כביש מתפתל, ארוך ושומם לגמרי של 12 קילומטר מוביל לבסיס רמון, המקום שבו מחכה לי הטייסת. 12 קילומטר פתוחים, מאובקים, קולנועיים, כביש שהוא כמעט מסלול המראה בזכות עצמו, ובזמן שאני מאיץ במכונית עוד ועוד ועוד, אני לא מסוגל שלא לדמיין את עצמי – בעצם לא את עצמי, את הטייסים – עושים את הדרך הזו על אופנוע ספורט מהיר, במעיל עור ובפרצוף מרוצה מעצמו, בלתי מנוצח, של טום קרוז ב"טופ גאן".
עוד כתבות למנויים:
תפור עליהם. תפור על הכביש הזה. אם הייתי טייס כאן, אין מצב שהייתי מוותר על אופנוע ספורט, רק בשביל הכביש המבודד הזה שנע במהירות עצומה על מה שנראה כמו פני ירח. זה מושלם.
אני תוהה כמה מהם מחזיקים אופנוע.
בכל זאת, טייסת 201. "האחת". לא טום קרוז, אבל הכי קרוב שטייסת ישראלית הגיעה לשם. אחרי הסדרה התיעודית המסחררת של אמנון רבי וסימה קדמון, שביססה את "האחת" כמיתולוגיה ישראלית – אם למישהו טרם היה ברור שטייסת שממנה יצאו שמות כמו רן פקר, איתן בן-אליהו, אביהו בן-נון, רון חולדאי, גיל רגב ויפתח זמר היא מיתולוגיה – כבר אין לאף אחד ספק כמה "טופ גאן" יש בטייסת הזו. כמה טסטוסטרון ונגזרותיו יוצרו וחושלו כאן לאורך דורות ומלחמות.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
אני חושב על כל אלה – על טום קרוז, על מבצעי הכמעט התאבדות של "האחת" במלחמת יום כיפור, על שיאי ההפלות ששברה, על טייסיה בשבי המצרי והסורי, על המסיבות, ההרפתקאות, פריקת העול – במהלך 12 הקילומטר האחרונים, המהירים האלה, לבסיס רמון.
תכף אני שם. זה עומד להיות כביר. אולי אפילו נוצץ.
בטח עכשיו, אחרי הלילה של יום שבת 14 בחודש, שבו "האחת" – יחד עם יתר הטייסות בחיל, אבל גם בשבתה כ"האחת" – עשתה את הדבר שלה פעם אחת נוספת. חתיכת אחת זו הייתה.
אתם זוכרים את זה, בהכרח, ממקום שבתכם מול הטלוויזיה באותו לילה: החרדה העצומה, השחרור הגדול. שידור ישיר של מאות כטב"מים וטילים בליסטיים ששוגרו ישירות מאיראן לעבר שטח ישראל. זה היה תרחיש יום הדין, לפחות אחד מהם. ואז, בשתיים בלילה, ראינו בעיניים מצומצמות, הלומות, איך כמעט כלום לא קורה.
איך אזעקות מופעלות בהמוניהן, אבל החופה ההגנתית, האווירית, שנמתחה מעלינו לאורך שנים של פיתוח טכנולוגי ואימונים אינסופיים, הופכת לסוג של כוח-על; להגנה אולטימטיבית.
כן, האמריקאים יירטו חלק מהמטח עוד בטרם הגיע לישראל, אבל כל מה שהצליח להבקיע עד לקו ההגנה האחרון נתקל במערך ההגנה הקרקעית ובעיקר בטייסי חיל האוויר. וטייסת 201 שוב רשמה מספר שיא של – הם חוששים לקרוא לזה הפלות, "קוראים לזה ככה רק כי אין לנו מילה אחרת, אבל אלו לא באמת 'הפלות'", אומר לי מפקד הטייסת, סא"ל א'.
ולפיכך, ניתן לצפות לטייסת של טום קרוזים.
ואז, שום דבר. למעשה, הם מתבררים כהפך מכל מה שמזוהה – עוד לפני הסדרה – לא רק עם "האחת", אלא עם טייסים בכלל; הם חיל אוויר שונה כיום מזה שנתקלתם בו, אם נתקלתם, במהלך שירותכם הצבאי לא-חשוב-מתי.
ההתנשאות והבידול הישנים כמעט נמחקו והוחלפו באיזו ידענות, מקצוענות, יכולת לדבר את עצמם ברהיטות ובגובה – מכל הגבהים – העיניים. התכונות האלה מאפיינות את כל הטייסים שאיתם דיברתי במהלך היום.
והם יודעים לא לעוף על הלילה ההוא, למרות שעפו בו כפי שעפו. אביעד דגן, שהיה מפקד היחידה בשנים 2010 עד 2013 ועכשיו הוא פשוט טייס בכיר כאן, אומר שלפני הכל, זה היה אירוע יוצא דופן. "זו הייתה טיסה שיש בה נגיעה היסטורית, אבל זו לא הטיסה שהצילה את מדינת ישראל מחורבן הבית".
אז איך אתה מקטלג את האירוע הזה?
"חזרתי מהטיסה, וטייס צעיר יותר שאל אותי: 'זו הייתה הטיסה הכי שלך?' שאלתי אותו, 'הכי מה?' והוא אמר: 'הכי מפחידה?' ועניתי לא. 'הכי משמעותית?' 'לא, יצא לי להשתתף בתקיפת הכור הגרעיני'. 'אז מה היא?' אמרתי לו: 'היא טיסה של פעם בחיים'. גם תקיפת הכור הייתה טיסה של פעם בחיים. יש כמה טיסות כאלה, שאתה חווה כמו אירועי חיים – כמו חתונה, כמו ילד ראשון – שנכנסת לאלבום התמונות של כמה דברים נורא מיוחדים שקרו לך כלוחם, ושם היא מקוטלגת".
הוא בן 51, נשוי, שלושה ילדים, "הגדולה באמ"ן, התאומים ביהל"ם, אני מבין מה זה סיכון חיים כשיורים עליך, ועלינו לא יורים שום כדור". הוא עשוי היה להיות גרסה טום קרוזית ישראלית – יש לו את המראה המתאים – אבל משהו בו נותר ההפך מזחוח, חף מכל רהבתנות. הוא בעיקר לא עושה עניין, אלא מנסה לדייק את העניין, לבחור מילים. "מצד אחד זו הייתה טיסה סופר-מסוכנת, אבל זה היה גם אירוע של מערכת הביטחון כולה, וכדי שמטוסים שלנו יוכלו ליירט הכל, מערכת הביטחון הייתה צריכה להיות במיטבה, והיא הייתה. בשונה מ-7 באוקטובר, ששם היינו על הפנים. ואלה שני הכדורים שאנחנו צריכים להחזיק על הכתפיים כל המלחמה הזו: לנשום אוויר לנוכח הצלחות ולא להיות רק סגורים בקטסטרופה, אבל מצד שני, שלא נעז לפתח פתאום ביטחון וגאווה מופרזים. ללכת בסוג של צניעות, מהולה בביטחון מהול במקצועיות מהולה בחשדנות. להאמין ולשאול שאלות. זו תחושה דואלית לחייל".
אלה לא דיבורים שהייתם מצפים לשמוע מטייס קרב ב-201, אבל זו לא אותה טייסת ולא אותו חיל אוויר. הפאזה הבוגרת, המיושבת והמקצועית שולטת עכשיו בחופה. גם שיתוף הפעולה הצמוד עם החיילים על הקרקע הוא שבירת כיוון דרמטית יחסית לנתק הישן והמתנשא. "כוח קרקעי יכול לבקש תקיפה של מטוס קרב ולקבל את זה תוך כמה דקות, זה אירוע משוגע", אביעד אומר. "מטוסי קרב עולים, לא מדברים בקשר מילה עם אף אחד ויכולים להוריד פצצה של טונה במרחק 250 מטר מחיילים שלנו בלי לפגוע בהם. זה אירוע פסיכי, אין אף צבא בעולם שעושה את זה".
ללילה מול איראן הם הגיעו מוכנים. "לאחרונה התחלנו לדבר על דבר כזה ולהתאמן, ועשינו סימולטור לזה והגענו למצב שיחסית אנחנו יודעים איך לפרק את הדבר הזה, למרות שזה מאוד מסוכן".
למה בעצם זה מסוכן אם לא יורים עליכם ישירות?
"כי אתה לא רואה את האדמה בלילה, פנייה אחת לא נכונה, ורטיגו קטן, ואתה בתוך האדמה. אתה צריך לטוס לאט בכלי שטס מהר. הטילים שלנו נועדו לפגוע במטוסים ולא בטיסנים, וצריך לדעת איך לקחת את המערכות למגבלות הקצה של הקצה כדי להשחיל את הטיל. צריך לוודא שנעלת את הכוונות בול על הטיסן, אחרת הטיל ימצא מטוס, או אפילו מכונית, על הקרקע ויגיע אליהם".
ולחשוב שהבנאדם עוד הספיק לישון קצת לפני שהעירו אותו ואמרו לו שהאיראנים – או לפחות הכטב"מים שלהם – על הגדֵרות. הוא נכנס למטוס – F-16i המכונה "סופה" – והמריא יחד עם מפקד היחידה, א'. "ואיך שאנחנו מתנתקים מהקרקע, משמאל מתרוממים שיגורים ראשונים של חץ, אנחנו מנסים להתרחק מהם ואז שיגורים מתרוממים גם מימין. אלה עמודים שנראים בלילה כמו שיגור חלליות, והדבר הבא שרואים תוך כדי המראה, וזה סוריאליסטי, הוא מין גלים בחלל, כמו אדוות, ומתישהו חלק מהאדוות נדלקות, כי אלה השברים שחוזרים לאטמוספרה, ואתה מרגיש שיורד עליך משמיים מבול של אש. זה נראה כמו ארמגדון כזה, שכל המדינה תחת מאות מדורות, אבל אתה מבין שהן לא באמת מגיעות לקרקע. באוויר זה נראה פשוט כאילו באמת התחילה ‘מלחמת הכוכבים’. זו המראה סופר-מוזרה, שכנראה לא אחווה כמותה שוב".
המטוסים נפרסו באוויר בתצורת קליפות בצל ונערכו למגננה בשכבות; "לשים קליפה הכי רחוק, ואז יותר קרוב, יותר קרוב, ולדלל את הכטב"מים והטילים כמה שיותר, וגם אם אחד בורח - תן לקליפה שאחריך הודעה, כי אחרת אנחנו נירה האחד בשני. זה לא משהו שעשינו – מאה טילי אוויר אחד על השני בתוך תא שטח נורא קטן".
למעשה אביעד ו-א' כמעט החמיצו את האקשן מרגע שהמריאו ועד שהמשלוח מאיראן הגיע בפועל. "אתה מקבל תא שטח, מפטרל ושומר עליו, כל אחד במגרש שלו, וככה מקיפים את המדינה. באיזשהו שלב, הבקר אומר לנו שהם נמצאים במיקום מסוים. אנחנו עושים חשבון, יודעים שהם טסים יחסית לאט ומבינים שהם יגיעו למגרש שלנו רק בעוד שעה ורבע. מתלבטים מה לעשות, כי הדלק שלנו לא יספיק עד אז. אבל כטייס, אין מצב שאני מפספס את האירוע הזה. אנחנו אומרים 'אין שאלה. אנחנו עוזבים את הפִּטרול, טסים לאזור תל-אביב, הולכים לתדלק, וזה ייקח חצי שעה הלוך, חצי שעה חזור, נגיע בזמן'. היינו צריכים לשכנע שני מפקדים וגם את המתדלק עצמו לאפשר לנו את זה, אבל היינו עקשנים, ובאמת חזרנו בול בזמן. ואז זה רבע שעה של מחזה נדיר שבו בערך 20 מטוסי קרב מחלקים ביניהם את המגרשים, וכל אחד תוך שבע-שמונה דקות גומר את כל החימוש שלו. יש נחיל מטורף של כטב"מים, פרוסים במרחק קילומטר-שניים האחד מהשני, אתה מקבל התראה מה-F-35 שרואה בדיוק איפה הם, מכניס לווייז של המטוסים – שנקרא שקנאי – טס לשם, נועל את המכ"ם, מוודא שזה לא ססנה או מישהו משלנו, חלילה – מחפשים ג'וק, הם קטנים – ומיירט אותו מטווח קצר יחסית. וכשאתה פוגע, יש פיצוץ גדול. זה 50 קילו חומר נפץ, ובלילה זה מועצם, ומאוד מקרוב".
יש פחד?
"זה לא מפחיד, אבל חושך טוטאלי, עפים טילים כל הזמן, יחסית רועש, וצריך להיות סופר-מקצועי ולא להכניס את עצמך באדמה בטעות, לא להתנגש באחד המטוסים האחרים בגלל ההתלהבות ובגלל שכולם רוצים להפיל, ולשלול נעילה על אזרח".
הטייסים, בעיקר הצעירים יותר, היו להוטים. זה טוב וזה רע. "הסכנה העיקרית היא שמישהו ייצא מאיפוס, ירדוף אחרי משהו, יתחמם, לא יוותר, סכין בין השיניים, יחדור למגרש של מבנה שכן. כי גדלנו על 'לא עוזבים אויב, מפילים אותו', ופה היינו צריכים להחליף קסטה לכולם, שאנחנו במשחק קבוצתי. המשימה היא לדלל, יגיעו עוד, יש מספיק לכולם".
כל העסק נמשך אולי 20 דקות. זה המון, אגב. "קרבות אוויר רגילים נמשכים שלוש-ארבע דקות, אחר כך אתה גומר דלק. פה אלה היו 20 דקות בתוך טרללת מסוג שלא חווית".
הטרללת פקדה לראשונה באותו לילה גם את ג', טייס צעיר יותר בן 29, שמדבר על "תחושה של קיטור שיוצא לך מהאוזניים ברמת העומס, טילים עפים מימין ומשמאל ואתה צריך להפריד אדום וכחול – מה אויב ומה לא – ולראות שאתה לא מתרסק ושהמצב המרחבי שלך טוב".
והוא גר בכלל בפלורנטין, תל-אביב, מתחתן בעוד חודשיים. מאז 7 באוקטובר הוא כמעט רק כאן, משתדל לא לחשוב על האזרחות שהשאיר מאחור. "חלק מהיתרון שבלהיות בצבא זה שאתה קם כל יום בבוקר, יודע מה אתה עושה היום, יודע מה המשימה, אתה לא נשאב למקומות אחרים".
והמשימה, בוודאות, לא תחזור על עצמה: "זה שהצלחנו פעם אחת לא מבטיח שום דבר, וזה שהם באו ככה בפעם הראשונה זה די אומר, בהגדרה, שבפעם הבאה הם יבואו אחרת. זה מין דופק שלא יורד אף פעם".
הלילה ההוא נגמר, ובכן, בשנת לילה לא רעה. "חזרתי מפוצץ אדרנלין, עם הרגשה שהייתי בורג במשהו שעבד, שעל האזרחים עבר לילה סבבה פלוס-מינוס, שמלחמת הכוכבים הזאת הצליחה", אביעד אומר. "ורצה הגורל ובאותו יום לא מת לנו חייל ולא חטפנו נ"ט בעזה, ואמרנו: הנה, יום אחד בתוך חצי שנה שאפשר טיפה לחייך, ואז להמשיך לאתגר או לסיוט הבא. לא פתחנו שמפניות. כשאנשים חזרו מהכור בעיראק נפתחו שמפניות. אני לא ישנתי אז יומיים, אבל הפעם הלכתי לישון ונרדמתי. אני לא אשכח את הטיסה הזאת לעולם, אבל אף אחד גם לא רצה לחגוג. אנחנו כבר חצי שנה בריטואל שאין חגיגות".
זו חצי שנה ארורה של מלחמה מתגלגלת, שבמקרה שלהם עלולה להתגלגל בכל יום לכל מקום. "זו פעם ראשונה שבה בכל פעם שאני ממריא אני יכול למצוא את עצמי פונה לכל אחת מארבע רוחות השמיים, לכל מקום", אביעד אומר, ו-א' מסביר שדרוש דיסקט אחר לתקיפה בלבנון, בעזה או במיקום שלישי, ושאתה יכול בהחלט למצוא את עצמך ממריא לסיוע בעזה, ואז, באוויר, להתבקש לחתוך לתקיפה בצפון.
זו תקופה כזו, שבה ישראל נלחמת לכל הכיוונים – אירוע רב-זירתי, אם תעדיפו להישאר מקצועיים בקשר לזה – ובעיקר לא רואה את הסוף, אולי כי אף אחד לא מראה לה אותו. אין חגיגות והשתוללויות, וזו כבר ממילא לא ה-201 שהייתה טייסת הפנטומים ("קורנס") הראשונה בצה"ל, שאפשר היה לסמוך עליה שלא תיישר קו לעולם ותישאר מועדון סגור של חברים לכל החיים. מצד שני, זו 201 שעושה דברים שהטייסת המיתולוגית מהסדרה ההיא לא מסוגלת להתחיל לדמיין. "אנחנו לא מבינים איך זה עובד, כי אצלנו שום דבר מזה לא היה עובד", מודה איתן פלד, סא"ל במיל', מגיבורי היחידה ב-73' ומי שפיקד עליה בשנים 75'-76', ששומע יחד איתי את הסיפורים.
היום הוא מבקר בטייסת יחד עם טייס מיתולוגי אחר, יאיר דוד, ושני הוותיקים מסתכלים על מה שה-201 התגלגלה להיות כיום – מכונה מקצועית ומשומנת שאינה נוטה לתעלולים מיותרים, בדיוק כמו ה-F-16 שמשמשים אותה – ותוהים מה הקשר לטייסת שהם הובילו בשעתם.
"אני מקשיב לסיפורים שלכם על הלילה ההוא ואומר, זה אמיתי? לחשוב שימריאו להקות טילים ויפילו אותם כמו באטארי, זה נשמע כל כך דמיוני, שאני לא בטוח שאתם בכלל מעריכים מה שעשיתם פה", יאיר אומר.
זה באמת משחק אחר לגמרי וגישה שונה לחלוטין, גם אם היחידה אותה יחידה. "אני שומע אותם מדברים, ואני שומע אותנו לפני 50 שנה", איתן אומר, "אבל שום דבר לא דומה. בתקופתי, אי-אפשר היה לנצח אם לא עברת את המגבלות. כדי לנצח בקרב אוויר היית צריך להביא את המטוס למגבלה שלו טוב יותר מהטייס שמולך".
ההפלות בוצעו אז באמצעות תותחים שבהם צוידו הפנטומים, לא שום טילים, והטייסים עצמם היו עשויים מחומר דליק בהרבה. "בוא נגיד ככה: עם המטוסים שהיו לנו אז, אין שום דרך לבצע את מה שהם ביצעו", איתן אומר, ויאיר משלים: "מתוך 110 כטב"מים שהגיעו לישראל, 110 היו נוחתים ופוגעים".
אבל, כמו שאיתן ממשיך, "קח את הציוד שלהם ואת הראש שלנו – וזו כבר שאלה מעניינת. בוא נגיד ככה: הבגרות שהם מציגים פחות הייתה בתקופתנו. אנשים אצלנו היו הרבה יותר חמי מזג ופורעי חוק, כי כדי לחצות את מגבלות המטוס, אתה צריך פורע חוק".
אתם נהניתם יותר?
יאיר: "אני חושב שבתקופה שלנו היה יותר כיף לטוס עם חיל האוויר. הכיף היה הטייסים הסוליסטים, האייסים האלה שמפילים מיג ב'בארל-רול' (תמרון אווירובטי שבו מטוס מתהפך בו-זמנית על הציר האורכי והרוחבי – ר"ש), אבל יש לי בן שטס עד לא מזמן, והוא אומר לי: אבא, זה לא חיל האוויר שלכם. אנחנו גומרים, יש תחקיר והולכים הביתה".
במילים ברורות יותר: הטום-קרוזיסם המתפרץ די סיים את חלקו בקיצור תולדות ה-201 וחיל האוויר הישראלי. "אנחנו היינו טייסים אינדיבידואליסטים", איתן מסכים, "ומי שלא היה אינדיבידואליסט, לא היה לו מקום כי הוא היה מפסיד בכל הקרבות. היום זה לא עובד, ונדרשת אישיות אחרת לגמרי. אני יודע להסתכל דרך הכוונות ולחפש את המיג. לא הייתי יכול עם כל מקורות המידע האלה, שיש כיום כל הזמן על כל מה שקורה באוויר".
יאיר: "מה שחסר להם היום, מבחינת החדווה המקצועית, אלה קרבות אוויר אמיתיים. הם ללא ספק הרבה יותר מקצוענים מאיתנו, אבל מי שלא חווה דבר כזה לא יבין במה מדובר. מי שלא הפיל בקרב אוויר מיג שהתפוצץ לו מול הפרצוף, יכול להבין דבר כזה רק עד גבול מסוים. כמו שאנחנו לא יכולים להבין את מה שאתם עברתם בלילה ההוא".
איתן: "אני מניח שהם נהנים כמונו, אבל אנחנו נהנינו מלנצח בקרב אוויר – את האויב, או את הטייס שלידי".
חיל האוויר עצמו, הם אומרים, השתנה כמו שכל החברה השתנתה. ועדיין, משהו בדנ”א של 201 ממשיך לרוץ. משהו מהעקשנות ומחוסר הנכונות לעצור, מינוס ההתלהמות והשופוני.
הסדרה עשתה טוב ליחידה?
"שאלה טובה", מהרהר המפקד א'. "לא היינו חלק מהסדרה, הטייסת לא הייתה מעורבת בכלל, רק הגענו להקרנת הבכורה. לא הכרתי את כל הסיפורים, והסדרה מאוד לימדה והשפיעה על היחידה, אבל אני לא יודע להגיד בדיוק איך. אני אישית אהבתי אותה".
ג', הטייס בן ה-29, אהב את הקשיים שהסדרה הציפה. "אולי זה נתן לנו, כדור צעיר בטייסת, להבין שיש דברים מורכבים, בין-אישיים, ושאתה לא הראשון שחווה אותם".
ועדיין, בין החרכים מזדחלת פנימה גם המועקה. העובדה שהמלחמה הזו, מצד אחד, עושה עבודה, ומצד שני יש בה גם חוסר תכליתיות, ובעיקר לא רואים את הסוף, לא יכולה שלא לחצות מדי פעם את הרדאר. אלה כבר לא הזמנים שבהם אירוע מלחמתי קיצוני היה נמשך שישה ימים, או 20, והאומה הייתה מתפנה לליקוק פצעים.
"כשאנחנו עשינו מלחמות זה היה לזמן קצר, וכל אחד מהצדדים השתמש בכל האפשרויות והכוחות שלו. זה היה המצב בכל המלחמות שהשתתפתי בהן", איתן פלד אומר. "כאן, לא אנחנו ולא האויב משתמשים בכל האפשרויות שלנו".
ואולי קל יותר להישאר א-פוליטיים וצמודים למשימה כשאתם בטייסת קרב אי שם בנגב, אבל אחרי חצי שנה כזו, המחשבות הופכות בלתי נמנעות. "כולנו מאוד רוצים לראות את יעדי המלחמה הטקטיים מושגים, את החטופים בבית, ושזה ייגמר", הטייס ג' אומר. "לא נראה לי שמישהו נהנה מהאירוע הזה, למרות שברמה האישית אתה מגלה דברים מאוד-מאוד חזקים ואת החיבור הגדול של שותפות במלחמה, של חברים, של משפחה, שכולם באותה סירה".
גם אביעד אומר שהוא "רוצה שייגמר הסיפור. כאבא, אני לא רוצה את הילדים שלי שם. אני כמו כל אזרח". אלא שגם הוא נצמד ללוח המשימות כמו לכיסא מפלט מפוליטיקות ועמדות אישיות. "זה כמו שחייל גולני לא עסוק באם צריך להיכנס לרפיח או לא. הוא צריך להיות מוכן. אנחנו לא שונים מהם, פשוט במטוסים. אני יצור טקטי".
אבל בזמן שהוא מדבר, איתן מתפרץ פתאום: "אתם מוכנים להמשיך במצב הזה, שאין הכרעה, בחמש השנים הקרובות?! זה שאתה מוכן לקבל פקודות ולבצע אותן והכל בסדר, גם בפעם המאה והמאתיים תהיה מוכן, או שתגיד: רגע, אנחנו מרגישים שאנחנו שורפים את האנשים שלנו ואין מטרה?"
אביעד לא מתבלבל: "א' כל הזמן מדבר איתנו על אורך נשימה. הוא מניח שהמחליף שלו יהיה במלחמה, המחליף של המחליף יהיה במלחמה, ושזה יכול להימשך שנים. ככה שהתשובה לשאלה שלך חורגת מתחום הדיון הצבאי".
ו-א' דווקא מבהיר ש"אנחנו רוצים מלחמות קצרות, לזה התרגלנו, ואנחנו חסרי סבלנות. אבל אנחנו מתקדמים לאט-לאט להשגת המטרות, והסיפור של אורך נשימה ולתת לצבא לעבוד הוא חשוב".
יש בו משהו רגוע ומתון, וקשה לחשוד בו במיליטריזם מיותר או למתוח קו מקשר כלשהו בין אישיותו לבין זו המוחצנת של – לצורך הדוגמה בלבד – מפקד טייסת מסוג איתן בן-אליהו. זה עולם אחר עכשיו. עולם שמאז 7 באוקטובר משולבות בו, אוטומטית, גם הרכנת ראש וענווה כלשהי. "כל מי שלובש מדים צריך לשאול את עצמו מה היה צריך, או יכול, לעשות טוב יותר כדי שזה לא יקרה", הוא אומר, "ואני ממש יכול להבין כל מי שנלקח או נחטף מהם היקר מכל, והצבא לא היה שם בשבילם באותן שעות. אני מקבל כל האשמה והטחה מולי, כי בסוף אני חלק מהמערכת הזו".
חיל האוויר כולו היה, באותו בוקר, רדום כמו יתר צה"ל. שני מטוסי קרב הוזנקו לפטרל סביב אסדת הגז "תמר" – כשהאירוע האמיתי היה, כמובן, על היבשה הרחק משם. מערך מסוקי הקרב, שעשוי היה לסייע, צומצם בהדרגה לאורך שנים, ושני המסוקים שהוזנקו לבסוף מרמת דוד הגיעו לעוטף באיחור גדול וכילו את התחמושת במהירות.
בסוף, אומר א', זה לא שינה. "מטוס קרב, וגם מסוק קרב, לא יכולים למנוע את הכניסה לניר עוז. זה אירוע מערכתי עם מלא דברים שלא עבדו באותו יום, כישלון של כל מערכת הביטחון, וכל גוף צריך לתחקר את עצמו".
7 באוקטובר הרי בא אחרי חודשים ארוכים של מחאה שבשיאה הביאה לא מעט טייסי מילואים לאיים בהפסקת התנדבות ואימונים, ו-א' שימש כליא ברק גם לאירוע ההוא. "היה בזה מלא עיסוק, שיחות, מקום שנתנו לאנשים להביע דעות. וכן, היו אנשים שלקחו איזשהו פסק זמן לטובת המחאה, אבל עדיין שמרו על קשר עם הטייסת, וברגע שהיה צריך, כולם הגיעו לפה והיו חדים. בדיעבד אני אומר לעצמי: איזה מזל שככה התנהלנו מולם, ושלא פעלנו בצורה קיצונית לשום כיוון. באתי לאנשים והייתי מכיל, מחבק, מגדיר גבולות של שחור ולבן ומה שאני מבקש לא לעשות, ואנשים כיבדו את זה".
מה היו הגבולות?
"אפס פגיעה בכשירות. זה הושג, ואני גאה בזה".
עכשיו, בעיצומה של המלחמה, הוא משפץ קצת את מיפקדת הטייסת. למה לא, אם ראש הממשלה יכול לשפץ בריכה? גם חדר האוכל בשיפוצים, "אני מקווה לסיים עד שיפרוץ השלום". הוא נשוי, שלושה ילדים, מתגוררים כאן במגורי המשפחות בבסיס, "אשתי נלחמת יותר קשה ממני", הוא אומר, בזמן שאני מטפס בזהירות על סולם הברזל היישר לתוך קוקפיט ה-F-16, תחת השגחתו, ומתיישב במושב הטייס.
זו תחושה אדירה, כצפוי. מושב הטייס שקוע כמו זה של רכב ספורט, והמכשור עוטף אותך בהנדסת אנוש מושלמת ומאפשר להחזיק בנוחות יד אחת על הסטיק – שעליו כפתור שיגור הטילים הכתום וההדק לשחרור הוולקן – ויד שנייה על המצערת. עכשיו נותר רק לדמיין את הרגע; הנווט שמאחוריי נועל מטרה על המכ"ם, מוודא שהיא המטרה הנכונה, "ואז למצוא את מה שאנחנו קוראים 'חלון העבודה', להגיד לכולם בקשר 'שקט!' וזה המאני-טיים שלך כטייס: להתעסק רק במטרה ולהגיע למצב של שיגור טיל", א' אומר. "אנחנו מתעסקים ביירוט כזה מאז קורס טיס, ככה שאני מרגיש שאני עושה את זה כל החיים, זה כבר המון על אוטומט. אני יכול להתעורר משינה ולעשות את זה".
באופן אישי, כשאני צועק “שקט!” ודורש להתעסק רק במטרה, הנסיבות כוללות נסיעה משפחתית ויעד מרוחק מדי בווייז, ברכב עם פחות אפשרויות מילוט מקוקפיט; אבל כל אחד תורם אחרת למלחמה הזאת. בטייסת 201, למשל, עברו לטוס לאט. זהירות, כטב"מים בדרך.
