שניים מחברי המטה הכללי של צה"ל הודיעו השבוע על פרישתם מצה"ל. ראש אמ"ן, אלוף אהרון חליוה, שלח ביום שני לרמטכ"ל מכתב התפטרות שבו הודה: "אגף המודיעין בפיקודי לא עמד במשימה עליה אנחנו אמונים". כמה שעות אחר כך פורסם כי אלוף פיקוד המרכז, יהודה פוקס, הודיע שיסיים את שירותו באוגוסט.
לכאורה, אין קשר בין שני המקרים. חליוה נחשב לאחד מאבות המחדל של 7 באוקטובר, והוא הבכיר הראשון שלוקח אחריות – לא רק במילים אלא גם במעשים. פוקס אמנם כיהן כמפקד אוגדת עזה עד 2018, אך כאלוף פיקוד המרכז, וקודם לכן כנספח צה"ל בוושינגטון, לא דבק בו כתם המחדל הנורא. אבל שתי הודעות הפרישה משקפות את תחושת האשמה הקשה בצמרת צה"ל.
6 צפייה בגלריה
יהודה פוקס ואהרון חליוה. שתי הודעות הפרישה משקפות את תחושת האשמה הקשה בצמרת צה"ל
(צילומים: דובר צה"ל)
זאת ועוד: גם פוקס וגם חליוה מכהנים בתפקידים שיש להם ממשק הדוק לדרג המדיני. ראש אמ"ן הוא המעריך הלאומי, ועל אף היותו לובש מדים, הוא נותן דין וחשבון לקבינט ולממשלה. אלוף פיקוד המרכז הוא המוציא לפועל של מדיניות צה"ל ומערכת הביטחון ביהודה ושומרון, מה שמעמיד אותו לא פעם במסלול התנגשות מול הנהגת המתנחלים ונציגיהם בממשלה, ובראשם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר. אפשר להניח כי בירושלים לא הזילו דמעה בעקבות התפטרותם של שני האלופים.
עוד לפחות שמונה בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון צפויים, בשלב כזה או אחר, להניח את המפתחות בגלל אחריותם לאסון: הרמטכ"ל, רב-אלוף הרצי הלוי, ראש השב"כ רונן בר, ארבעה או חמישה אלופים ושני תתי-אלופים. פרישתו של ראש אמ"ן עוררה ציפייה בציבור שהבכירים הללו ילכו בעקבותיו ויפרשו כבר עכשיו. אבל לא בטוח שזה הדבר הנכון עבור מדינת ישראל בשלב הזה, כשהמלחמה עדיין בעיצומה, ובשעה שראש הממשלה מסרב להכיר באחריות כלשהי לאסון הנורא.
אכן, ישנם טיעונים כבדי משקל בעד פרישתם המיידית של האחראים למחדל בדרג המקצועי. הראשון שבהם הוא שיקום האמון הציבורי – משאב חשוב לא פחות מטנקים ומטוסי קרב. צה"ל עדיין נהנה מרמה גבוהה יחסית של אמון ציבורי בהשוואה לגופים ממלכתיים אחרים, ודאי בהשוואה לממשלה ולכנסת, אך האמון הזה נסדק אחרי 7 באוקטובר, במיוחד אצל תושבי העוטף וגבול לבנון שנפגעו באופן ישיר. כל עוד האחראים יושבים על כיסאותיהם, קשה יהיה לשקמו.
6 צפייה בגלריה
הרמטכ"ל וראש השב"כ. לא בטוח שהתפטרות זה הדבר הנכון עבור מדינת ישראל בשלב הזה
(צילום: דובר צה"ל)
גם הרצון להעניש את האחראים, אפילו שאיש מהם לא פעל בזדון, משחק פה תפקיד. מי שכשל, אומרים אלה הקוראים להתפטרותם של האחראים, צריך לשלם את המחיר, שהוא כאין וכאפס לעומת המחיר ששילמו משפחות הנופלים, הנרצחים והחטופים.
טיעון נוסף הוא שאנשי הצבא וקהיליית המודיעין, שכשלו ב-7 באוקטובר, מקובעים עדיין על אותן תפיסות ואותם דפוסי עבודה שהובילו למחדל המבצעי והמודיעיני, כך שיהיה זה נכון להזרים למערכת דם חדש. אפשר להביט על זה גם מזווית אחרת: תחושת האשמה שנושאים איתם המפקדים שכשלו מכבידה עליהם ומשפיעה לרעה על טיב קבלת ההחלטות שלהם, ולכן עליהם לפנות את מקומם.
למרות זאת, הטיעונים נגד התפטרות מיידית מכריעים בעיניי את הכף. ראשית, האחראים למחדל הם גם אלה שאחראים להתאוששות ולהיערכות המהירה של הצבא להגנה, ואחר כך גם להתקפה, כולל תכנון שיטת לחימה שהביאה לפירוק רוב יכולותיו הצבאיות של חמאס עם מספר נמוך יחסית של נפגעים לצה"ל. זאת בשעה שהממשלה היתה נתונה בשיתוק כמעט מוחלט בעשרת הימים הראשונים שאחרי הטבח. אותם מפקדים צברו ניסיון רב בהפעלת הכוח ויודעים גם את מגבלותיו, והניסיון הזה ישרת אותם – ואת כולנו – אם צה"ל יידרש לפעול ברפיח או בלבנון. זה נכון גם לבעלי התפקידים המקבילים בשב"כ.
אמנם מפקדי האוגדות שהובילו את הכוחות הלוחמים צברו ניסיון טקטי משמעותי, אבל קידומם לתפקידי אלוף עלול להיות מוקדם מדי, שכן רובם לא צברו עדיין ניסיון אסטרטגי מספק. במקרה הזה כדאי לאמץ את המשפט: לא מחליפים סוסים באמצע העלייה. מוטב להמתין עד לסיום הלחימה, אחרי שהחטופים ישוחררו והמפונים ישובו לבתיהם.
הרצון להעניש את האחראים מובן, אבל צריך לזכור שאיש מהם לא פעל בזדון, ורובם גם לא פעלו ברשלנות אלא מתוך שיקול דעת מוטעה שנבע מהערכת יתר של כוחותינו והערכת חסר של חמאס. צריך לאפשר לצבא להשלים את התחקירים לפני שמחליטים לגופם של אנשים.
הרצון להעניש את האחראים מובן, אבל צריך לזכור שאיש מהם לא פעל בזדון, רובם גם לא פעלו ברשלנות... צריך לאפשר לצבא להשלים את התחקירים לפני שמחליטים לגופם של אנשים
מצב שבו אלופים ותת-אלופים מתפטרים לפני שהרמטכ"ל עשה זאת גם הוא אינו בריא. פרישה המונית של אלופים תחייב למנות להם מחליפים, מה שיעמיד את הרמטכ"ל הבא (המועמד המוביל כרגע הוא סגן הרמטכ"ל לשעבר אייל זמיר, כיום מנכ"ל משרד הביטחון) בפני עובדה מוגמרת ויקשה עליו לעצב את המטה הכללי על פי תפיסת עולמו.
אך לצד השיקולים האלה, קיים שיקול קריטי הנוגע ליחסים שבין הדרג המדיני לדרג המקצועי. על פי החוק, הצבא סר למרותה של הממשלה, שמפקדת באמצעות הקבינט המדיני-ביטחוני, קבינט המלחמה ושר הביטחון. היא אחראית עליו לטוב ולרע, להצלחות ולכישלונות. היא זו שמאשרת מינוי הרמטכ"ל על פי המלצתו של שר הביטחון ואת מינוי ראש השב"כ על פי המלצתו של ראש הממשלה, ויש לה השפעה על מינויים בכירים נוספים בצמרת הצבא וקהיליית המודיעין.
6 צפייה בגלריה
נתניהו בהערכת מצב עם ראש השב"כ והרטמכ"ל. כדאי שהם לא יפקירו את המינויים הרגישים כל כך, בידיו של מי שכבר הוכיח שפועל משיקולים פוליטיים ואישיים
(צילום: קובי גדעון /לע"מ)
לטעמי, הסכנה הגדולה ביותר שנשקפת למערכת הביטחון היא שהמינויים הבאים לתפקידים הבכירים ביותר – ובראשם הרמטכ"ל וראש השב"כ – ייעשו על ידי הממשלה הכושלת שאחראית למחדל 7 באוקטובר ועל ידי העומד בראשה. כדאי שהרמטכ"ל, ראש השב"כ ושאר הבכירים לא יפקירו את המינויים הרגישים כל כך בידיו של מי שכבר הוכיח כי הוא פועל משיקולים פוליטיים, אישיים והישרדותיים, ושטובת המדינה לא בהכרח עומדת לנגד עיניו.
אין בכך מכדי להפחית באחריותו של הדרג המקצועי, אבל מי שטיפח את חמאס כאלטרנטיבה לרשות הפלסטינית ואיפשר לקטאר להזרים כספים לארגון הטרור, מי שהתעקש להוביל מהפכה משפטית שקרעה לגזרים את החברה הישראלית חרף אזהרות חוזרות ונשנות כי הדבר פוגע בכוח ההרתעה מול אויבינו – אסור שיקבע את דמותו של צה"ל לשנים הבאות.
עם סכין בין השיניים
למרות האמור לעיל, צריך לברך על החלטתו של אלוף חליוה להתפטר. בכך הוא מיקד את תשומת הלב לאחריות הכבדה של אגף המודיעין והעומד בראשו לכישלון 7 באוקטובר – אחד מתוך שורה של כישלונות חוזרים ונשנים של אמ"ן במתן התרעה למלחמה.
אגף המודיעין, כך על פי הגדרתו, אחראי לשורה של מטלות, שבראשן "מתן התרעה מפני מלחמה ומפני פעולות איבה וטרור". ראש אמ"ן, מתוקף תפקידו, אחראי גם על "הערכת המודיעין הלאומית במישור הצבאי והמדיני", והוא זה שקובע את הצי"ח (ציון ידיעות חיוניות), שהוא "סדר העדיפויות להשגת המודיעין", עבור כל קהיליית המודיעין – לא רק אמ"ן אלא גם המוסד והשב"כ. המסקנה המתבקשת מהגדרות אלה היא שזהותו, אישיותו וניסיונו של ראש אמ"ן חשובים לא פחות משל הרמטכ"ל, אולי אף יותר.
6 צפייה בגלריה
טקס הכניסה של חלויה לתפקיד ראש אמ"ן. זהותו, אישיותו וניסיונו של ראש אמ"ן חשובים לא פחות משל הרמטכ"ל, אולי אף יותר
(צילום: דובר צה"ל)
ואכן, בראשית ימיו של צה"ל, ראשי אמ"ן כמו יהושפט הרכבי וחיים הרצוג נבחרו על ידי בן-גוריון לתפקיד במידה רבה בזכות כישוריהם האינטלקטואליים, כלומר: היכולת להטיל ספק ולמצות עד תום את האפשרות לבירור העובדות והמציאות כפי שהן. אבל מאז, רוב ראשי אמ"ן היו קודם לכן מפקדים מצטיינים בדרג המסתער ביבשה (ובמקרה אחד, של אלוף עמוס ידלין – בחיל האוויר). רובם היו אנשים חכמים שידעו לשקול שיקולים אסטרטגיים וצברו ניסיון בעניין זה כאלופים, אבל זווית הראייה של לוחם "עם סכין בין השיניים", שרואה את האויב דרך הכוונת, תהיה כמעט תמיד שונה מזווית הראייה של אינטלקטואל אמיתי, שבירור יסודי של המציאות הוא בשבילו ערך עליון.
ראש אמ"ן חייב להכיר את המעשה הצבאי ולהבין אותו לעומקו כדי שיוכל לספק מודיעין ומטרות לדרג המסתער ביבשה, באוויר ובים. אבל כדי להבין את האויב ואת כוונותיו עליו להיות אדם שאמון על הליכי חשיבה מסודרים ויסודיים ומודע למה שמכונה "הטיות קוגניטיביות" שמוליכות לקפיצה מהירה מדי למסקנות. למשל, השיקולים שהביאו בתחילת החודש לחיסולו של חסן מהדווי בדמשק ולהערכה המוטעית שאיראן תבליג גם על הפעולה הזאת. לאלוף חליוה רקורד מרשים כמפקד קרבי מקצועי ונועז, אך הוא היה האלוף הכי פחות מתאים במטכ"ל לתפקיד ראש אמ"ן.
הישגיו של אמ"ן, במיוחד מאז שהכניס לארגז הכלים של את הסייבר בעשור השני של המאה ה-21, האפילו על כישלונות העבר שלו, ובראשם המחדל המודיעיני של מלחמת יום כיפור. אבל כישלון 7 באוקטובר הוכיח כי התמכרות למודיעין הטכנולוגי היא בעייתית ואף מסוכנת. מחליפו של חליוה, שעדיין לא נקבע, יצטרך להוביל תיקון עמוק, יסודי ואף מהפכני באגף שעליו יופקד.
אחד המהלכים הנדרשים הוא חיזוק המודיעין האנושי, שהליבה שלו היא הפעלת סוכנים. אילו היה לשב"כ לפחות מג"ד או מח"ט אחד בחמאס בין המקורות שלו לפני 7 באוקטובר, ייתכן שהכל היה נראה אחרת. אבל מאגר המקורות האנושיים, ובעיקר האיכות שלהם, הידלדל מאוד מאז שצה"ל עזב את רצועת עזה.
יחידה 504 של אמ"ן, שעוסקת בהפעלת סוכנים ובחקירת שבויים, צריכה אפוא לעבור שדרוג ולגדול משמעותית. חלוקת העבודה בין השב"כ שמסכל לבין אמ"ן שמתריע על מלחמה חייבת להיות הרבה יותר ברורה. אנשי חטיבת המחקר צריכים להבין יותר לעומק את האויב, את תרבותו, את המנטליות שלו ואת זרמי העומק והאינטרסים שמניעים את הנהגתו. עד שנות ה-90 שירתו באמ"ן לא מעט עולים ממדינות ערב והאיסלאם, שהכירו את האויב באופן כמעט אינטימי. היום כמעט שאין בשכבת הגיל הרלוונטית עולים מהמדינות הללו (למעט איראן), וגם לימוד השפה על בורייה ועל ניביה השונים אינו מקנה את ההבנה הדרושה. זהו אתגר נוסף שאגף המודיעין יצטרך להתמודד איתו.
אבל גם אם כל זה יקרה, לצד שינויים נדרשים נוספים שקצרה היריעה מלפרט אותם, וגם אם בראש אגף המודיעין יעמוד הקצין המוכשר ביותר שאפשר למצוא, אמ"ן עלול להיכשל פעם נוספת במתן התרעה למלחמה, וקברניטי הצבא והדרג המדיני עלולים לטעות שוב בהערכת כוונות האויב. לכן צריכה ישראל להישען על צבא בהיקף רחב הרבה יותר מכפי שהוא היום. אם פעם דיברו על צבא קטן וחכם, כיום דרוש לנו צבא גדול וחכם.
הפורעים נגד הפורשים
צבא גדול יידרש גם לנוכח המציאות המורכבת ביהודה ושומרון. האתגר הזה יונח לפתחו של מי שיחליף את יהודה פוקס כאלוף פיקוד המרכז. אלא שמי שמכהן בתפקיד הזה נאלץ לתמרן לא רק מול האויב, דבר שפוקס עשה בהצלחה רבה, אלא גם בזירה הפוליטית. זה קשה שבעתיים מאז הקמת הממשלה הנוכחית, שכמה מבכיריה, כך נראה, עושים הכל כדי להבעיר את השטח, לאפשר למתנחלים לעשות ככל העולה על רוחם, לעודד עזיבה של פלסטינים באמצעות הפחדה ואלימות, ולהוביל לסיפוח שסופו במדינה דו-לאומית. מי שעומד כרגע בדרכם הם הצבא, השב"כ ומשמר הגבול בפיקודו של אלוף פיקוד המרכז.
פוקס מקפיד בקלה כבחמורה למלא אחר החלטות הממשלה ומנהל את המערכה הקשה שתכליתה לשמור על הביטחון הפיזי של המתיישבים היהודים. אך צה"ל, בהובלת אלוף פיקוד המרכז, נדרש גם להגן על התושבים הפלסטינים ורכושם מפני מה שמכונה בשפה מכובסת "פשיעה הלאומנית". היבט זה של פעולתו הפך את פוקס, כמו את רוב קודמיו, לאויב המתנחלים הקיצונים. רק שהפעם יש לאותם פורעים נציגות מכובדת בקבינט, בממשלה ובכנסת.
אותם מתנחלים מנהלים קמפיין הכפשה נגד פוקס, שהקדיש את רוב חייו לביטחון המדינה. בהפגנות מול ביתו הם טוענים שהוא נוהג ביד רכה ופייסנית בפלסטינים (טענה מופרכת, בהתחשב במספר הרב של המחבלים שחוסלו בגזרתו מאז תחילת המלחמה), ומאשימים אותו בהפקרת ביטחונם. פרץ השנאה נגדו הוביל לכך שראש השב"כ הצמיד לו מאבטחים. לא פלא שנמאס לו מהיחס כפוי הטובה, המציק והמאיים מצד מתנחלים. אך בעיקר הוא התאכזב מהגיבוי הדל והרפה שקיבל מהממשלה ומהעומד בראשה. שר הביטחון והרמטכ"ל אמנם תומכים בו ככל יכולתם, רצו לראות אותו ממשיך לתפקיד נוסף ואף הצהירו על כך בפומבי, אבל פוקס חש את הרוח הצוננת שנושבת כלפיו משולחן הממשלה, ובעיקר מלשכת נתניהו.
אין כמעט ספק ששרי האגף הימני-לאומני בממשלה ינסו לנצל את פרישתו של פוקס כדי למנות אלוף פיקוד מרכז שיהיה לרוחם. סביר גם להניח שנתניהו יענה לדרישתם ויפעיל לחץ על שר הביטחון ועל הרמטכ"ל. רמז לכך אפשר לראות בציוץ של ח"כ לימור סון הר-מלך, שהשתלחה בפוקס והציעה לקדם את תא"ל עופר וינטר, יקיר המתנחלים. גם הפעם נתניהו לא טרח לבלום את השרים והח"כים שהכפישו את הקצינים הפורשים. לכן ראוי שפוקס, משיקולים של אחריות לאומית, ישקול מחדש את עיתוי פרישתו, וכך צריכים לעשות גם חבריו למטה הכללי.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.04.24
