המלפפון הפך לאובייקט השכיח ביותר בקריקטורות הערביות בשבועיים האחרונים. כל מי שמבקש ללגלג על תגובות ואיומי טהרן נוכח הפגיעות שהיא סופגת מישראל - לרבות ההתקפה האחרונה סמוך לאיספהאן, המיוחסת לישראל – מעלה איורים של משגרים או מטוסים חמושים במלפפונים, משחק מילים עם המונח "ח'יאר" שמשמעו בערבית "אופציה", אך גם "מלפפון".
פייסל קאסם, כוכב "אל-ג'זירה" הסורי-דרוזי הפופולרי – 6.5 מיליון עוקבים בטוויטר – הפך את הלעג לאיראן לסימן היכר מקצועי. בשבועיים האחרונים הוא עורך סקרי גולשים שמהם עולה כי 85 אחוז מהם חושבים שהמתקפה האיראנית לפני שבוע נועדה לצורכי תעמולה ולא גרמה נזק ממשי לישראל, ומתבל בעקיצות ציניות, כמו תיאור תגובת העם הסורי ל"עימות המתפתח בין ישראל, שקיבלה את הגולן ממשפחת אסד, לאיראן שקיבלה את יתר סוריה מהשלטון בדמשק".
דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי מדבר בפרסית על בסיס נבטים
(צילום: איראן אינטרנשיונל)
ואולם, מאחורי השמחה לאידם של האיראנים מצויות חרדות נוכח המתח הגובר באזור. המשטרים הערביים, שגם כך אחוזים פחד מתמיד מערעור מעמדם מבית, הופכים היסטריים מחשש להתפתחות מערכה אזורית, דבר שבולט במדינות המפרץ הקרובות פיזית לאיראן ובהן מתגוררות קהילות שיעיות גדולות. מבחינת הערבים ההתכתשות האיראנית-ישראלית ממחישה חולשה המקננת בהם מזה זמן רב ומגולמת בעמדת המשקיף הכמעט קבועה שלהם נוכח ההתרחשויות האסטרטגיות באזור.
תסכול אחר מתפתח נוכח תחושת הערבים שהעימות בין ישראל לאיראן מסיט את תשומת הלב העולמית מעזה. בהקשר הזה בולטת קטאר, בעלת הקשר ההדוק עם חמאס. עיתונים מטעמה, כמו "אל-קודס אל-ערבי", פירסמו בשבוע החולף מאמרי מערכת שבהם הוטחה ביקורת נגד ארצות-הברית על הגיבוי שהיא מעניקה לישראל במערכה נגד איראן, שעומד בניגוד ללחץ המוגבל יחסית לסיום הלחימה בעזה.
בין לבין בולט הפער בין ההתפעמות שניכרת בישראל בעקבות סיכול המתקפה האיראנית, ומלווה בהכרזות שלפיהן "נוסדה קואליציה מערבית-ערבית-ישראלית נגד איראן", לבין העמדה המסויגת שנוקט העולם הערבי בנושא. המדיה במדינות ערב מצניעה ואף מתכחשת לעצם שיתוף הפעולה הביטחוני עם ישראל: איראן היא אמנם איום חמור מישראל, אבל שום מנהיג ערבי לא מסתכן בלהרגיז את טהרן או משתבח בשיתוף פעולה עם ישראל שעלול להתסיס את הזירה הפנימית שלו.
קווי הטלפון בין בירות ערב לטהרן בשבוע החולף התאפיינו בעומס חריג שהמחיש כי העולם הערבי דבק בפיוס שמקודם בשנים האחרונות מול איראן, ששיאו בחידוש היחסים בינה לבין סעודיה
ואכן, קווי הטלפון בין בירות ערב לטהרן בשבוע החולף התאפיינו בעומס חריג שהמחיש כי העולם הערבי דבק בפיוס שמקודם בשנים האחרונות מול איראן, ששיאו בחידוש היחסים בינה לבין סעודיה. השליטים הערבים הגיעו למסקנה מייאשת שלפיה ממשל ביידן הוא משענת קנה רצוץ שלא מסוגל או רוצה להרתיע את איראן, ולפיכך עדיף להידבר עם השטן במקום להסתכן בעימות עימו.
ירדן, המתוארת במדיה הערבית כבעלת תרומה משמעותית לסיכול האיומים האיראניים במתקפה נגד ישראל, ממחישה את הפער בין גישת ישראל לזו של הערבים. רשמית, ירדן הכריזה שפגעה ב"עצמים מעופפים" שחדרו לשטחה, לא איזכרה שיתוף פעולה כלשהו עם ישראל, ונזהרה מלפתח עימות חזיתי עם האיראנים. הירדנים, כפי הנראה, לא מונעים מכוח "ידידות אמיצה" עם ישראל, אלא מחרדה גוברת נוכח מאמצי איראן לנצל את שטח הממלכה כדי לקדם לחימה נגד ישראל, למשל באמצעות שיגור רקטות או העברות אמל"ח ליהודה ושומרון.
גם התגובה הפלסטינית למתקפה האיראנית משקפת מורכבות בגישה הערבית כלפי טהרן. ב-1991 צהלו הפלסטינים כשסדאם חוסיין – הערבי-סוני – שיגר טילים על ישראל, אולם לא נרשמה בקרבם התלהבות דומה לאחר שטהרן השיעית ביצעה מהלך בעוצמה רבה פי כמה. ברקע עמדו ההאשמות החריפות של הרשות נגד המשטר בטהרן מאז ראשית המלחמה בעזה, שלפיהן הוא עושה שימוש ציני בדם הפלסטינים כדי לקדם את האינטרסים הלאומיים והאידיאולוגיים שלו. אפילו חמאס הפגינה איפוק יחסי, והסבירה כי המתקפה הייתה תגובה טבעית לחיסול הבכירים האיראנים – אבל נזהרה מתיאור שותפות איראנית במאבק של הפלסטינים נגד ישראל.
כמו במתקפת 7 באוקטובר, גם לעימות הנוכחי עם איראן ישראל הגיעה ללא כוונה ותכנון, למעשה כתוצאה מכשל בפענוח היגיון וכוונות "האחר" – דבר שהמחיש שוב פער בתחום ההערכה של גורמי המקצוע בישראל, הנובע בין היתר מהיכרות מוגבלת עם תרבות ושפת הצד השני. במצב כזה, הכרחי לקרוא באופן ריאליסטי את המציאות ולהתמודד עם שלוש אמיתות: מעמדה האזורי של איראן מתחזק ורתיעתה מישראל מוגבלת בהשוואה לעבר; העולם הערבי עדיין רחוק משילוב זרועות פומבי עם ישראל; ובעיקר – יש עדיין כמה זירות בוערות שמחייבות פתרון והכרעות, ולא התפוגגו בעקבות העימות החדש-ישן עם איראן. במקום לפתוח חזית חדשה, מוטב שישראל תתמקד בפתרון לתסבוכת המתסכלת בגבול הצפון, בערעור שלטון חמאס שממשיך לשמש גורם דומיננטי בעזה גם עתה, וחשוב מכל – במימוש עסקה שתאפשר את שיבת החטופים במהרה.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל-אביב