50 שנה ויום לפני 7 באוקטובר פרצה מלחמת יום הכיפורים. ראש אגף המודיעין דאז, אלי זעירא, טען בלהט עד הרגע האחרון כי לא תהיה מלחמה. טענתו ההגיונית לכאורה התבססה על שלוש קביעות, שגם בדיעבד הוכחו כנכונות: סוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים; אם וכאשר מצרים תצא אי פעם למלחמה, היא תעשה זאת למען מטרה אסטרטגית אחת ברורה - החזרת כל חצי האי סיני לריבונותה; נכון לסתיו 1973 יודעים המצרים כי אין ביכולתם לכבוש את כל סיני, ולכן לא תהיה מלחמה. כיצד, אפוא, מאימוץ של שלוש הנחות נכונות התפתחה קונספציה שגויה כל כך?
ישנם שני הסברים, הראשון פילוסופי והשני אסטרטגי. ברמה הפילוסופית, זעירא הניח כי ישנה רק מסקנה אחת משלוש ההנחות. הוא הניח כי לפניו מציאות דדוקטיבית שלפיה אם ההנחות נכונות, אזי בהכרח יש רק מסקנה אחת אפשרית - לא תהיה מלחמה. המציאות הוכיחה אחרת, וזה מוביל להסבר השני - המעשי. ובכן, נשיא מצרים סאדאת ידע כי אין ביכולתה של מצרים לכבוש את כל סיני, אבל האסטרטגיה שהוביל לא נשענה רק על מהלך צבאי, אלא על שילוב בין מהלך צבאי מקדים לבין מהלך מדיני משלים. הוא העריך - בצדק - כי כדי לזעזע את האזור ולדחוף להתערבות של המעצמות, יהיה זה מספיק לכבוש רצועה צנועה מתוך סיני ולהוכיח כי ישראל איננה בלתי מנוצחת - ועל בסיס ההישג הצבאי המוגבל להניע מהלך מדיני. והשילוב של מהלך צבאי ומהלך מדיני, לפי סאדאת, הוא שיביא להשלמת ההישג - החזרת כל חצי האי סיני לידיים מצריות. כך, כידוע, אכן קרה.
חבל שלא השכלנו ללמוד מסאדאת. יצאנו למלחמה בעזה תחת ההנחה כי ניתן יהיה להשיג את המטרה של הפלת שלטון חמאס בעזרת מהלך צבאי בלבד. באופן תמוה ומטופש נצמדנו לסיסמה שלפיה "רק לחץ צבאי יביא להשגת מטרות המלחמה". סירבנו, ואנחנו עדיין מסרבים לעשות כל צעד מדיני. אלא שדיקטטורים כמו סינוואר פחות מתרגשים מלחץ צבאי. שני דברים אחרים יכולים ליצור עליהם לחץ אמיתי: היווצרות של אלטרנטיבה שלטונית, והמון זועם, רעב ומתוסכל. ישראל ויתרה על שני מנופים אלה. כבר בשבוע הראשון למלחמה נשאל ראש הממשלה על היום שאחרי, וענה בזחיחות כי על "היום שאחרי נדבר כשנגיע ליום שאחרי".
התשובה הנכונה אמורה הייתה להיות זו: ביום שאחרי לא יהיה בעזה שלטון חמאס, אך גם לא ממשל צבאי ישראלי. כל דבר אחר ראוי לדיאלוג. יותר מכך, אין לישראל אינטרס טריטוריאלי בעזה וגם לא פוליטי, יש לה אינטרס ביטחוני, ועל כן כל הצעה שתבטיח כי בצד שיקום עזה יתקיים גם פירוז שלה יהיה מקובל עלינו, ולכן מוכנה ישראל כאן ועכשיו לקיים ועידה בפריז או קהיר ולדון עם ירדן, מצרים, האמירויות, סעודיה וכל גורם אמריקאי או אירופי על עתיד עזה בתקופת המעבר שאחרי המלחמה. את זה, כידוע, לא אמרנו.
וכך המצב כיום הוא היעדר הכרעה. צה"ל כבש את צפון הרצועה, אך כשדילל את כוחותיו חזר חמאס לנהל את האזור, לפחות במובן האזרחי, וכך בדיוק גם קורה בחאן-יונס.
מדברים אצלנו רבות על לקחי 1973, שחלקם לא יושמו ב-7 באוקטובר. מן הראוי לשים לב ללקח לא פחות חשוב מאשר לקחי המודיעין והמשמעת המבצעית, והוא הצורך לדעת לשלב מהלך מדיני יחד עם הצבאי. סאדאת ידע לעשות זאת, אנחנו לא.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.04.24
