הרוגע הוא המאפיין המטלטל ביותר בחקירות אנשי הנוח'בה שביצעו את טבח 7 באוקטובר. תיאור הזוועות שעשו וההכוונה שקיבלו לפני כן לא מלווים בהתרגשות, אלא במלל סתמי ובמבט אדיש. פה ושם גירוד באוזן, סידור שיער או לגימת מים. מדי פעם מנסה אחד הנחקרים להסיר מעצמו אשמה בטענה שנכנס בו שד ("ג'ין"), אבל רובם מעידים שפעלו באופן מחושב ולא מתוך טירוף ומתכחשים לטענה שהיו בהשפעת סמים כגון קפטגון, דבר שנתפס משפיל בעיני חמאס.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כמו משמר גורי הכלבים הרצחניים שטיפח החזיר נפוליאון ב"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול מקפיד כל משטר רודני אידיאולוגי להקים כוח קנאי של נאמנים, נכונים להקריב עצמם למען יעדיו, ונעדרים כל עכבה מוסרית, הן כלפי אויב חיצוני והן כלפי בני עמם. האס-אס בגרמניה הנאצית היה כוח כזה, וגם משמרות הרפובליקה בסוריה ובעיראק ומשמרות המהפכה באיראן.
יחידת הנוח'בה ("עילית" בערבית) נוסדה בצלמו של יחיא סינוואר שתיכנן זה כעשור את מתקפת 7 באוקטובר, שבה הוא ראה צו אלוהי מקודש ואת משימת חייו. הגוף הוקם בעידודו ב-2013, כשנה לאחר שהשתחרר מהכלא הישראלי, ונועד לקדם, בין היתר, את חזון "מבול אל-אקצא". אנשי הנוח'בה נועדו לשמש חוד החנית במסגרת הזאת ולבצע משימות מיוחדות, ובראשן חדירה לשטח ישראל - לצורך פגיעה ביישובים, טבח בחיילים ובאזרחים, ובעיקר - לקיחה בשבי של ישראלים.
אנשי הנוח'בה מצוידים בנשק איכותי, עוברים אימונים מפרכים, כולל שהייה ממושכת במנהרות ללא מים ומזון, והכשרות ייחודיות כגון קורסי מצנחי רחיפה (במלזיה) או חבלה ומודיעין (באיראן), ומקבלים שכר גבוה יותר משאר חברי הזרוע הצבאית של חמאס (400-500 דולר בחודש). המיונים לנוח'בה קפדניים: נבחרים צעירים בני 18-20 שכבר חברים בזרוע ומפגינים מיומנויות גבוהות, לצד אדיקות דתית וקנאות אידיאולוגית. לאחר שהשתלבו ביחידה נתקלים הפעילים במידור פנימי נוקשה: חלק גדול מהם לא מכיר את המפקדים עד רגע היציאה למשימות.
יונס ח'אלד אבו-מאדי, פעיל מערך ההנדסה של הנוח'בה מחאן-יונס שנלכד במהלך המלחמה, ממחיש בחקירתו את המיומנויות שנדרשות מאנשי היחידה: "היינו 24 ימים במנהרה. המטרה הייתה להילחם בצבא, בעיקר להציב מארבים. לחכות לחיילים. לירות בהם ולהרוג אותם. היו לנו רובי קלצ'ניקוב, רימוני רסס, כלי נ"ט, מטעני חבלה ומקלע 'נגב'. במנהרה היו תנאי מוות שאי-אפשר לחיות בהם. מחסור באוכל, בשתייה ובחמצן. בכל הפגזה השתחרר גם גז במקום שהוא אטום כמעט לגמרי. כשמישהו מת, המנהרה התמלאה ריח רע וזבובים".
טבילת האש הראשונה של הנוח'בה הייתה בצוק איתן ב-2014, אז היה לכוח המרכזי שביצע פשיטות על מוצבי וכוחות צה"ל סמוך לגדר הגבול שחצו הפעילים באמצעות מנהרות חודרות. בנוסף, אנשי הנוח'בה בלטו בלחימה נגד כוחות צה"ל שנכנסו לרצועה במהלך המבצע להרס המנהרות ועמדו בראש ניסיונות חטיפה של חיילים. ב-2018 מנה הכוח 1,500 אנשים, וערב הטבח נאמד מספרם בכ-5,000 - מתוך כ-30 אלף אנשי הזרוע הצבאית, וכ-100 אלף פעילי חמאס ברצועת עזה. ההערכה היא שב-7 באוקטובר ובקרבות שאחריו בעזה חוסלו בין 1,000 ל-1,500 מאנשי היחידה.
הדה-הומניזציה של הישראלי, ובפרט היהודי, נטועה בעומק התודעה של אנשי הנוח'בה. כמו חיילי גדוד המשטרה הגרמני בספרו של כריסטופר בראונינג, "אנשים רגילים", שראו בהשמדת היהודים עבודה, או שבט ההוטו שחונך כי בני הטוטסי הם בגדר מקקים שיש להדביר, כך פעלו גם מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר. הם לא ראו בציד אדם של ישראלים או אונס המוני פגיעה בבני אנוש, הם גנבו גופות או חלקי גופות כנכס רווחי, ותיארו נשים שנחטפו "סוסות אצילות". הפקודות שניתנו לאנשי הכוח לא היו אחידות, חלקם הונחו רק לרצוח, אחרים קיבלו פקודה גם לחטוף.
ההקלטה שחשפה ישראל ב-24 באוקטובר במועצת הביטחון של האו"ם, של מחמוד, איש חמאס ששוחח עם משפחתו באותה שבת נצרבה בזיכרון כאחד הביטוים המחרידים של הדה-הומניזציה: "אהלן אבא, אני מדבר איתך ממפלסים. תפתח את הוואטסאפ ותראה. עשרה יהודים הרגתי במו ידיי. הבן שלך הרג יהודים! אני מדבר איתך מטלפון של יהודייה. הרגתי אותה ואת בעלה, הדם שלהם על הידיים שלי... זקוף את ראשך בגאווה אבא". אמו של המחבל הבוכה מהתרגשות מברכת אותו במילים "שאלוהים יחזיר אותך הביתה בשלום, הלוואי שיכולתי להצטרף אליך", ובנה עונה, "אמא הבן שלך גיבור", ואומר לאחיו עלאא', "אין לי יכולת לחזור בחיים, אמי ילדה אותי למען הדת".
זילות חיי הישראלים בעיני הנוח'בה נשענת על ארבעה יסודות המשולבים זה בזה: תפיסת האיסלאם הקיצוני שרואה באויב אובייקט שיש להכחיד ולא "אחר" הדומה לו, השפעה עמוקה של רעיונות הג'יהאד העולמי על פעילי חמאס (בחוברות הדרכה שנתפסו על גופם של מבצעי הטבח ב-7 באוקטובר בולטות אמירות של עבדאללה עזאם, איש דת פלסטיני ששימש מורהו הרוחני של בן לאדן), התפיסה האנטי-קולוניאלית שמעניקה למדוכא זכות לנקוט אלימות נטולת רסן, וההשפעה של הרשתות החברתיות, במיוחד טיקטוק, שתופסת מקום מרכזי בחיי בני דור ה-Z הפלסטיני שהובילו את מעשי הטבח.
עאמר אבו-ע'ושה, פעיל נוח'בה משכונת תופאח שנלכד בכפר עזה, נותן בחקירתו בשב"כ דוגמה לעומק הדה-הומניזציה: "המשימה שלנו הייתה רק להרוג. לא היינו אמורים לחטוף, רק להרוג. להרוג את מי שרואים ואז לחזור. בלי הבדל בין גברים, נשים וילדים. אמרו לנו שכל המתיישבים הם חיילים... תהרגו את כל מי שאתם רואים".
מוחמד ח'לילי מהעיר עזה שנלכד בשדרות מספק בחקירה הצדקה דתית למעשי הטבח: "המטרה הייתה טיהור האדמות הכבושות וירושלים מטומאת המתיישבים. אפשר לממש זאת באמצעות הג'יהאד, הנשק וההרג או דרך הטפה להצטרף לאיסלאם (דעווה). אבל עכשיו אי-אפשר לקרוא ליהודים להצטרף לאיסלאם, אז נותרה רק דרך הג'יהאד".
השכנוע הרעיוני העמוק בביצוע פשעי המלחמה הושג, בין היתר, באמצעות שיעור דת ופסקי הלכה (פתוות) שניתנו לאנשי הנוח'בה. מספר רב של ספרים המאגדים ציוויים כאלה נתפסו במהלך המלחמה בעזה והם ממחישים את השקפת העולם שחמאס מנחיל: השבויים כשלל, בעיקר הנשים המכונות "סבאיא"; היתר לעינוי ולהרג שבויים המרוקנים מאנושיותם; והגדרת כל הישראלים כאויב.
כך למשל, בספר פסקי הלכה מטעם מועצת השורא של חמאס בעזה בראשות אחמד בחר, סגן יו"ר הפרלמנט הפלסטיני, שחוסל במהלך המלחמה, נאמר כי "הציונים הם חברה חמושה המבוססת על גזילת אדמות, הפיכת מקומות קדושים לטמאים ושפיכות דמים. הצעירים מגויסים לשירות צבאי חובה, ולפיכך כל היהודים הם לוחמים, מלבד תינוקות וחולי נפש, שהם חסרי ערך. אין הבדל בין גברים, נשים, זקנים וצעירים, ויש לראות בכולם מטרות להרג או שבויי מלחמה אם וכאשר הם נתפסים בחיים".
בחקירות אנשי חמאס, ובהתנהלות הארגון בכלל, ניכרים תעתועים מניפולטיביים רוויים בהכחשה עצמית. אנשי חמאס מתארים את עצמם כמוסריים וכמי שלא מסוגלים לבצע פשעי מלחמה, בוודאי לא עבירות בעלות אופי מיני המנוגד לערכי האיסלאם. בכירי חמאס טוענים שמי שביצע את פשעי המלחמה בעוטף היו אזרחים, והארגון עצמו הפיץ תמונות מצמיתות של מחבלים חמושים משתעשעים עם תינוקות ישראלים (שאת הוריהם רצחו), או נפרדים בלחיצת יד מחטופים ששוחררו, דברים שנראים בעיני הארגון כביטוי לאנושיות.
יוסף אל-מנסי שכיהן כשר בממשלת חמאס בעבר (במשרדי התקשורת, השיכון והשלטון מקומי), ממחיש בחקירתו בשב"כ את התופעה. הוא אמנם לא מכחיש שבוצעו פשעי מלחמה, אך מדגיש: "מה שהתרחש ב-7 באוקטובר הפוך ממה שמורה האיסלאם... הנביא הורה בצורה ברורה שאסור להרוג ילדים, נשים וזקנים, לכרות עץ, להרוס באר מים... מה שהתרחש הוא כפירה". ג'יהאד חמאידה, מפקד מחלקה בנוח'בה מרפיח שנתפס בקיבוץ סופה, מוסיף: "האיסלאם לא מצווה על עינוי והתעללות. מבחינת המעשים שהתרחשו, אין בעצם הבדל בין חמאס לדאעש". הדברים האלה נראים כאמור יותר כמאמץ הסברה מלאכותי מביטוי לאמונה אותנטית, או לזעזוע מוסרי ותחילה של חשבון נפש.
הפשעים המחרידים שבוצעו ב-7 באוקטובר מעוררים דיון נוקב בישראל לגבי הצורך במשפט מיוחד נגד מבצעיהם, ובראשם פעילי הנוח'בה. יש קריאות לקדם מהלך דומה למשפט אייכמן, כזה שיאפשר להטיל באופן חסר תקדים גזר דין מוות על כלואים ביטחוניים. מעבר לסעיפים של רצח, אינוס המוני וחטיפה, נבחנת אפשרות להאשים את פעילי חמאס גם בפגיעה בריבונות המדינה, מהלך שיקל את האפשרות לגזור את דינם למוות, אך בשלב זה ניכרת הסתייגות מהאשמתם בהשמדת עם - מכוח תוכנית סדורה - סעיף שמחייב המתה.
בדרך לאותם משפטים צצות כבר עכשיו בעיות רבות, למשל הצורך להבחין בין מאות פעילי הנוח'בה הכלואים בישראל: כמאה שנתפסו ב-7 באוקטובר ורובם הגדול השתתפו בטבח, אך מנגד מאות אחרים שנלכדו במהלך התמרון הצה"לי ברצועה ומרביתם לא נטלו חלק בפשעי המלחמה.
בנוסף, מתעוררים סימני שאלה גם לגבי הגורם שייצג את המחבלים, ויש קשיים בהצגת ראיות שיספקו הוכחה מובהקת לגבי ביצוע המעשים המזוויעים משום שרבים מהקורבנות נרצחו, חלק ניכר מהניצולים נתונים במצב נפשי קשה, ובגלל השיבושים בזירות הפשע בימים הראשונים למלחמה.
ד"ר רועי שיינדורף, לשעבר המשנה ליועמ"ש לממשלה, מסביר: "משפט אנשי הנוח'בה מגלם דילמות באשר לאופי ולעיתוי של המהלך, וכרגע לא ברור אם בכלל יתקיים, גם בגלל האפשרות לעסקה לשחרור החטופים. אם אכן יתרחש, יהיה מדובר בהפקת ענק שחשיבותה ההיסטורית משמעותית לא פחות מההיבט המשפטי הצר - כבמה שבה יוצג הנרטיב הישראלי לגבי אירועי 7 באוקטובר ובהמשך יונחל בזיכרון הקולקטיבי.
"בגלל המורכבות של שימוע מאות נאשמים ועדים, יהיה נכון אולי לחלק את המשפט לפי זירות הפשעים, בדומה לחלוקה שביצעו האמריקאים במשפטים שניהלו לאחר מלחמת העולם השנייה שאורגנו בחלקם לפי הסקטורים שעימם נמנו פושעי המלחמה (תעשיינים, שופטים, אנשי שירות החוץ ועוד)".
גם במערכת הפלסטינית מגלים עניין רב באסירי הנוח'בה. להילה המסורתית שיש לפעילי היחידה ברחוב העזתי התווספה בחודשים האחרונים דאגה על רקע הדיווחים שאותם אסירים זוכים ליחס קשה במיוחד בכלא הישראלי שמתבטא בהגבלת מוצרי המזון, צפיפות, וכן עינויים שגרמו למות כמה מהם. על הרקע הזה עולה תביעה צינית להחריד מצד חמאס לביקור נציגי הצלב האדום אצל כלואי הארגון, ומדי פעם אף נטען שתוענק להם עדיפות במו"מ על עסקת חטופים.
חקירות אנשי הנוח'בה מהוות תזכורת לקושי לממש דה-רדיקליזציה בקרב הפלסטינים, יעד שמעלים בכירים רבים בישראל. כפי שעולה מסקרי דעת קהל פלסטיניים, הציבור - ולא רק בעזה - תומך בחלקו הגדול בחמאס, מקדש את המאבק המזוין, ומכחיש את טבח 7 באוקטובר.
כדי שתתבצע "דה-נאציפיקציה" כמו בגרמניה אחרי 1945, קיים צורך בשאיפה לשינוי שנובעת מחשבון נפש לאומי, ולא בעקבות לחץ חיצוני כפי שניסו האמריקאים ללא הצלחה בעיראק ובאפגניסטן - דבר שכרגע לא ניתן לאתר בקרב הפלסטינים.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
