בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כאילו היה ממגורשי ספרד, כאילו ישן על דרגש באושוויץ בשעה שעשן המשרפות ממלא את האוויר בריח מוות. השנה, אוסיף ואומר: "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו יצא מניר עוז, מכפר עזה, משדרות; כאילו גלה מביתו בקריית-שמונה ואביבים".
לפני פרוץ המלחמה הגענו למשבר קיטוב שלא ידענו כמותו. הנה, ציטוט מכתבה אחת מתוך עשרות שפורסמה לפני שנה: "יש משפחות שלא יחגגו את ליל הסדר הקרוב יחד סביב שולחן החג, כמדי שנה. הסיבה: המאבק בעד ונגד הרפורמה המשפטית", שנה חלפה. המלחמה הנוראית הבהירה לכולנו שאנו חייבים לחגוג את החג ביחד.
השנה, נחוקק את "פסקת ההתגברות החדשה", חוק שיסייע לנו להתגבר על יצר הפלגנות שכל כך מאפיין אותנו. לא בכדי מסביב לשולחן הסדר יושבים ארבעת הבנים, שונים. את פירות היציאה ממצרים נוכל לקצור רק אם נלמד, על אף חילוקי הדעות, לשבת יחד, סביב שולחן אחד.
השנה, כל אחד מאיתנו יעמיק בשאלת "מה נשתנה". כל אחד מאיתנו יוסיף בית משלו לפיוט הנפלא. "מה נשתנה". אצלי? הרבה: "שבכל השנים האחרונות מילים כמו 'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו' נראו כאילו שייכות לעולם שכבר לא קיים, מילים שלא מתאימות לעולם הנאור. הלילה הזה אני מבין שיש מי שמוכן לרצוח, לאנוס, לשרוף ולקחת בשבי כל מי שבשם יהודי יכונה".
השנה נותיר כיסא ריק. לחטופים שלא שבו מהשבי, לאלה שלא שבו מהקרב. נבנה בניין של חג לצד בור של כאב ואובדן. מקום מיוחד אקדיש למשפחות השכולות. להן אפנה את אחד מחדרי הלב
השנה נותיר כיסא ריק. לחטופים שלא שבו מהשבי, לאלה שלא שבו מהקרב. נבנה בניין של חג לצד בור של כאב ואובדן. מקום מיוחד אקדיש למשפחות השכולות. להן אפנה את אחד מחדרי הלב. חלקן מתהלכות בתחושה שהבן המת עודנו חי בעוד, אלה שנותרו בחיים, חווים ברוחם ובנפשם רִיק. תהום, חושך ומוות. בליל הסדר המשפחתי שלי אקדיש זמן למשפחת השכול. אספר לנכדי על הורים שפגשתי, על הספדים ששמעתי. על כאב של הורים, יתומים, אלמנות. בליל הסדר הראשון ללא הבנים והבנות, אהיה שם, איתם. ארגיש חלק ממשפחתם.
לקראת סוף הסדר, נוהגים לפתוח את הדלת, להזמין את אליהו לטעום מהכוס שהכנו לו. השנה, לפתיחת הדלת תהיה משמעות כפולה. עמיחי שינדלר, כמו גם יקיר כהן וסבתא דנציג בת ה-71 מניר עוז, ורבים אחרים, החזיקו בידית דלת הממ"ד. עשו הכל כדי שהדלת תישאר סגורה. בליל הסדר נפתח את דלת הבית לרווחה, נתפלל שלעולם לא נצטרף להחזיק שוב את ידית הדלת מפני אויבנו.
לפני שנים, פגשתי בשמחה רותם, קז'יק, מלוחמי גטו ורשה, הוא סיפר לי שהיו רגעים שבהם חשב שהוא שהיהודי האחרון שנותר בעיר. כשבאתי לאסוף אותו מרחוב ירושלמי, הוא עמד כשמאחוריו גן משחקים מלא בילדים המשחקים במגלשות ובארגז החול. פרצתי בבכי נרגש מפני שנזכרתי בנבואת זכריה "עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ". אני משוכנע שכששמחה צעד בתעלות הביוב של ורשה הוא לא העלה על דעתו שיזכה לראות ילדים משחקים ברחובות ירושלים.
השנה, רגע לפני שאכריז "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אקרא בקול גדול: "לשנה הבאה בבארי הבנויה", "לשנה הבאה בקריית-שמונה ההומה". בשנה הבאה, זקנים וזקנות המפונים מהצפון והדרום יזכו לראות ילדים משחקים ברחובות כפר עזה ובקיבוץ הגושרים.
שי פירון הוא נשיא תנועת "פנימה" ושר החינוך לשעבר
פורסם לראשונה: 00:00, 22.04.24
