגם גולדפוס, אמרו שהם טעו והתנצלו על דבריהם. הרמטכ"ל נזף בגולדפוס, וקדימה, ממשיכים. גם כספי, ששייך לאוגדה בפיקודי, התנצל, ואמר 'עשיתי שטות'. אז אם הם אמרו את זה בעצמם, מה אני עוד יכול להגיד אחריהם? באופן כללי, לא רק לגביהם, אנחנו כמפקדים צריכים לזכור כל הזמן את הפקודים שלנו. אני לא דובר של ההתיישבות או של הקיבוץ הדתי. אני המפקד של כולם באופן שווה, והעמדות שלי הן לעצמי בלבד. זה עניין רציני מאוד בצה"ל".
מעבר להכנות לפעולה קרקעית בצפון, בימים אלה תא"ל בר כליפא גם מקפיד לבקר את המשפחות השכולות של חללי האוגדה ואת הפצועים שלה. "יש כמות גדולה מאוד", הוא אומר. "בבתי הנופלים התחלתי לבקר מרמת מ"פ ומעלה, ולשאר התקשרתי בינתיים. הפצועים שפגשתי פשוט מדהימים. חבר'ה שאיבדו רגל ורק מתעניינים מתי יוכלו לחזור להילחם. הם לא מתחרטים, אין להם ספק בנחיצות של המלחמה הזו, והם היו עושים את זה עוד פעם. זה נותן לי כוח עצום לפגוש ולשמוע אותם".
כשחג החירות בפתח, תא"ל בר כליפא יודע היטב שהשנה לא מדובר בחג רגיל: "התושבים לא בבתים שלהם, החטופים במחילות בעזה, אבל אנחנו בני חורין להילחם עם צבא משלנו, על המדינה שלנו. והחובה שלנו היא לדאוג ששני הדברים האלה ייפתרו, גם במחירים כבדים. ואנחנו נצליח בסוף".
