איך חוגגים סדר במציאות שאין בה טיפה אחת של סדר? זאת יכולה להיות הקושיה החמישית הערב: מה נשתנה חצי השנה הזה מכל חצאי השנים? התשובה, אני חושש, תהיה עצובה וכועסת.
השנה מתבקש לומר: כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא חטוף בעזה. הפסח הזה הוא חג חירות ללא חירות
יעיד הכיסא הריק ליד השולחן, שהפעם לא ימתין לאליהו הנביא שלעולם לא מגיע אלא ל־133 שהיו צריכים להיות בינינו ואינם. איך נשיר "עבדים היינו, עתה בני חורין", כשהם עבדים ואנחנו חסרי אונים לחלץ אותם מהשבי. בכל דור ודור, אומרת ההגדה, חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. השנה מתבקש לומר: כל אדם חייב לראות את עצמו כאילו הוא חטוף בעזה. הפסח הזה הוא חג חירות ללא חירות.
אנשים אומרים השנה זה לזה "חג שמח", ומיד מוסיפים הסתייגות: לא בדיוק שמח. נדמה שהחברה הישראלית התעטפה לקראת החג בקונצנזוס של עצבות. החטופים הם העיקר אבל מאחורי אסונם, אסוננו, ניצבות המכות האחרות: מצב המלחמה שהופך לכרוני, ללא החלטה גואלת, ללא פתרון באופק; מניין ההרוגים והפצועים שהולך וגדל; מאה אלף הישראלים שנעקרו מבתיהם ומחייהם ואין מועד לשובם בביטחון הביתה; הקהילות שמתפרקות לנגד עינינו; השנאה, האלימות והחרם כלפי ישראלים וכלפי יהודים בעולם; וגם זה: ההרג והחורבן הכבדים שהמלחמה הותירה בצד השני של הגבול.
חזרתי וקראתי השבוע את מילות "חד גדיא", השיר שכתבה חוה אלברשטיין ושרה בדם ליבה בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה והמלחמה המתמשכת בלבנון. "הלילה הזה יש לי עוד שאלה", כתבה. "עד מתי יימשך מעגל האימה? רודף הוא נרדף; מכה הוא מוכה – מתי ייגמר הטירוף הזה; הייתי פעם כבש וגדי שליו – היום אני נמר וזאב טורף; הייתי כבר יונה והייתי צבי – היום איני יודעת מי אני".
בכמה מובנים חיוביים, ששת החודשים לימדו אותנו מי אנחנו. הם פתחו את הסכר לגל ענק של פטריוטיזם וסולידריות חברתית; ההתייצבות המלאה לכל משימה – גם בצבא, גם במגזר האזרחי; ההתעשתות המהירה, ההקרבה בקרב, האחדות מול אויב. מה שנתפס כניגוד למחאה היה במובן מסוים ההמשך של אותה רוח בדרכים אחרות ובאמצעות מעגלים חברתיים רחבים יותר.
אבל הם חשפו גם צדדים פחות חיוביים במציאות הישראלית: מערכת פוליטית שמתנהלת בתוך בועה, בורחת מאחריות, בורחת מהחלטות. הרוח הישראלית הגיבה היטב לאסון 7 באוקטובר; המערכת הפוליטית נותרה מאחור, בלילה שקדם להתקפת החמאס. אותן קונספציות, אותה דחיינות, אותה אטימות, אותה שחיתות, אותה מגזריות חסרת בושה. נדמה שהפער בין החברה למנהיגות שלה לא היה אף פעם גדול כל כך. אולי זאת הקושיה השישית: מדוע כשכל כך הרבה דברים השתנו כאן לרעה, הדרך להחליף את המנהיגות בטובה ממנה לא נמצאה.
שלוש מילים הפכו את סיפור יציאת מצרים לנצחי: שלח את עמי. מדינת ישראל איננה שבט עבדים עברי בגלות מצרים וסינוואר איננו פרעה. אף על פי כן, זה הציווי שאיתו צריך הקבינט שלנו להסב לשולחן החג: שלח את עמי.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.04.24
