אהבה היא עבודה קשה. רק בספרים גרועים במיוחד היא באה מאליה ללא מאמץ. היא רואה אותו, הוא רואה אותה, אבן ההתאהבות ניצתת ומשם הזרימה נמשכת באופן טבעי אל נצח האהבה. פה ושם יש סלעי תשוקה רגעית שהזרם נתקל בהם, אך כפי שאף אבן אינה יכולה באמת לאורך זמן להביס את המים שעוטפים אותה, כך גם האהבה תצליח תמיד לעקוף את סלעי הקושי ולהמשיך בזרימתה. כאמור, זו טעות. אין הרבה מלאכות קשות יותר מהאהבה. היא מצריכה עיבוד יומיומי רק כדי לשרוד והרבה יותר מזה כדי לשגשג באמת.
כמותה גם החירות. אף היא נדמית לבני המזל שבינינו, שנולדנו במדינה הזו בזמנים אלה, טבעית כאוויר לנשימה. אלא שמאמץ אדירים של דורות רבים הוא שהביא לכך שמתת החירות ניתנה לנו. לנו כחלק ממשפחת האדם, ולנו במיוחד כיהודים. לא בכדי כשהצהרת זכויות האדם והאזרח של המהפכה הצרפתית ב-1789 קבעה במילותיה המרוממות ש"בני אדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים" היא התקבלה בשמחה כה גדולה בקרב יהודי התקופה עד שהם מיהרו לתרגמה לשפת הקודש, והחל מ-1795 היו מקריאים אותה בבתי הכנסת: "כל בני האדם, גם בני איש אחד, מיום היוולדם משפט אחד וחוקה אחת להם... ומשפטי האדם הן המה ההשוויה והחירות. החירות היא הרשות לכל איש לעשות כל אשר יחפוץ מלבד שלא ישטין ויעצור לאחרים מעשות גם המה כמשפטיהם". איזה יופי.
מעשה מרגש זה מלמד עד כמה לא טבעית הייתה החירות לאדם בכלל וליהודי בפרט. כפי שדייק לנסח הנרי נבינסון: "החירות היא נכס שיש לכבשו למען עצמנו מדי יום מחדש. דינה של החירות זהה לדינה של האהבה. כל יום הן נאבדות, וכל יום אנו נדרשים לכבוש אותן מחדש". כאז כן עתה, זה נכון לכל אדם ולכל עם. במיוחד זה נכון לעם היהודי הנרדף. מדובר במאבק תמידי.
יש כאלה מבינינו שתובנה זו מרפה את ידיהם. זה אך טבעי. מי מעוניין לחיות על חרבו כל חייו? כולנו הרי גדלנו על המסורת שלפיה ברכת יצחק לעשיו – "ועל חרבך תחיה" – היא למעשה קללה שעשיו באווילותו אפילו לא הבין זאת. גיחכנו וביטלנו גם את פירוש הרמב"ן שזו אכן ברכה לאחל שעשיו ינצח במלחמותיו ולא ייפול בחרב אויב, מהטעם הפשוט שאין חיי אמת ללא מלחמה. למרבה הצער, נדמה שהשנה כולנו מבינים נכון יותר את משמעות הברכה. המציאות האכזרית שנפערה לפנינו ב-7 באוקטובר, כשבתינו מלאו דמים מפשעים שאין ולעולם לא תהיה להם מחילה, חייבה גם את מי שהעדיף לעצום עיניים לפקוח אותן לרווחה ולהבין: מי שלא יגן על חירותו כל העת, יטפח את ההגנות סביבה וישקיע בה – יאבד אותה.
יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'כשנחגוג – כן, נחגוג, על אפם ועל חמתם – את חג החירות, נציין לא רק את אחינו ואחיותינו שלמרבה החרפה ובאשמתנו עדיין נחנקים בבורות חמאס, כשריאותיהם קרועות מכדי לזעוק לעזרה, אלא גם את מה שהביא אותנו להפקירם – מה שכל כך קיווינו לשכוח: שהחירות נצרכת להיכבש מדי בוקר בבוקרו. כל פעם מחדש. כמו האהבה.
פורסם לראשונה: 00:00, 21.04.24
