ערב ליל הסדר, קיימברידג' מסצ'וסטס, 2015. על שולחן קטן של איקאה נפרסת מפה לבנה. כמה צלחות לא תואמות, הגדות של פסח, חבילת מצות ובקבוק יין.
כיסא של תינוק. כמה כיסאות שהובאו מהשכנים. במטבחון הקטן מבעבע מרק עוף עם קניידלך. אפילו אבקת המרק הגיעה מהארץ. זה מה שכל כך יפה בחג הזה: שלא משנה באיזה מקום בעולם נמצא השולחן – מהודר יותר או פחות – ולא משנה האוכל – טעים יותר או פחות – זה תמיד מרגיש ליל סדר.
אנחנו שם, כי הבן שלנו, יונתן, עושה דוקטורט ובמסגרת לימודיו מעביר חלק מהזמן עם אשתו ובנו באוניברסיטת הרווארד. למרות מיעוט הנוכחים, זוג סטודנטים ישראלים וסטודנט נוסף שהוריו הגיעו מהארץ לבקר - האווירה חגיגית. זה היה בתחילת אפריל. ב-17 במארס התקיימו הבחירות לכנסת שהוקדמו בשנתיים אחרי הצבעה על החוק לפיזור הכנסת. הליכוד הגדיל אז את כוחו ל-30 מנדטים. המחנה הציוני בראשות בוז'י הרצוג הגיע להישג של 24 מנדטים.
במהלך הסדר ההתבוננתי בילדים ובנכדנו התינוק. חשבתי, כמה אני מקווה שליל הסדר בשנים הבאות ייחגג בישראל. שיונתן ימצא את מקומו בארץ. שהנכדים, זה הקטן שיושב פה וגם הבאים - ידברו עברית. כן ביבי, לא ביבי - אז לא הייתה תחושה של איום. לא איום על הדמוקרטיה, על אורחות חיינו, בטח שלא איום פיזי על קיומנו.
הדברים שלא הזכרנו
השבוע חגגנו את ליל הסדר בביתם של יונתן ותמר בישראל. במהלך השנים הוא סיים את הדוקטורט, עשה את הפוסט-דוקטורט בקליפורניה ואחרי כמה שנים הם חזרו לארץ. הוא ותמר, שהייתה אז בחודש שביעי, ויתרו על האפשרות לאזרחות אמריקאית לתינוק שבדרך. הם רצו הביתה.
בדיוק כמו שרצינו. שלושת הנכדים מתרוצצים יחפים במושב, לא רחוק מירושלים, שבה מצא יונתן את מקומו באקדמיה. הם מאושרים, מדברים עברית וכן, הם חוו גם ריצות למרחב מוגן ואבא שגויס לכמה חודשי מילואים.
חשבתי על כך שהוא ויתר על אפשרויות בחו"ל כדי לחזור הביתה. שכבר יותר משנה הוא מתייצב להפגנות בקפלן ומול הכנסת. שהוא חתום על מכתב של מדעני המוח נגד ניסיון ההפיכה המשטרית ונגד הניסיון של שר החינוך לבטל את פרס ישראל. וכן - הוא גם הספיק לעשות שלושה חודשי מילואים בעזה. חשבתי על הפגיעה של הממשלה בחיים שאותם הכיר. בין אם במה שנעשה כאן לפני 7 באוקטובר, עם הניסיון לשנות את המשטר, ובין אם בחוסר התפקוד אחריו. בחוסר החשיבה לטווח ארוך, בהיעדר התכנון ליום שאחרי, בזלזול המוחלט שלה ובפגיעתה באזרחיה הנאמנים, אלה שמשרתים, עושים מילואים, משלמים מסים, ובזחיחות וביוהרה שלה מול מנהיגי העולם.
חשבתי גם על ההפגנות בקמפוסים בארה"ב, שהבן שלי יכול היה להיות עכשיו שם, חוקר ומרצה באחת מהן, כמו אותו מרצה שנחסם בכניסה לאוניברסיטת קולומביה. שאלתי את עצמי, איך בפחות מעשר שנים הגענו למצב שבו ישראל מוקצית כמעט בכל העולם.
הסתכלתי על יונתן ותהיתי מה הוא מרגיש, אחרי ששלף את הילדים ממסגרות החינוך של סטנפורד כדי להביא אותם הנה, למערכת החינוך של קיש ומעוז, לגדול במדינה שמחלקת את הכספים הקואליציוניים לאברכים ולישיבות על חשבון צרכים שניצבים בראש סדר העדיפויות.
אלה לא הטילים, או המילואים, או אפילו מערכת החינוך. זו הפגיעה שבפנים. בנפש שלנו. בחופש שלנו. בביטחון שלנו. בעקרונות שלנו. בערכים ובמוסר. ובאמון שהתנפץ לרסיסים. והעיקר, בתחושת העצב, המועקה, חוסר התקווה, ובהבנה שמהתחושות האלה אין מקום בעולם שניתן לברוח אליו.
על שולחן הסדר הייתה, כמו אז, מפה לבנה, פרחים, מצות, הגדות ובקבוקי יין. על אדן החלון עציץ קטן עם פרח צהוב. לא דיברנו על החטופים. לא דיברנו על המלחמה. לא על החיילים שנפלו או על המשפחות השכולות. בבתים של הילדים שלנו חוסכים את זה מהנכדים הקטנים. לא נותנים להם לצפות בחדשות או בתוכניות אקטואליה. לא משתפים אותם בשום פרט מטבח 7 באוקטובר, בגורלם של ילדים בדיוק כמותם, שהוריהם נרצחו מול עיניהם, שנחטפו, שליבם נשבר מגעגועים לאבא, לסבא, לדוד ולאח שנותרו בעזה, או בחייהם החדשים של אלפי ילדים שכבר כמעט שבעה חודשים חיים כמו פליטים בארצם.
אני מניחה שמחשבות כאלה היו כמעט בכל הבתים. חוגגים בלי תחושת חגיגיות, קוראים מההגדה כאילו מדובר בעולם מלפני 3,000 שנה, ולא בטקסט שכל משפט בו נקרא כאילו זה היום
אני מניחה שמחשבות כאלה היו כמעט בכל הבתים. חוגגים בלי תחושת חגיגיות, קוראים מההגדה כאילו מדובר בעולם מלפני 3,000 שנה, ולא בטקסט שכל משפט בו נקרא כאילו זה היום. העצב על החטופים ומשפחותיהם עולה על גדותיו, אבל שרים בקול רם ובהתלהבות את "די דיינו" ואת "מה נשתנה".
מדינה שנחטפה, פעמיים
מה נשתנה? מה לא השתנה. אז בואו נגיד את זה בקול רם: זה היה חג נורא. אולי הנורא ביותר שישראל חגגה כאן בכל שנות קיומה. חג שאמור לסמל חירות ואחדות, ונחגג באופן אירוני כשהמצב שלנו כעם וכמדינה הוא היפוכו המוחלט.
חירות? איזו חירות זו עם חטופים שמספרם הולך ומתמעט, ועם חירות נפשית שהולכת ומצטמצמת תחת משטרו ומשטרתו של בן גביר.
ולא, אנחנו לא ביחד, ולא היינו יכולים ללכת 40 שנה במדבר ביחד מבלי להרוג אחד את השני. אין לנו מנהיג שמסוגל להוביל אותנו לארץ מובטחת, לא במדבר ואפילו לא על אוטוסטרדה. ואת לוחות הברית החליפה המנהיגות שלנו כבר מזמן בעגל הזהב.
אין פה לא חירות ולא אחדות. זו מדינה שנחטפה – ליטרלי – על ידי אויביה, ומטפורית על ידי ממשלתה. החירות נלקחה מאיתנו מיד עם כינונה של הממשלה ותחילתה של המהפכה המשטרית, ואחדות אין פה כבר שנים, מאז שהתחיל נתניהו להפריד ולמשול, להסית ולשסע איש באחיו. ואם חשבנו שראינו ניצנים של אחדות ושל סולידריות פורחים בין החורבות אחרי 7 באוקטובר, הם קמלו איפשהו כבר בחודש נובמבר.
ה"יחד ננצח" הפך כמו ה"ניצחון המוחלט" וכמו הבטחות אחרות, לשקר המוחלט. אז לא, אנחנו לא ננצח ביחד. אנחנו לא ננצח בכלל, כי הפסדנו כבר באותה שבת שחורה, ומיום ליום אנחנו מפסידים עוד קצת
ה"יחד ננצח" הפך כמו ה"ניצחון המוחלט" וכמו הבטחות אחרות, לשקר המוחלט. אז לא, אנחנו לא ננצח ביחד. אנחנו לא ננצח בכלל, כי הפסדנו כבר באותה שבת שחורה, ומיום ליום אנחנו מפסידים עוד קצת. וגם אם הייתה אפשרות לתקן, להציל משהו, להציל מישהו – האפשרות הזאת הולכת ונמוגה.
אז בואו נודה: זה היה חג חירות נורא, שהניסיונות לקיימו רק הבליטו את החוסרים. את אי-האמון המוחלט של רוב הציבור בראש הממשלה. את הניתוק של ההנהגה. את ההתעלמות וקהות החושים של נבחרי ציבור ממשפחות החטופים. את ההתבטאויות המזעזעות של שרים וחברי כנסת, מקורבים ושופרות חסרי רגישות וממלכתיות. את האטימות של ראש הממשלה ורעייתו, שכל מה שהעסיק אותם בחג זה איך הם נראים בתמונת התדמית שלהם, שגם היא מתבססת על פייק, על שקרים וחצאי אמיתות.
וזה ימשיך להיות כך בחגים הבאים, אם לא נצליח למלא קודם את חובתנו המוסרית והמצפונית, ולהחזיר את כל מי שהופקרו ועדיין מופקרים. וזה ימשיך כך, אם לא נתפוס את עצמנו בשערות בדקה ה-90 ונחלץ את עצמנו מהמצב שאליו הגענו עם ממשלה כושלת, שחלקים ממנה מייצגים מיעוט משיחי וחלקים אחרים הם שרים אימפוטנטים שמועלים בחובתם הראשונית לדאוג לאזרחיהם.
אז בואו. בואו נציל את עצמנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 26.04.24
