איתרע והתמזל מזלו של יואב גלנט להיות שר הביטחון של מדינת ישראל בתקופה היסטורית. איתרע, כי אף אחד לא היה רוצה ששמו ייקשר בטבח הגדול ביותר שבוצע ביהודים מאז השואה, ועוד במדינתם הריבונית. התמזל, משום שבידיו הכוח והאפשרות לבצר את ביטחונה של מדינת היהודים, לייצר מציאות ביטחונית חדשה במרחב המזרח תיכוני ולהיזכר כמי שזיהה את האירוע ופעל ליצירת תיקון היסטורי.
שר הביטחון גלנט בביקור בסוללת חץ שהשתתפה בבלימת ההתקפה האיראנית
(צילום: אלעד מלכה, שירה קינן)
כיוצא מערכת הביטחון, מינויו של גלנט לשר ביטחון התקבל כטבעי יחסית, ויש מי שראו בכך אפילו סגירת מעגל לאחר סאגת ביטול מינויו לרמטכ"ל, לאחר שהעיתונאי קלמן ליבסקינד חשף עבירות בנייה משמעותיות שהוא ביצע. בקבינט המלחמה גלנט מזוהה עם הצד ההתקפי והניצי יותר. הניצחון בוער בו, הוא רוצה להכריע את חמאס, להכניע את חיזבאללה ולהשיג ניצחון צבאי מרהיב. זו עמדה חשובה וקריטית בקבינט שבו יש צמד התקפי פחות לכאורה, איזנקוט וגנץ.
לצערו של גלנט, התקפיות לא נבחנת רק בשדה הקרב. שר הביטחון לא יכול למדוד את הישגיו רק בכיבוש עזה, חיסול סינוואר ודחיקת כוח רדואן אל מעבר לליטני
אבל לצערו של גלנט, התקפיות לא נבחנת רק בשדה הקרב. שר הביטחון לא יכול למדוד את הישגיו רק בכיבוש עזה, חיסול סינוואר ודחיקת כוח רדואן אל מעבר לליטני. במקרה של גלנט היא גם לא נבחנת בנאומים מלאי פאתוס ורטוריקה לוחמנית לעיני המצלמות. גלנט, לטוב ולרע, מתפקד כחייל בשטח ולא כמפקד בעל ראייה אסטרטגית. הוא יסתכל למחבל בעיניים ויחסל אותו בשנייה, אבל לא יידע איך למנף את הסיכול לניצחון המוחלט.
והניצחון המוחלט הוא גדול יותר מסך ראשו של סינוואר או מהכניסה המיוחלת והנדרשת לרפיח. כשישראל נמצאת במערכה החשובה ביותר מאז קום המדינה, המערכות כולן צריכות להיות מכווננות אליה - וגלנט בוחר פעם אחר פעם לפספס. כך, למשל, החליט לקשור את גורלו בגורל גנץ בכל הקשור לגיוס חרדים - סוגיה חשובה ומורכבת שמצריכה עדינות וחכמה. גם בסוגיית "היום שאחרי" גלנט מהרגע הראשון בחר לטעות - השיא הגיע לאחרונה בשיחות עם האמריקאים בביקורו האחרון שם - שבהן, לפי הדיווחים, הוא עסק בשאלה מי ישלוט בעזה, ושיתף פעולה עם התנהלות אנטי-מלחמתית ואנטי-ניצחונית בעליל, שכן לא מדברים עם האויב בזמן מלחמה על איך הוא ייראה אחריה.
ולא מדובר רק בטעויות פוליטיות שמפריעות למאמץ המלחמתי. גלנט מסרב לעמת את המערכת שהוא אחראי עליה עם הטעויות שלה, וכך מונע ממנה ומאיתנו מערכת ביטחון טובה והתקפית יותר - בדמותו, אם היה רוצה בכך. לאחר שלא התקשרו אליו בלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר, האנשים שעליהם הוא אמון ממשיכים למדרו, בדרך כזו או אחרת. כשהרמטכ"ל הלוי החליט למנות את ועדת החקירה שלו, גלנט שמע על כך רק כמה דקות קודם לכן - ובכל זאת החליט לתת לו את הסמכות לעשות זאת. גם המינויים של הלוי מקבלים ממנו גיבוי על אף היותם מינויים ששייכים לימי טרום הטבח.
נוה דרומיצילום: איליה מלניקובואולי זו הבעיה של גלנט: תפקידו של שר המשפטים אינו להגן על משרד המשפטים, תפקידו של שר האוצר אינו להגן על פקידי האוצר ותפקידו של שר הביטחון אינו לתת גיבוי לכל דבר שקורה בצה"ל ובמערכת הביטחון. תפקידם הוא לדאוג לאינטרסים של מדינת ישראל ואזרחיה - והאינטרסים הללו כוללים יציאה נחרצת נגד סרבנות ברגע שהיא רק מרימה את הראש, עיצוב מחדש של תפיסת הביטחון של הצבא ומינוי של האנשים הנכונים. הציבור הישראלי מוכן לנשוך שפתיים בשביל להביא להכרעת חמאס, השבת החטופים והכנעת חיזבאללה, וגם מוכן לערער את היחסים עם האמריקאים בשביל זה. הציבור מבין גם שמלחמה עם איראן זו אפשרות. כאן נדרשת ראייה אסטרטגית, היסטורית, נטולת חשבונות פוליטיים ואספירציות פוליטיות. אם יתמזל מזלו של גלנט, הוא עוד יגיע לשם.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.24
