כשאומרים את המילים "שבוי בקונספציה" אנחנו נוטים לחשוב על מחדל, על עיוורון, על אי-עשייה שנובעת מקיבעון עד שהמציאות טופחת על פנינו. המושג "קונספציה" כבר נכנס ללקסיקון הישראלי בהקשר של הפתעת מלחמת יום הכיפורים ולאחרונה גם בנוגע למדיניות של ישראל לפני 7 באוקטובר ביחס לחמאס. אבל שקיעה בקונספציה לא חייבת לייצג חידלון והימנעות מפעולה – קונספציה מוטעית יכולה לשקף גם נטייה הפוכה: קיבעון באשר לצורך להגיב מהר, או ליצור מאזן הרתעה כוחני בכל מצב ומחיר, גם כשהמציאות מציעה בעיה שמחייבת דווקא אורך נשימה.
כזה הוא המצב הנוכחי באשר לקונצנזוס המתקיים, לפי הדיווחים, בדרג המדיני והצבאי, בכל הנוגע לצורך בתגובה להתקפת הטילים והכטב"מים מאיראן. אין ספק שהעובדה שאיראן תקפה את ישראל – וכמה אירוני שזה קרה שנים אחרי שדווקא ישראל תחת נתניהו התהדרה והתלבטה בתוכניות לתקוף אותם – משמעותית וצריך להתמודד איתה. אבל המחשבה שרק תגובה תרתיע אותם מלתקוף שוב מתעלמת מכך שאיראן כבר הוכיחה, רק לפני כמה ימים, שהיא אינה מורתעת. יתרה מכך: אם יש לישראל מטרות באיראן, הן רק שתיים: למנוע מהם נשק גרעיני ולגרום להם להפסיק לעודד את זרועות הטרור שלהם באזור.
בשלב הזה ברור ששום תגובה ישראלית, תהיה חזקה ככל שתהיה, לא תשכנע את איראן להפסיק לתמוך בחיזבאללה, להפך. באותה מידה ברור שהתקפה על מתקני הגרעין של איראן אינה אפשרית כרגע – לא כשארה"ב מתנגדת, ובוודאי לא כשצה"ל מתוח עד הקצה בעזה ובצפון. אם כך, מה הטעם בתגובה אם ממילא היא לא תשיג את שתי המטרות החשובות באמת? ואדרבה: ייתכן מאוד שתגובה תוסיף לנו מעגל לחימה נוסף עם איראן בשעה שהמטרה האסטרטגית חייבת להיות סיום מהיר ומוצלח למלחמה בעזה והחזרת החטופים ותושבי הצפון הביתה.
כוח הוא מושג מורכב
ועדיין, יש האומרים שבשכונה המזרח תיכונית מבינים רק כוח ושהלקח מ-7 באוקטובר מחייב להגיב מיד. אלא שכוח הוא מושג מורכב. הוא מכיל גם עוצמה דיפלומטית וגם תמיכה של דעת הקהל בעולם – שני דברים שהמתקפה האיראנית כבר הניבה לישראל. ויתרה מכך: לכוח יש משקל, אבל גם מדיניות חכמה זוכה להערכה. עובדה שאף אחד בעולם הערבי לא חשב שישראל נחלשה כשבזמן מלחמת המפרץ הראשונה יצחק שמיר החליט שצה"ל יימנע מלהגיב להתקפות הטילים מעיראק. כולם הבינו שמשום שממילא ארה"ב והקואליציה שהרכיבה נלחמות בעוצמה בסדאם חוסיין – ישראל נוהגת בתבונה כשהיא משאירה לאחרים לעשות לה את העבודה.
כך גם לגבי האיראנים עכשיו: הם מספיק חכמים כדי להבין שלישראל יש כעת אינטרס לא להגיב, וזה לא משום שהיא אינה מסוגלת. בקיצור: לא להיות לכוד בקונספציה פירושו להבין שאין לקחים מוחלטים – לעיתים צריך להפעיל כוח ולעיתים דווקא איפוק.
ד"ר אבי שילוןגם את הסיכול המרהיב של התקיפה האיראנית על ידי חיל האוויר צריך להבין בעניין של קונספציה מוטעית שהחלה להתפתח בעקבות 7 באוקטובר: הטענה שהתקפת חמאס קרתה משום שנשענו על הטכנולוגיה יתר על המידה, ומעתה צריך לעבור למודל של צבא ענק ורצועות ביטחון בגבולות. אבל אין לנו ברירה אלא להוסיף להישען על הטכנולוגיה, שבליווי דריכות ומוכנות היא עדיין נדבך מרכזי בעוצמה הישראלית. את זה הבינו גם ראשוני הוגי הציונות: חזונו של הרצל הושתת במידה רבה על טכנולוגיות שחזה כדי להתמודד עם בעיות של מחסור המים, ובן-גוריון דרש את הקמת חיל המדע עם ייסודו של צה"ל. שניהם הבינו כי הטכנולוגיה היא כלי מרכזי עבור הציונות לא רק משום שהאמינו במדע, אלא בראש ובראשונה כי אנחנו מיעוט במרחב. וככל שנשאף להגדיל את הצבא – וצריך להיזהר מלשאוף להיות ספרטה של המזרח התיכון – היותנו מיעוט תישאר עובדה.
לכן צריך להבין שטכנולוגיה צבאית תדרוש את מרב ההשקעה גם בעתיד, ושכוח והרתעה הם מושגים מורכבים שניתן להשיגם גם ללא תגובה צבאית אוטומטית.
ד"ר אבי שילון הוא היסטוריון
פורסם לראשונה: 00:00, 18.04.24
