ריח השריפה נותר חזק למרות שחלפה למעלה מיממה מאז שכובתה האש. זה מחזה שכמותו ראינו לצערנו אין-ספור פעמים מאז פרצה המלחמה באוקטובר: מבנה שספג פגיעה ישירה של רקטה. שכן אחד אומר שפגע כאן קסאם, השכנה מולו אומרת רסיס של מיירט, אבל מה זה משנה, המחסן של משפחת רביבו גמור. נהרס כולו. הגג התפרק וכל התכולה התפוצצה והתלקחה. בסמוך לו שרד עץ שסק עמוס פרי שאיש לא קטף או יקטוף מהסיבה הפשוטה שהבית עצמו לא ראוי למגורים, הוא עדיין בשיפוצים מאז שספג פגיעה ישירה ב-7 באוקטובר.
שיגורי הרקטות לשדרות, השבוע
(צילום: רויטרס)
מדדנו במפה של גוגל. מרחוב הרמב"ם 13 בשדרות, הבית שחטף בבוקר חג הפסח פגיעה ישירה, ועד למרכז בית חאנון שבצפון רצועת בעזה, שממנה שוגרה הרקטה, יש בקושי שני ק"מ בקו אווירי. למרות המרחק הקצר הזה, השדרותים היו בטוחים שבית חאנון – שממנה טיווחו את העיר כל השנים – נגרסה תחת שרשראות הטנקים של צה"ל; שהבתים בה נחרבו עם כל התשתיות והיא אינה מהווה עוד סכנה. ממקום גמור כזה כבר לא יעופו רקטות.
את זה חשבו תושבי העיר, אחרת לא היו חוזרים. זה מה שאמר לנו דני סוויסה מהפיצוחים. הוא עצמו התפנה בתחילת המלחמה אבל חזר טיק-טק לעבודה בבית הקלייה שלו. אחרים נתקעו חמישה חודשים בבתי מלון. חיו ארבע נפשות בחדר של 20 מטר ומרטו זה לזה את העצבים. "ואז אמרו להם לחזור כי שדרות עכשיו בטוחה", הוא אומר, "שחלפה הסכנה. אנשים חשבו שהאיום הוסר. שאין יותר בית חאנון.
"פתחו את הגנים ובתי הספר ואנשים חזרו כי כמה אפשר להשאיר את הילדים בלי מסגרת מסודרת, בחדר מלון צפוף. בסוף-בסוף אתה מתגעגע לבית שלך, לריח של המצעים שלך. להגיד לכם שהאווירה פה בעיר טובה עכשיו זה לא יהיה אמת. האווירה קשה. האזעקות התחדשו לפני בערך חודש ואתה רואה שאנשים בחרדה. מבולבלים. יכולים לעבור כמה ימים של שקט ואז בום, אזעקות. כל מי שאני מדבר איתו אומר: 'בשביל מה היינו חמישה חודשים מחוץ לבית כמו פליטים? בשביל לחזור ולחטוף עוד פעם קסאמים?' אנשים היו בטוחים ששדרות בטוחה, בגלל זה הם חזרו".
הבית התפרק כולו
הגענו לעיר ברביעי בבוקר, היום ה-201 למלחמה. רבים סבורים שהמלחמה נגמרה מזמן, אבל ממשלת ישראל טרם הודיעה רשמית על סיומה. כך שהספירה נמשכת. מה שבטוח הוא שהמצב הביטחוני בכל החזיתות נותר גרוע ובלתי נסבל. עד הצהריים, כשסיימנו את ענייננו בשדרות, נשמעו אזעקות בקיבוץ כיסופים שבדרום העוטף, ומגבול הצפון הגיעו דיווחים על פגיעה ישירה בשני בתים במושב אביבים.
בבוקר החג נשמעה אזעקה בקיבוץ זיקים שמצפון לעזה וזמן קצר אחר כך יורטו כלי טיס של החיזבאללה מעל חוף עכו והמתרחצים נסו משם בבהלה. צה"ל עדכן כי גייס שתי חטיבות מילואים לטובת מבצעי פשיטה בצפון הרצועה, וחיל האוויר, כך דווח, ביצע תקיפה נרחבת בדרום לבנון.
אבל הסיפור השבוע נמצא כאן בשדרות, ברחוב הרמב"ם. רחוב שמתחיל בפינת יוספטל ונגמר בפינת ניסן והוא רחוק מרחק מספר שיכונים מתחנת המשטרה שנכבשה באותה שבת שחורה. עוד מעט נעמוד עם השכן איל דידי מחוץ לחצר המפוחמת שלו שספגה פגיעה ישירה בתחילת המלחמה והוא יצביע על בתי הרחוב שחטפו במהלך השנים. כמעט שאין כאן בית שלא ספג פגיעה ישירה.
"בטווח של מאה מהבית שלנו ושל משפחת רביבו נפלו עשרות טילים. הבית הזה ממול", הצביע, "התפרק כולו. על הבית ההוא בהמשך הרחוב גם נפל, וזה שלידו עם הפח הירוק, גם הוא חטף, והבית השלישי משמאל, הבית של משפחת בוסקילה, גם הוא נפגע. הבית שלנו חטף פגיעה ישירה ב-15 באוקטובר. הטיל נפל בחצר, המחסן עלה באש, כל החלונות התנפצו, הגדר נפגעה, הכל התמלא רסיסים. למזלנו לא היינו בבית, התפנינו למלון אואזיס בים המלח. חמש נפשות בשני חדרים עם דלת משותפת, אני, אשתי ושלושה ילדים".
זו סוגיה שעוד תיחקר לעומק בידי אנשי מקצוע מתחום הנפש והסוציולוגיה – אילו משקעים הותיר הפינוי בתושבים, אחרי הכל, הפינוי מהבית זו טראומה בפני עצמה. חודשים על גבי חודשים בבית מלון דחוס בפליטים, אנשים שהותירו הכל מאחור ונסו על נפשם, פחדו לחזור הביתה, זה אירוע מצלק. הייתה בשיבה לעיר כמיהה לנורמליות, לשגרה מוכרת של בית. מהבחינה הזו, חזרתן של האזעקות והנפילות בעיר היא אגרוף טרגי של המציאות בפנים.
"העיר כולה הייתה בהלם ממה שקרה כאן ב-7 באוקטובר", אומר דידי, "האווירה בבית המלון הייתה קשה. איבדנו שכנים, חברים, כל אחד הכיר מישהו. ועל זה פתאום מצאנו את עצמנו בים המלח. בהתחלה היה בסדר, אבל אחרי חודש נהיה כבר מתוח בינינו בתוך המשפחה. הרגשה ששמו אותנו בסיר לחץ ושכחו על הכיריים. לא רק בתוך המשפחה היה מתוח, גם בין האנשים עצמם. בסוף החלטנו לחזור הביתה לפני יותר מחודשיים כי הייתה הרגשה שאין יותר איום של רקטות. בטח לא כמו זה שהכרנו. ותראו מה זה, חזרו הטפטופים, מה שנקרא, רקטה פה, רקטה שם, ואתמול הפגיעה הישירה במחסן של משפחת רביבו".
אתה מצטער שחזרתם?
"לא, חזרנו למה שהכרנו, כולל הקסאמים. התרגלנו".
דוהרים על בימבות
נועה לינדן גרה בצמוד לבית משפחת רביבו. מהחצר שלה נראים המחסן החרב ועץ השסק כמו שרידים מאפוקליפסה. למרות הטיווח של הרחוב הזה היא, בעלה ושני הילדים לא רצו להתפנות לבית מלון בתחילת המלחמה. "שדרות", היא אומרת, "היא עיר הולדתי, העיר שלי, במובן הכי עמוק של המילה. זה הבית ובית לא עוזבים. עוד לפני 7 באוקטובר ידעתי איפה אני גרה. כל מי שחי בשדרות מאז שהתחילו הקסאמים ידע מה הסכנות. אבל הנפילה בבית של משפחת דידי שינתה את דעתנו. עד אז היינו פה לבד, כל המשפחות ברחוב התפנו לבתי מלון.
"אחרי הנפילה אצלם נפל החשמל ברחוב ונפגעה תשתית המים. בלית ברירה עברנו למלון לאונרדו בירושלים, ומה אני אגיד לכם, יש לי רק מילים טובות לומר על צוות המלון. הם יצאו מגדרם להכיל את האירוע הזה. ואיזה אירוע זה, קשה לתאר אותו במילים. זה משהו שהיה צריך לחוות ולראות בעיניים. תקשיבו, המלונות הללו נהרסו. יש לכם מושג איך נראה מלון בתפוסה מלאה של הורים מפוצצים בחרדה עם ילדים ובני נוער משועממים? דמיינו לעצמכם לובי מלא ב-200 ילדים ונערים שדוהרים על בימבות ומסתובבים משועממים ותנו לדמיון להוביל אתכם, תנו לו להתפרע. שום דבר שתחשבו לעצמכם לא יהיה מוגזם.
"ביום השני לשהות שלנו במלון פתאום הייתה אזעקה בירושלים. מה פתאום אזעקה בירושלים?! איפה המקלט בכלל? אנשים התחילו לצרוח, איזה צרחות, טירוף! דמיינו לעצמכם, החדר שלנו היה בקומה 6 והמקלט במינוס 2, וכמובן המלון מלא וכולם רוצים את המעלית ומי שיכול דוהר במדרגות. אחרי פחות משלושה חודשים תפסתי את עצמי ואמרתי, 'רגע-רגע, מה פתאום את בורחת מהבית שלך?' הילדים גם רצו לחזור וגם בעלי".
לא פחדתם? היו חששות?
"אני מפוכחת לגמרי. בתחילת המלחמה, ביום הראשון או השני שלה, אני כבר לא זוכרת, כשביבי אמר שהוא ירסק וימוטט את חמאס, התגלגלתי מצחוק. שעה לא הפסקתי לצחוק, צחוק מר, מלא עצב וכאב. היה ברור שזה שטויות, מה שנקרא הבטחות שווא. איך אפשר לרסק רעיון? היה ברור שאין בעיר ביטחון מלא. איפה יש היום ביטחון כזה?
"כל מי שחזר לעיר אחרי 7 באוקטובר מבין עוד יותר טוב איפה הוא גר. היום אנחנו מודעים לא רק לסכנה הביטחונית אלא גם למגבלות של הצבא שכשל בהגנה עלינו. מי שגר היום בשדרות מודע לגמרי לעובדה שמסוכן פה ולעובדה ששדרות היום היא עיירת גבול. קיבוץ ניר עם ריק, כפר עזה ריק, רק שדרות חזרו. אם שדרות לא חוזרים, אז אשקלון היא הגבול. אנחנו פה מבחירה מודעת. בעלי הוא אזרח אמריקני, לילדים יש דרכונים אמריקניים, אנחנו יכולים לארוז את הפקלאות בכל רגע וללכת מפה. אבל לא נעזוב. זה המקום שלנו".
חרדה מהשעה 6:29
בעל הבית שהמחסן שלו נשרף, יעקב רביבו ז"ל, נפטר לפני כשנה וחצי. אשתו חנה נפטרה שנים קודם, לפני 11 שנה. הרמנו טלפון לדוד, אחד מ-14 ילדיהם, שגר בחלק אחר של העיר. הוא נשמע נסער וכעוס. "בדיוק עמדנו להשכיר את הבית ואז פרצה המלחמה והוא חטף פגיעה ישירה. התחלנו לשפץ ובחג נפל עוד טיל, הפעם על המחסן. מה אני אגיד לך, זה תסכול שקשה לתאר. הבטיחו לנו שקט, ביבי כל כמה זמן יצא בהצהרות: 'אנחנו משמידים את היכולות הצבאיות של חמאס'. והנה, כאילו לא קרה כלום, שש רקטות הם ירו על העיר בחג. מתברר שזה לא מאחורינו וגם לא יהיה מאחורינו בקרוב. זה החזיר את החרדות, בבת אחת הכל חזר".
השכנה לינדן מהנהנת בהסכמה. "במרוקאית אומרים 'רבינא', מועקה שיושבת לך על הנשמה. אני, מאז שמחת תורה, בכל שבת מחכה בחרדה שהשעה 6:29 תעבור בשלום. כולל ימי חג, כמו בוקר חג הפסח ביום שלישי. עברה השעה 6:29 והכל היה בסדר. בעלי הלך לבית הכנסת, הילדים התעוררו וכל אחד היה עסוק בעצמו. פתאום 'צבע אדום, צבע אדום' וכעבור כמה רגעים נשמעו פיצוצים אחד אחרי השני והבן יצא מהחדר שלו ואמר, 'אמא, זה נשמע כמו היריות של שמחת תורה, תנעלי מהר את הבית'.
"איך שאני באה לנעול את הבית אני רואה עשן בחוץ, ולרגע חשבתי שאחד השכנים הדליק מנגל כי בפסח אנשים עושים מנגל. לא חשבתי שזה טיל, איך זה יהיה טיל, הרי נפל על הבית של רביבו בתחילת המלחמה, מה, ייפול עליהם עוד אחד? אבל חלפו שנייה-שתיים, התעשתי, הבנתי שזה לא מנגל, שבאמת נפל עוד פעם טיל אצל השכנים, והתקשרתי למכבי אש".
בסוף יצאנו ממנה ונתקלנו בשכנה זהבית אללוף. לדבריה, היא רק קפצה לקחת כמה דברים מהבית ותכף חוזרת להורים שלה בירוחם. "אני והבן שלי אצלם מתחילת המלחמה. לא חזרתי לעיר ואני לא מתכוונת לחזור בקרוב. אתה היית חוזר לגור במקום שחדרו אליו מחבלים ואחרי חצי שנה של מלחמה הם עדיין יורים עלינו מעזה?"
אבל בסוף תחזרי, לא?
"לא יודעת, אולי לא נחזור בכלל. אני לא מרגישה פה בטוחה".
שעות אחר כך, ב-17:58, שוב נשמעה אזעקת צבע אדום בשדרות. התקשרנו ללינדן לברר מה היה. היא בדיוק יצאה מהממ"ד. "הייתה אזעקה, אבל לא שמענו פיצוצים פה באזור. הפעם זה נפל רחוק מכאן".
פורסם לראשונה: 00:00, 26.04.24
