הם קבוצה גדולה ומגובשת, משפחה אחת גדולה שעושה כמעט הכל יחד, ויש דבר אחד שעליו חבורת ותיקי קיבוץ כפר עזה לא מוותרת: טיולים בארץ ובחו"ל. באפריל שעבר הם סגרו טיול לבולגריה, וכעבור חצי שנה, ב-4 באוקטובר, עלו נרגשים ושמחים על הטיסה לבירה, סופיה.
תיעוד ההריסות בכפר עזה לאחר הטבח ב-7 באוקטובר
(צילום: גיל יוחנן)
הטיולים שלהם היו מעייפים גם אנשים צעירים הרבה יותר: הליכה בטבע, טיפוס הרים ומסלולים אינטנסיביים, אבל אף אחד לא התלונן והעיקר היה לנצל כל רגע ביחד. שלושת הימים הראשונים בבולגריה היו נפלאים, אבל אז הכל התהפך כשהחבורה התחילה לקבל עדכונים על מתקפת חמאס ופשיטת המחבלים על הקיבוץ, והטיול הפך לסיוט אחד גדול.
ביניהם היו ורדה גולדשטיין ובעלה דוד (גוגו), שבנם נדב ונכדתם ים נרצחו בטבח, וכלתה חן ושלושת הנכדים, אגם, גל וטל, נחטפו לעזה וחזרו אחרי 51 ימים בשבי. גם הוריה של חן, גיורא ושלומית אלמוג, היו באותו טיול כשקיבלו את הבשורות. "הגענו לסופיה ויצאנו לטייל", סיפרה ורדה. "לקחנו מדריכים, יצאנו לטיפוס הרים. היה המון ירוק מסביב, הרבה מים. מה צריך יותר מזה? היינו חבורה נהדרת. מלונות טובים ואוכל טוב. זה טיול של קיבוצניקים פשוטים. לא משהו יוקרתי".
בשבת בבוקר, כשטיילו בעיירה מצפון לסופיה, הטלפונים התחילו לצלצל. חברי הקבוצה התאספו בלובי של המלון וניסו לדלות פרטים על מה שמתרחש מעבר לים, בכפר עזה, בבית שכל כך רחוק מהם. "התחילו הטלפונים והקריאות 'הצילו' של התושבים. בהתחלה אחד, ואז עוד אחד ועוד אחת ועוד עשרות, אם לא מאות. כולם התחילו להתקשר למשפחות. לא האמנו שזה קורה. התחילו להגיע ידיעות על חברים שנרצחו, על חברי כיתת הכוננות שנרצחו, על רועי עידן ואשתו סמדר שנרצחו והילדים שלהם מתחבאים בארון. שלומית מור, סבתא שלהם, אמא של סמדר, הייתה איתנו והצליחה לדבר איתם, והם סיפרו שאביגיל ברחה למשפחת ברודץ שאחר כך גם נחטפה.
"עם נדב לא דיברנו. היחידה שהיה לה טלפון הייתה ים, כי הם הסתתרו בחדר שלה. באיזשהו שלב נגמרה לה הסוללה והשיחות הסתיימו. הקשר האחרון שלי איתה היה בשעה 11:25, ובדיעבד אנחנו יודעים שזה היה הרגע שבו הם נרצחו ונחטפו. 'סבתא, אנחנו מבקשים שיבואו לעזור לנו', זו הייתה ההודעה האחרונה שלה אליי. המחבלים פרצו לחדר ורצחו את נדב ואת ים וחטפו את חן, אגם, גל וטל. לאט-לאט התחלנו להבין את השואה הגדולה שעברה על הקיבוץ. החלטנו לקצר את הטיול, אבל אי-אפשר היה להשיג טיסות. היינו עם עוד משפחות שאיבדו ילדים ונכדים, וסידרו לנו טיסה רק ביום שלישי, שלושה ימים אחרי. הזמן שחיכינו שם לטיסה היה הסיוט של החיים שלי. היינו זומבים".
חברי הקבוצה יודעים שחייהם ניצלו בזכות העובדה שהיו בבולגריה, ובתיהם שנהרסו בקיבוץ הם תזכורת מתמדת לכך. "אם הייתי בכפר עזה באותו יום, כנראה לא היינו מדברים היום", אמרה ורדה. "הבית שלנו הרוס ושרוף. הייתה בו לחימה קשה מאוד וחיילים נהרגו שם. למרות הכל, אני רוצה לחזור הביתה, לכפר עזה. אנחנו חייבים את זה לנדב. בכל המלחמות והמבצעים, נדב תמיד היה אומר שבית לא עוזבים. הסיסמה שלו הייתה שהתקווה מתה אחרונה. ויש לי תקווה".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.24
