סין לא נתנה לישראל אפילו שנייה אחת של חסד. יום אחרי הטבח של 7 באוקטובר, העלתה השגרירות הישראלית בסין פוסט ב"ווייבו" (רשת חברתית סינית) עם תמונתה של החטופה נועה ארגמני. התמונה של ארגמני, שאמה ילידת סין, לא עוררה טיפה של אמפתיה. להפך. גולשים רבים טענו שישראל עושה מניפולציות כדי לגרור את סין למלחמה, בעוד אחרים מיהרו להעלות תמונות של ארגמני מחשבון האינסטגרם שלה בתוספת הכיתוב: "חיילת נאצית". בתוך שעות הוצפו הרשת והחשבונות של השגרירות ושלוש הקונסוליות בסין בכמות תגובות שאותה כינתה השגרירה אירית בן אבא כ"צונאמי". אם לחשבונות השגרירות יש בדרך כלל 3 מיליון חשיפות, הכמות עלתה ל-30 ואפילו 40 מיליון.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה היה צונאמי רעיל במיוחד. המדיניות הסינית הרשמית לא כינתה את חמאס "ארגון טרור" ולא גינתה את הטבח, אך הטוקבקיסטים הסינים לקחו את זה צעד קדימה: הם תמכו בטבח והצדיקו אותו, והביעו תקווה שחמאס ימשיך עד לחיסולה של ישראל. רבים העלו רפרנסים לשואה, היטלר וצלבי קרס, עד שאפילו השגרירות הגרמנית בסין הגיבה בזעם.
בזו אחר זו, תיאוריות קשר אנטישמיות הופיעו ברשתות, אבל גם ברשתות הטלוויזיה של המפלגה, בעיתונים ובמאמרים של אקדמאים. מנועי חיפוש כמו עליבאבא מחקו את ישראל מהטופוגרפיה שלהם, ומגיבים באתר "ביליבילי" הורידו את הדירוג של רשימת שינדלר מ-9.7 ל-4.3. הקרנת הסרט הישראלי "העיר הזאת" בתחרות הראשית של פסטיבל הקולנוע בבייג'ינג בוטלה בהתראה של פחות מיממה, וגורמים מדיניים טענו כי מדובר בהחלטה הנובעת מהיחסים המתוחים בין המדינות. בעלה של דיפלומטית ישראלית בסין אף נדקר, אבל המניע למעשה עדיין אינו ברור, וכוחות הביטחון הסיניים הטילו איפול על החקירה.
"גילויי האנטישמיות בסין הם לא תופעה רחבה, והיא בעיקר וירטואלית", אומר פרופ' יורם עברון, חוקר סין מאוניברסיטת חיפה. "להבדיל מהמערב, יהדות ויהודים הם לא חלק מההיסטוריה הסינית. הם ניזונים מתוויות שרבים מחשיבים כאנטישמיות מהעולם המערבי: טובים בכסף, חכמים, פרסי נובל, מרקס, איינשטיין ופרויד - אבל הסינים מסתכלים עליהם בחיוב. גם הם רוצים להיות חכמים, טובים בכסף, לשלוט בעולם ולהחזיק בערכי משפחה. יש הבדל בין היחס ליהדות ובין היחס לישראל. סין מזדהה עם הדרום הגלובלי, וישראל נתפסת כחלק מהמערב האימפריאליסטי, שלוחה של האויב האמריקאי. הם לגמרי בצד הערבי ותמיד דגלו בסיום הסכסוך, בשתי מדינות ובמזרח ירושלים כבירת פלסטין".
"צריך להסתכל על הגל האנטישמי הזה בפריזמה גיאופוליטית", מוסיף עברון. "יש מתח בין ארצות-הברית וסין, וארצות-הברית גם הורתה לישראל להצר את הקשרים העסקיים עם סין בשמונה השנים האחרונות, אז ישראל היא פיון קטן בקרב שבין סין ורוסיה לארצות-הברית. הסינים גם משתמשים בפלסטינים כדי להדוף את הביקורת המערבית כלפיהם על היחס שלהם כלפי המיעוט המוסלמי בסין. הם מצביעים על הצביעות של אמריקה שכביכול דואגת למוסלמים בסין אבל נותנת לבעלת הברית שלה לבצע רצח עם, לדבריהם, בפלסטינים".
4 צפייה בגלריה
(קריאה להפגנה פרו־פלסטינית בדרום־קוריאה. אנטישמיות במדינות בהן כמעט אין מגע עם יהודים | צילום: מתוך טוויטר)
"נכון שסין משתמשת בישראל כדי להציק לאמריקה, כמו שאמריקה משתמשת בטייוואן כדי להציק לסין, אבל יש גם סיבות מדאיגות אחרות", אומר טוביה גרינג, חוקר במרכז למדיניות ישראל-סין במכון למחקר ביטחון לאומי. "יש מגה-פלטפורמות שבהן יש גידול משמעותי באנטישמיות מאז 7 באוקטובר. תיאור של יהודים כנאצים, כמפיצי מחלות, אחראים לטבח עם, אחראים למלחמת העולם השלישית שעושים הון ממכירת חיסונים וכלי נשק, וביטויים כמו 'חבל שלא גמרו איתכם את העבודה בשואה'".
"למשטר הסיני יש מערכת צנזורה וטכנולוגיה לנטר, לצנזר ולסגור את כל מה שלא מתאים לו", מסביר גרינג, "מורידים פה בשנייה חשבונות עם מיליוני עוקבים. אבל את הביקורת הארסית כלפי ישראל הם השאירו. זו הסכמה בשתיקה שמובילה לכך שמשפיענים, אקדמאים והתקשורת מבינים שזה הקו של המפלגה וצריך להתיישר איתו. ב-10 באוקטובר 'צ'יינה סנטרל טלוויז'ן' העלו פוסט שתהה איך היהודים הם שלושה אחוזים מאוכלוסיית ארצות-הברית אבל שולטים ב-70 אחוז מהכלכלה שלה. כשעורך הדין של משרד החוץ הסיני נואם חצי שעה ומצדיק את פעולת הטרור כפעילות לגיטימית נגד הכיבוש, זה שיח רשמי שמגיע מלמעלה. רוב הסינים מעולם לא נתקלו ביהודי, ועדיין יש שנאת יהודים טהורה. סינים מלומדים שרואים ביהודים איום קיומי. זו תופעה בצמיחה, בעיקר עכשיו כשיש האטה כלכלית".
"צריך לקחת דברים בפרופורציות", טוען פרופ' עברון. "ההתבטאויות לא נעימות, אבל זה לא שינוי מדיניות. ישראל יכולה לשרת לסין אינטרס של להראות לעולם שיש לה קשרים עם בת ברית קרובה לארצות-הברית, ושהשליטה של אמריקה בגוש שלה היא לא חזקה. זו אפיזודה לא נעימה, אבל דברים יחזרו לקדמותם. בנוסף לכך, ככל שסין תתרשם שישראל מרושתת יותר במרחב, ככה ישראל תהפוך למקום יותר אטרקטיבי. נוח לתקוף את ישראל כשהיא מבודדת".
המקרים בסין היוו את הסמן הקיצוני של עליית האנטישמיות באסיה לאחר 7 באוקטובר, אבל גם ביפן ובדרום-קוריאה ניכרה עלייה באנטישמיות ברשתות וגם בהפגנות לא מעטות. גם בשתי המדינות הללו כמעט אין מגע עם יהודים, היסטורית ובהווה, וקיימת תופעה רחבה של פילושמיות ורצון "להיות כמו היהודים" במיתוסים שנחשבים לאנטישמיים במערב. אבל ביפן, שבתחילת המלחמה תושביה שרו בעברית ברחובות ונופפו בדגלי ישראל, התרחש שינוי של 180 מעלות.
"היפנים מודעים ליהדות רק 150 שנה", אומר פרופ' רותם קובנר, היסטוריון שעוסק בחקר יפן בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה. הוא התגורר שם בעבר במשך עשר שנים, וגם כיום שוהה ביפן בשנת שבתון. "יש הרבה הערצה ליהודים, אבל גם חשש שקשר כזה יכול להשפיע על גורלה של יפן ולסבך אותה. אין קהילה רחבה של יהודים פה ובקוריאה, ובכל זאת יש דעות קיצוניות כלפי יהודים. זו תופעה ביזארית".
"היפנים זוכרים ומזכירים עד היום את העזרה שהגיש להם הבנקאי היהודי יעקב שיף במלחמה נגד רוסיה ב-1904-1905, אבל זה גם נתן גב לתיאוריה של השליטה הכלכלית, וכשאתה אומר פה שאתה יהודי, הם מצביעים על הראש כסימן לזה שאתה חכם", ממשיך קובנר. "רוב רובו של הציבור היפני הוא פרו-פלסטיני ואנטי-ישראלי מאז 1967. מאז המלחמה יש מאות הפגנות תמיכה בפלסטין, הטלת ספק בזכות קיומה של ישראל, מאמרים קשים בעיתונות, איורים אנטישמיים שבהם היטלר מחייך מול האירועים בעזה, או קריקטורה ביום ציון 75 שנה לליל הבדולח שטוענת שישראל עושה מה שעשו אז ליהודים. ישראל נתפסת כמדינה שמסכנת את שלום העולם, בתחתית מתחת לאיראן ובקו אחד עם סין וצפון-קוריאה. אין אמנם סכנה לפגיעה גופנית או ברכוש, אבל תיירים יפנים לא מבקרים כמעט בישראל, יש כבר קריאה לחרם על מכירת מוצרים לישראל, ולחץ הציבור גרם לחברה יפנית לבטל מזכר הבנות עם אלביט".
לכך אפשר להוסיף את מה שקרה לג'ודוקא הישראלים שגיא מוקי ופיטר פלצ'יק בסוף מארס, כשהגיעו למחנה אימונים בטוקיו. השניים נקלעו להפגנה אנטי-ישראלית, התווכחו עם המפגינים וחליפת הג'ודו של מוקי - שעליה התנוסס דגל ישראל - נלקחה ממנו. "אנחנו פעמיים-שלוש בשנה שם לתחרויות ואימונים, ומעולם לא קרה לנו דבר כזה, מעולם לא ראינו משהו אנטי-ישראלי", נזכר מוקי, "והקטע שגנבו לי את הבגדים ועוד ביפן זה ממש לא נורמלי".
אמנם יפן מגנה את חמאס וקוראת לשחרור החטופים (סין נמנעת מכך, ומכנה אותם "עצורים"), אבל מאז המלחמה קיים סנטימנט אנטי-ישראלי שמתעצם. מדי שבוע מתאסף ארגון בשם "הירושימה-עזה", כדי להפגין ולהניף שלט "לשחרר את עזה" על גשר שמהווה את נקודת האפס של נפילת פצצת האטום בעיר. "עד המלחמה היינו מקבלים דיווחים על מספר חד-ספרתי של אירועים אנטישמיים בשנה באסיה", אומרת ד"ר רחלי ברץ, ראש המחלקה למאבק באנטישמיות וחוסן קהילתי בהסתדרות הציונית העולמית, "עכשיו יש דיווחים על עשרות תקריות מאז המלחמה. זה שינוי במגמה, ואנחנו חייבים לשים לב אליו".
איך את מסבירה את השינוי?
"יש הרבה סיבות, אבל אני חושבת שהסיבה המרכזית לעלייה גם ביפן וגם בדרום-קוריאה היא סטודנטים שלמדו ולומדים במערב ומביאים איתם את המאבק הפרו-פלסטיני כמשהו ''קול', להיות כמו המערביים".
קוריאה מתבדלת מסין ויפן בכך שנוצרים שמרנים שמתעניינים בעם היהודי ובברית הישנה מהווים 40 אחוז מהאוכלוסייה. גם היא זכתה לעצמאות ב-1948 וגם לה יש איום ביטחוני מעבר לגדר. כל נקודות החיבור הללו לא מנעו מהקוריאנים לתפוס עמדה אנטי-ישראלית קשה מאז אוקטובר. הפגנות מתקיימות מדי שבוע מול שגרירות ישראל, עם שלטים שמבקשים להפסיק את "רצח העם" לצד קריאות "מהנהר ועד לים". אבל המספרים, 100 עד 150 מפגינים, הם עדיין שוליים.
ראוי לציין כי פוסטים מעוררי חלחלה של קים יאפינג, פעילה ב-BDS דרום-קוריאה, כמו "איך מריח חדר הגז?" או "היטלר באמת הבין איך צריך לטפל ביהודים", נמחקו מהרשתות החברתיות בטענה שעברו על חוקיהן. היא למדה באוניברסיטה מערבית במשך שש שנים, עשתה תואר בחוג לספרות, אבל בעיקר ספגה איבה לישראל לפני שחזרה לדרום-קוריאה לפני שנתיים. השיחה איתה מבהילה.
"ישראל נמצאת עכשיו בשיגעון של הריגה", היא מתחילה במונולוג מזעזע. "אתם ארגון טרור שמנסה לרצוח תנועת התנגדות שהייתה לדעתי רכה איתכם, תוך כדי שאתם עושים לאחרים מה שעשו לכם לפני פחות מ-100 שנה. הפכתם לגרסה היהודית של הנאצים. אנחנו אמנם מאשימים את אמריקה בליבוי המלחמה, אבל אנחנו גם יודעים איזה לובי שולט במדיניות האמריקאית. אנחנו גם מאוד נזהרים פה מצריכת תקשורת רגילה כי אנחנו יודעים מי שולט בתכנים".
למרות ההתבטאויות הקשות שלה, חשוב לה להדגיש שהיא לא אנטישמית - כי היא דווקא מודאגת מישראל וממה שקרה ליהודים. "מה שאנחנו עושים הוא אנטי-ישראלי", היא מנסה להסביר. "הפכתם לשומרים החמושים של מחנה הריכוז הפתוח בעזה. אנחנו קונים במרוכז דגלי ישראל כדי לדרוך עליהם ולהעלות לרשתות, יש לנו הרבה סימבולים ישראליים שאנחנו מקשטים בסמלים נאציים. פעם האמנו במודלים ישראליים, ביכולות של היהודי, בכבוד לזקנים, בערכי המשפחה. היום אנחנו מפקפקים אפילו בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה ותוהים אם לא עשיתם לה רוויזיה בעזרת הכסף. אנחנו לא יודעים אם הטענה שאתם הפצתם את הקורונה למטרות רווח, כמו בספר הסיני 'מלחמת המטבע', היא לא נכונה".
יאפינג מספרת על קשרים ענפים שיצרה עם סטודנטים פלסטינים בעת לימודיה, קשרים שהיא מנצלת עד היום כדי לכתוב תוכן לאתר של התנועה וכן לשלטי ההפגנות, בעיקר על מה ששירותי הביטחון הישראליים עושים כביכול לפלסטינים. בימים הקרובים, מבטיחה יאפינג, היא תנסה שיר חדש שחבריה הפלסטינים הציעו לה: "ככל שישראל תהיה ברוטלית יותר, ככה העולם יהיה מאוחד יותר".
"אנחנו רוצים לוודא שזו הפעם האחרונה שבה יהיה רצח עם", היא ממשיכה בהגדרות המופרכות שלה, "אנחנו דורשים מהממשלה שלנו ומחברות להפסיק את יחסי המסחר עם ישראל. אנחנו גם דורשים שאוניברסיטאות יפסיקו קשרים ומחקרים עם ישראל. כשזכויות אדם נלקחות מפלסטינים, האדמה מתחת לרגליים שלנו רועדת. אנחנו המדינה האסייתית הראשונה עם הסכם סחר חופשי עם ישראל. זה חייב להיפסק, אחרת אנחנו שותפים למשטר האפרטהייד הישראלי, ושל מפעל הקולוניאליזם של המתנחלים הציונים". היא מוסיפה כי היא עסוקה בימים אלה ביצירת מיצגים שונים במרכז סיאול להגברת המודעות ל"רצח העם" שמבצעת ישראל בפלסטינים, ולדבריה חברות קוריאניות רבות תורמות לכך בנדיבות.
סקר שערכה לאחרונה הליגה נגד השמצה לגבי רגשות אנטישמיים בשלוש המדינות הללו העלה את הנתונים הבאים: 20 אחוז מתושבי יפן מחזיקים בדעות אנטישמיות, לעומת 23 אחוז מתושבי סין, ו-53 אחוז מהקוריאנים, אחוז דומה לזה של אזרחי איראן.
ד"ר ברץ: "אם לא נעשה הסברה זה יידרדר וייכנסו לשם הכוחות של הצד השני. ליפן תמיד הייתה דעה חיובית על ישראל, בעיקר אחרי העזרה שלנו באסון הכור הגרעיני בפוקושימה, ואז קרה משהו מאוד דרמטי עם העלייה בגילויי האנטישמיות, וזו לא רק המלחמה. יש גורמים חיצוניים שמשפיעים. זה לא ממסדי, אבל מוכרים סיכות 'לעצור את רצח העם בעזה' באינטרנט, יש ספרים מאוד אנטישמיים, כתבות בעיתונים, חוקרים שמפרסמים מאמרים. זה מספר נמוך ביחס למה שקורה במערב, אבל חייב להדליק לנו עשרות נורות אדומות. יש יפנים שפתאום הולכים עם כאפיות. זה לא שהם מפגינים, שזה לגיטימי, אלא שהם שוללים את קיומה של ישראל, שזו כבר אנטישמיות. הם מייבאים נרטיב מהמערב ומטיקטוק, והכל מבוסס על בורות".
ד"ר ברץ מחדדת: "אנחנו חייבים להבין שיש היום שדות קרב בלבנון, בעזה ובטיקטוק, ובאחרון אנחנו מפסידים. הבת שלי היא הדילרית הכי טובה שלי. היא מביאה לי חומרים מדהימים מטיקטוק. אנשים שמעריצים את היטלר ובן לאדן, שבכלל לא יודעים מה קרה בשואה או ב-7 באוקטובר, שלא יודעים איפה זה ישראל על המפה. הם רק רוצים להצטרף למאבק הסטודנטים הגלובלי נגד הלבן, האימפריאליסטי והמדכא, וישראל היא כזו בעיניהם".
יורי גנקין, מנכ"ל "אול-אין דיגיטל", עומד בראש משרד פרסום המתמחה בקמפיינים מסחריים וציבוריים ברחבי העולם. הצוות שלו ניהל את פעילות ההסברה של הקמפיינים של ישראל בעולם מאז פרוץ המלחמה (בתחילה בהתנדבות, והחל מדצמבר עבור מענק). "ישבנו על מאגר חומרים מטורף ופתחנו בקמפיינים דיגיטליים בתשלום", הוא אומר, "כשהתכנים כוונו לקהל רלוונטי אוהד ישראל, קהילות יהודיות ואוונגליסטים, לקהל שהיה על הגדר ולקהל של מקבלי החלטות. בסין יש שלושה סוגים של קהלי יעד רלוונטיים: פוליטיקאים ומקבלי החלטות, אנשי עסקים מובילים, ומובילי דעת קהל ומשפיענים סינים שפועלים בתוך סין ומחוצה לה. כל אחד מהקהלים האלה צריך לראות את המכנה והאינטרס המשותף בין המדינות כדי שנוכל להגיע אליו. ביפן ובדרום-קוריאה לא הייתי נוגע בתכנים הסברתיים פרופר של להסביר את המצב ומי נגד מי, אלא מריץ תכנים על התרומה של יהדות לעולם. אחר כך מדברים על מורשת עמוקה ורבת-שורשים, על 'כבוד' ועל המכנה המשותף ההיסטורי-תרבותי. ואז מגיעים ל-7.10 ומתייגים אותו כמעשה הטרור הרצחני ביותר מאז השואה".
גנקין מעמיק בנקודה: "ישראל לא נמצאת בעמדה שמאפשרת לה להפגין שאננות ביחס לאנטישמיות שגואה באף מרחב בעולם. אחת הבעיות והרעות החולות של ההסברה הישראלית לאורך השנים נעוצה בדיוק בכך שההסברה מהצד שלנו נעשית בפיקים ולא על בסיס יומיומי - ורואים את זה עוד יותר בהשוואה להסברה היומיומית שנעשית בכל רחבי העולם על ידי גופים אנטישמיים ואנטי-ישראליים עתירי ממון. צריך לזכור שלא לעולם חוסן. ארצות-הברית היא כיום בעלת הברית הגדולה והקרובה ביותר של ישראל, אך בטווח של כעשור מעכשיו אסור לנו להניח באופן חד-משמעי שהיא תמשיך לעמוד לצידנו, כי דעת הקהל בה משתנה. ישראל צריכה לשקול כבר עכשיו חבירה לבריתות אסטרטגיות חדשות באזורים שבהם אנו פחות פעילים כיום - ואסיה לחלוטין עונה על ההגדרה הזו".
איך עושים את זה?
"אני מדבר על מאמץ מרוכז של יצירה והפצה של תכנים שיכול להימשך גם שלוש שנים. אם אתה עובד נכון, אפשר להגיע גם לכמיליון אנשים בתקציב של כמה אלפי דולרים בחודש בחשיפה אפקטיבית. משם תעשה את המכפלות. מדינת ישראל יכולה לעמוד בזה".
מה האתגר המרכזי במאמץ כזה?
"חוץ משיטת המשטר הסינית, זו גם השפה. בסין זה גרילה, לא קמפיינים. לפחות בהתחלה. אסור שזה יעיר את הצנזורים שלהם, אז יש טרגוט יותר אגרסיבי למשפיענים מחוץ לסין. הקושי הכי גדול לשווק את ישראל זה למצוא את המסר שדרכו אפשר לחדור את מעטפת האדישות. האדישות יותר גדולה מהעוינות. זה לא אירופה או ארצות-הברית, אבל זה יכול להגיע לשם. אין ואקום".
