1. המלחמה בעזה הגיעה לנקודת הסיום שלה. אין שום נימוק הגיוני שמצדיק את חשרת העננים מעל ראשינו שהפכה אותנו למצורעים בעיני הקהילה הבינלאומית.
אחרי יותר מ-200 ימים של לחימה, מבטיחים לנו נתניהו וגנץ שהמערכה ברפיח תביס את חמאס. אין סיכוי. בקיצור: עכשיו עלינו לשלם את המחיר שנדרש מאיתנו, ולקבל בחזרה את יקירינו החטופים והחטופות. בכל מחיר. וכך, לסיים את המלחמה הזו - שכמוה לא הכרנו מאז הקמת המדינה. ועוד לא אמרנו דבר על כ-100 אלף הישראלים שהפכו לפליטים בארצם.
אני מתקשה למצוא את המילים, אז רק אומר: די. אנחנו העם, והגיעה השעה שנחליף את הממשלה הרעה הזו שבראשה עומד בנימין נתניהו - אשר בסירובו לקבל אחריות על חלקו באסון 7 באוקטובר ממשיך לדרדר אותנו לתהום.
2. אחרי עשרות שנים של סיקור המערכת הפוליטית שלנו, לפעמים אני שואל את עצמי איך הגענו למצב שבו הכנסת התמלאה באוסף של חייזרים. עמיחי שיקלי, למשל. האיש הזה, שנושא בתואר שר התפוצות, אמר שאילו היה אזרח אמריקאי היה בוחר בדונלד טראמפ. אני, מנגד, לא הייתי בוחר בשיקלי אפילו לוועד הכיתה. "ארצות-הברית תחת הנהגת ביידן לא מקרינה עוצמה, והדבר פוגע בישראל", טען שיקלי - בשבוע שבו ביידן חתם על סיוע של 14 מיליארד דולר לישראל.
3. ההיסטוריון הווארד זין הציע לנו בספר עב-המידות "היסטוריה עממית של ארצות-הברית" ראייה שונה מהמקובל בקרב כותבי ההיסטוריה על אמריקה, באופן קיצוני. למעשה, הוא מאשים את מקבלי ההחלטות בארצו בניהול היחסים הבינלאומיים בצורה תוקפנית, ומציע לנו לקחים אחדים שמן הראוי להקשיב להם: "אמריקה הפכה למעצמה תוקפנית ששואפת להתרחבות על חשבון אדמתם של אחרים, ואגב כך שולטת בחייהם ומוצאת צידוקים שונים להתנהגותה".
לאלה מאיתנו שמחזיקים בתפיסה של "כולה שלי", מן הראוי שיפנימו מה עלול לקרות אם לא נרפה מהעמדה הזאת
לאלה מאיתנו שמחזיקים בתפיסה של "כולה שלי", מן הראוי שיפנימו מה עלול לקרות אם לא נרפה מהעמדה הזאת.
4. סלמן רושדי, הסופר הבריטי ממוצא הודי, שמנהיג איראן לשעבר חומייני ציווה לרצוח אותו בעקבות פרסום ספרו "פסוקי השטן", פרסם לאחרונה ספר שבו התמודד עם ניסיון הרצח שחווה, בשם "סכין: מחשבות לאחר ניסיון רצח". בריאיון עם רושדי, שפורסם לאחרונה בארצות-הברית, הוא אמר משפט שבעיניי מתמצת גם את מה שאנחנו חווים במערכת הפוליטית שלנו. "היעדר בושה", אמר רושדי, "זה כלי הנשק החשוב של זמננו". מדויק.
אצלנו, כל חשיפה על התנהגותם של בני משפחת נתניהו הופכת למקור עימות ברשתות החברתיות, ומובילה להכחשות גורפות ולהטחת האשמות כוזבות נגדיות. בקיצור: בלי בושה. וזה נורא.
5. בשבת ההיא, 7 באוקטובר, נזכרתי ביצחק רבין ז"ל - שנרצח רק משום שחשב שהצד שלנו חייב להגיע להסדר עם הפלסטינים, בלי לוותר על זכותנו להגן על עצמנו. יגאל עמיר, שרצח את רבין, ניצח בגדול: הוא הרס את הסיכוי, גם אם הקטן, להסדר עם שכנינו.
שירו האלמותי של וולט ויטמן על הקברניט אברהם לינקולן, שנרצח אחרי מלחמת האזרחים, אומץ אצלנו אחרי רצח רבין. "אבוי ליבי, ליבי, ליבי, הו כתם דם שותת, כאשר רב-החובל שלי צונח קר מת" (בתרגומה של נעמי שמר). ולכך יש להוסיף את האמירה המוכרת ביותר של ויטמן, שחשובה לנו כעת: "התנגד הרבה, ציית מעט: התרת ציות עיוור, התרת שיעבוד מוחלט".
ואנחנו, מותר לנו לחשוב איך היינו נראים אם רבין לא היה נרצח רק משום שרצה שיהיה לנו טוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.24
