בפרהיסטוריה הרחוקה-רחוקה, בימים שבהם חיו יישובי העוטף בשלום ושגשוג, בימים שבהם נראה היה שצה"ל יכול לגבור בקלות על אתגרים מקומיים כמו חמאס וחיזבאללה, ב-24 ביולי אשתקד, שעות ספורות לפני ההצבעה בקריאה שנייה ושלישית על ביטול עילת הסבירות, ביקש שר הביטחון יואב גלנט משני אלופים בכירים במטכ"ל להגיע ולהסביר ולחברי הקואליציה עד כמה מסוכנת תהיה ההצבעה הזו.
אלוף עודד בסיוק, ראש אגף המבצעים, בא להסביר את הפגיעה הקשה במערך המילואים, בעיקר בטייסות המבצעיות ובכשירות המבצעית של צה"ל למלחמה. ראש אמ"ן אלוף אהרן חליוה דיבר על כך שכבר יותר מחצי שנה שהוא, ראש חטיבת המחקר שלו וקצינים בכירים מאוד באגף, הפכו פסימיים מאוד באשר לעתיד.
מכתב אחרי מכתב אחרי ישיבה עם הערכות סיכון הולכות וגוברות, שהם מנסים להסביר לראש הממשלה ולקואליציה כי ראשי החזית הרדיקלית - חמינאי מאיראן, נסראללה מלבנון וסינוואר מעזה, רואים את ישראל בחולשתה וסבורים כי זוהי הזדמנות היסטורית שאסור להחמיץ, וצריך לתקוף בהקדם, ושהם מאמינים כי תקיפה כזו תהיה שלב ראשון בהשמדתה של מדינת היהודים.
כנראה שרוב חברי הקואליציה והשרים בממשלה הסכימו עם ההערכה של נתניהו, שאז, בפרהיסטוריה, נראתה להם בוודאי סבירה יותר. מה פתאום מלחמה? סתם הזיה של הסמולנים האלה בפיקוד הצבא, שפשוט משתמשים בהתרעות סרק כדי להניא אותם מלתפוס את השלטון לעולמים.
בסיוק וחליוה ישבו מושפלים בחדר שהקצו להם. חוץ משני שרים שהגיעו, ועוד אחד בטלפון, אף אחד לא בא. חליוה חזר לתל-אביב והודיע למקורביו שהוא רואה מלחמה גדולה באה, ומולה מדינה מפולגת ומשוסעת וקואליציה שחבריה לא מוכנים להקשיב.
לא לטובת צה”ל
אין לדעת האם אצל חליוה עלו הרהורי התפטרות לנוכח האדישות, אבל בסופו של דבר, סולם העדיפויות שלו שם תמיד את המדינה במקום ראשון. יתכן ולנטוש את הספינה אז היה מבחינתו הצעד המתבקש לטובת עצמו, אבל ממש לא לטובת צה"ל.
בנתיב שבו הלכה ההיסטוריה בסופו של דבר, חליוה כן היה ראש אמ"ן ב-7 באוקטובר וזו כן הייתה המשמרת שלו באחד משני הכישלונות הפוליטיים, המדיניים, המודיעיניים והצבאיים הגדולים בתולדות המדינה.
כבר בערב אותה שבת ארורה הוא אמר לכמה מקורבים ועמיתים כי הוא בין הנושאים באחריות. ברשימת האחראים המרכזיים לאסון הנורא יש עד 15 בכירים בממשלה, בכנסת ובמערכת הביטחון. הם, כמו בכל אסון, מתחלקים לשלוש קבוצות:
ראשונה - כאלה שלא מבינים איך הם קשורים בכלל לאירוע. אחד מהמקורבים ביותר לנתניהו אמר שיש לראות ב-7 באוקטובר "לא יותר מאירוע בט"ש", כלומר מעין תקרית בגבול ישראל-עזה, שהצבא לא היטיב לטפל בה. בקבוצה הזו גם שר הביטחון גלנט, הרים אצבעו באותו ערב, למרות כל ההתרעות, ועימו כל שאר שרי הקבינט.
בצה"ל יש כאלה ששימשו בתפקיד רלוונטי עד ממש לפני, ושלא מבינים איך הכהונה הארוכה שלהם בתפקיד עשויה לתרום למחדל. כאלה יש גם בזרועות אחרות של מערכת הביטחון.
בקבוצה השנייה - כאלה בצה"ל ובמערכת הביטחון שכמו חליוה הודיעו זמן קצר אחרי ההתקפה כי הם נושאים באחריות ואף יממשו אותה מיד אחרי המלחמה.
בקבוצה השלישית - אלה שגם הודיעו שהם אחראים, וגם פעלו בהתאם. מתברר שבין להודיע לבין לממש, יש קו די ברור. חליוה הוא היחיד שחצה את הקו הזה, והראשון שמוכן לשלם מחיר. בצה"ל ובמערכת הביטחון יודעים שהמלחמה נגמרה בתחילת-אמצע ינואר. ברור כי סיום המלחמה הוא סתם תירוץ. לפי התוכניות של צה"ל היא אמורה להימשך עוד שנתיים לפחות בעצימות נמוכה. האם מישהו חשב שכל צמרת המדינה ומערכת הביטחון, אלה שאחראים, צריכים להישאר בתפקידם עד אז?
טעות במיקוד הסכנה
עדיין מוקדם להעריך אם ההתפטרות של חליוה תביא לגל עזיבות. קשה להניח שהיא תביא מחשבות לדרג המדיני. אם כבר, אולי המחשבות יהיו דווקא בכיוון ההפוך, שהנה מישהו אחר, שוב, לקח אחריות.
זה לא שרבים מהנכשלים חמורות לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל ולרוחב התקלות, המחדלים, הכישלונות והאסונות שהיא חוותה, התנדבו לקחת אחריות ולהתפטר. המקרים של יצחק רבין אחרי חשבון הדולרים או של כרמי גילון אחרי רצח רבין היו היוצא מהכלל. רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים דוד אלעזר, אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן וראש אמ"ן אלי זעירא הועזבו בידי המפקדים שלהם או בידי ועדת החקירה. ראש המוסד צבי זמיר ניצל מהוועדה, אבל לא חשב לרגע לקחת אחריות על שני אסונות ענקיים בזמן כהונתו - רצח הספורטאים במינכן, והתנקשות הנפל בלילהמר; אריאל שרון אילץ את מנחם בגין לפטר אותו אחרי סברא ושתילא כשסירב לקבל את מסקנות ועדת החקירה; ראש השב"כ אברהם שלום לא לקח מעולם אחריות על פרשת קו 300; ראש המוסד שבתי שביט לא לקח אחריות לשני פיגועי הזוועה של חיזבאללה שאירעו במשמרת שלו; ראשי הבנקים לא לקחו אחריות על פרשת ויסות המניות שגרמה נזק טקטוני לכלכלת ישראל. הרשימה עוד ארוכה וסופה, איך לא, בראש הממשלה נתניהו שסירב בכל תוקף להכיר באחריותו, לפני ואחרי פרסום מסקנות ועדת מירון.
למעשה, חליוה לא פעל לפי המסורת הציבורית הישראלית, אלא נטל אחריות אישית, כמפקד, ומימש אותה בצורה של הודעה על פרישה משירות.
הטעות הקריטית בקריאת פניו של חמאס שייכת לראש השב”כ רונן בר ולארגון שלו, לראש אמ”ן חליוה והארגון שלו, ולצידם הקונצנזוס שבו נטלו חלק כל שאר חלקי קהילת המודיעין באותה שגיאה פטאלית. יש לדעתי שלוש דרגות של אחריות לאשמת ראש אמ"ן במחדל מודיעיני מהסוג הזה, בנפרד כמובן מהמחדל הצבאי-מבצעי-פוליטי.
גם לו היה מתברר שראש אמ"ן פעל בדיוק כמו שהיה מצופה ממנו לפעול, הוא עדיין אחראי כי האגף שבראשו עמד לא סיפק את ההתרעה הדרושה. למרות האומץ של חליוה להתייצב מול הדרג המדיני ולהזהיר שוב ושוב — הוא עדיין נושא באחריות
אחריות פיקודית: גם לו היה מתברר, והדברים יכולים להתברר רק במסגרת חקירה מקיפה, שראש אמ"ן פעל בדיוק כמו שהיה מצופה ממנו לפעול, הוא עדיין אחראי כי האגף שבראשו עמד לא סיפק את ההתרעה הדרושה. למרות האומץ של חליוה להתייצב מול הדרג המדיני ולהזהיר שוב ושוב — הוא עדיין נושא באחריות.
חליוה וראש חטיבת המחקר שלו, עמית סער, שהקדים אותו ופרש בגלל עניינים אישיים, הבינו נכון את הטרנד, אבל טעו במיקוד אזור הסכנה המרכזי שאותו מיקמו בסביבות האויבים החזקים יותר - איראן וחיזבאללה. את הסיבות למה כולם החמיצו את המתקפה המתקרבת יש לחפש גם עמוק בגופים האלה — השב”כ, אמ”ן, המוסד, המל”ל ופיקוד דרום — אבל גם לחפש מעבר לחזית, ברצועת עזה. מישהו שם ניהל מערכת הונאה מאוד מוצלחת נגד כולנו.
סוג שני של אחריות אישית הנובעת ממחדלים או פעולות של ראש אמ"ן בעצמו בגלל עודף ביטחון, יהירות, חוסר קשב או כל סיבה לא לגיטימית אחרת. סוג שלישי של אחריות הוא אחריות פושעת - מישהו ששיבש בכוונה את תהליך קבלת ההחלטות, או קיבל החלטה שידע כי עלולה להביא את המדינה אל פי פחת, ומשיקולים זרים קיבל אותה.
שלל סיפורי כזב
יש בישראל אנשים שחקירה אמיצה, כוללת ואמיתית, תכניס אותם לקטגוריה השלישית. חליוה, לפי כל מה שראיתי ושמעתי חקרתי וקראתי בחודשים שלפני, ביום האסון, ואחריו, שייך לקטגוריה הראשונה. מפיצי רעל, לרבות כאלה שנמצאים באותה רשימת 15, ניסו להקפיץ אותו כיתה ישר לקטגוריה השלישית והזינו את דעת הקהל בשלל סיפורי כזב אודותיו - שהייתה נגדת, או נגד, או נגדים, שהתריעו מפני המלחמה, ושהוא ועמיתיו סילקו אותם מעל פניהם. הנגדת העלתה חשש חמור אך לא התריעה מפני מלחמה. והיו עוד סיפורים שהופצו שבושה בכלל לחזור עליהם. למצער, כל הרעל תפס. עם הזמן נפער פער, וחליוה הופך לאשם המרכזי. עדיין סקרי דעת הקהל ממקמים את אחריותו של נתניהו במקום הרבה יותר גבוה, אבל ראש אמ"ן נתפס כאשם המרכזי מבין לובשי המדים.
החלק החשוב במכתב ההתפטרות של חליוה הוא הדבר האחרון שמצופה למצוא במכתב שכזה - הקריאה להקים מיד ועדת חקירה ממלכתית, למרות שחליוה יודע כי ועדה כזו תטיל גם עליו את האחריות. כל משרת ציבור אמיתי, זה שבאמת שם את טובת הכלל לפני טובתו שלו, צריך לפעול כעת למען חקירה שכזו. גם לטובת העבר, כדי לוודא שלא יחולל זכר הנופלים ולא נגלה זלזול בסבל העצום של הפצועים, המפונים, הלומי הקרב והחטופים. אבל גם לטובת העתיד, כדי שזה לא יקרה שוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 24.04.24
