סגן-אלוף שחר ברקאי שכב על האלונקה, כאב חד מפלח את רגלו. כמה דקות קודם לכן נפצע מירי RPG במהלך היתקלות עם כוח של עשרות מחבלים בלב חאן יונס. "אני תופס את עצמי ומתאפק לא לבכות. לא בגלל הכאב הפיזי, אלא בגלל התחושה שאני נוטש את הגדוד שלי". רגע לפני שהעמיסו אותו על נמ"ר הפינוי, ניגשו לברקאי כמה מחייליו. "הם אמרו לי: 'המג"ד, אל תדאג, אנחנו נמשיך להילחם. הכול טוב. אפשר רק לקבל את המחסניות שלך? כי נגמרה לנו התחמושת'. זה גולני. ידעתי שיש לי על מי לסמוך".
3 צפייה בגלריה
"חטפנו מטח RPG ונפגעתי מרסיסים גדולים. נפלתי וצעקתי להגיב במכת אש". סא"ל ברקאי
(צילום: אלעד גרשגורן)
כשפרצה המלחמה, שימש סא"ל ברקאי כמפקד בא"ח גולני, בסיס האימון החטיבתי, שמכשיר את חיילי המסלול בטירונות ובאימון המתקדם. הוא הגיע לשם אחרי קדנציה כמג"ד 12, ולא ידע שעוד יחזור לפקד על הגדוד. זה קרה ערב הכניסה לעזה, כשמג"ד 12, סא"ל עומר סולימאן, נפצע בתאונה מבצעית. ברקאי החליף אותו והוביל את הגדוד בלחימה עד שנפצע בעצמו. שבועיים היה מאושפז בסורוקה ועוד חודש וחצי בשיקום בשיבא. כשיצא מהשיקום חזר לפקד על הבא"ח, ובקיץ הוא צפוי להתמנות למח"ט יהודה (חברון).
בבוקר 7 באוקטובר הוקפצו חיילי הבא"ח ומפקדיו מבתיהם והועמדו בכוננות לצפון, למקרה שחיזבאללה יצטרף למלחמה. "הייתי צריך לעצור פה חיילים שמטפסים על הגדרות ורוצים לרדת דרומה להילחם", הוא נזכר. למחרת נשלחו רוב הפלוגות לגבול לבנון, למשימות של אבטחת יישובים ומחסומים. אחת הפלוגות קיבלה את מה שברקאי מגדיר כ"משימת ההלוויות": להשתתף כמשמר כבוד וכנושאי הארון בהלוויותיהם של 71 לוחמי החטיבה וקציניה שנפלו בשבת הארורה. "היו לי פה טירונים שיצא להם לעשות ארבע, חמש ושש הלוויות ביום. ככה, יום אחרי יום". פלוגות האימון המתקדם של גדודים 13 ו-51, שהיו חודשיים לפני סיום המסלול, עשו מסע כומתה סמלי ונשלחו למלא את השורות החסרות לקראת הכניסה לעזה. מפקדיהן של שתי הפלוגות, רב-סרן רועי מלדסי ורב-סרן משה בר-און זכרם לברכה, נפלו בקרב בשג'אעיה.
בצהרי 7 באוקטובר ירד ברקאי עם החפ"ק שלו לעוטף והצטרף למפקד חטיבת גולני באותה עת, אלוף-משנה יאיר פלאי, ולמפקד הפלוגה המסייעת של גדוד 12. הוא השתתף בלחימה בניר עם ובכיסופים, ונותר צמוד למח"ט. "בשלב הזה, פלאי הסביר לי שהוא לא מתכוון להכניס אותי פנימה, כי אני צריך להמשיך את ההכשרה בבא"ח".
אלא שעל סף הכניסה לתמרון הקרקעי ברצועה, התוכניות השתנו. "המח"ט קיבל הודעה שמג"ד 12 נפצע בשטחי הכינוס", משחזר ברקאי. "'מה עושים?', הוא שאל אותי. עניתי לו שאני אחליף אותו. הוא סירב. 'אני צריך אותך בבא"ח', אמר לי. 'תחשוב מה עושים. אני נכנס לתדרוך של אלוף הפיקוד, ונדבר כשאסיים'. לא חיכיתי. נסעתי לגדוד 12 ואמרתי לסגן-מפקד הגדוד: 'אני מגיע, בוא תחבר אותי למשימה'. כשהמח"ט יצא מהתדרוך הוא התקשר אליי: 'נו, מה עושים?' אמרתי לו: 'תפסתי פיקוד, הכול טוב, ממשיכים'".
ברקאי בן 38, נשוי לשני, אשת הייטק ("בלעדיה לא הייתי עובר את השיקום"), ואבא לנועה (8) ולגאיה (6). גדל באילת ומתגורר כיום בהוד השרון. אנחנו יושבים בלשכתו בבא"ח, סמוך לקיבוץ רגבים. ליד השולחן שני דגמים מוקטנים – האחד של טנק מרכבה והאחר של נמ"ר. "מצאנו את זה באחד היעדים שכבשנו בחאן יונס. אלה דגמים שחמאס בנה כדי ללמד את אנשיו: ככה נראה נמ"ר, כאן יושבים האנשים, פה אתה צריך לפגוע עם הנ"ט".
בלחימה פעל גדוד 12 במסגרת הצק"ח (צוות קרב חטיבתי) של מח"ט 7, אלוף-משנה אלעד צורי. ברקאי מתאר את הלחימה האינטנסיבית שאחד משיאיה היה הקרב על בית החולים שיפא. "גדוד 12 היה הראשון שהגיע לשיפא, ואחרינו שני גדודי שריון. כיתרנו את בית החולים והכנסנו את הכוחות המיוחדים של שלדג וסיירת מטכ"ל. את שלושת הפירים האסטרטגיים שנמצאו במרחב שיפא הגדוד שלי מצא. אנחנו גם איתרנו את גופתה של החטופה יהודית וייס ז"ל מבארי, בבית בפאתי שיפא, 80 מטרים מהכניסה לבית החולים".
הפציעה אירעה ב-14 בדצמבר. "יצאנו להתקפה ופתאום שמענו פיצוץ מכיוון הנמר"ה (נמ"ר הנדסי) של מפקד פלוגת ההנדסה. המ"פ לא ענה לי בקשר. הבנתי שהצמידו לו מטען ושיש נפגעים. הסתובבנו והגענו אליו. ירדנו מהכלים. כמעט כל מי שהיה בנמר"ה נפגע. היה שם גם הרוג, סמל עוז שמואל ארדי ז"ל. התחלתי לתת פקודות, ואז חטפנו מטח RPG. הספקתי עוד לזרוק איזו קללה באוויר, לפני שהרגשתי גל כאב מטורף. נפלתי על הרצפה, זחלתי מאחורי מחסה וצעקתי למי שהיה לידי שייתנו מכת אש. התברר שחטפתי שני רסיסים גדולים, אחד בשוק ואחד בירך".
כשהגיע לבית החולים סורוקה בבאר שבע, ביקש טלפון והתקשר לאשתו. "היא בדיוק הייתה בניחום אבלים אצל אשירה, אשתו של מג"ד 13, סא"ל תומר גרינברג ז"ל. כשהודעתי לה שנפצעתי, היא התחילה לבכות. אמרתי לה, 'מאמי, יש לי רגל, אני עדיין חתיך, הכל טוב, תהיי רגועה'. היא צחקה".
ברקאי הוכנס לניתוח כדי להציל את רגלו. "סיפרו לי שהדבר הראשון שאמרתי אחרי שהתעוררתי מהניתוח היה: 'תביאו לי טלפון אדום, אני צריך לעשות הערכת מצב'. אחרי יומיים עומר, המג"ד שהחלפתי כשנפצע, חזר בלי להתבלבל, עדיין עם תחבושות, והמשיך להוביל את הגדוד בלחימה בחאן יונס".
שבועיים אחרי פציעתו הועבר לשיקום בשיבא. "בהתחלה היה במיטה לידי מפקד מחלקה מגבעתי, ואחרי זה הביאו לי חייל מהנדסה קרבית. אנשים שבאו לבקר אמרו לי: 'אתה מג"ד, סגן-אלוף, איך זה ששמים איתך בחדר חיילים צעירים?' אמרתי להם: 'בבית חולים אין דרגות. יש דרגות פציעה'. אנחנו עושים שיקום ביחד ועוזרים זה לזה. חשוב לי לציין את העבודה המסורה והמדהימה של הצוותים בסורוקה ובשיבא: פיזיותרפיסטים, מרפאות בעיסוק, אחים ואחיות, רופאים ורופאות. אתה מגיע שבור, והם פשוט מתקנים אותך".
שלושה ימים אחרי שיצא מהשיקום התייצב כבר ברקאי בבא"ח, ומאז הוא ממשיך בהכשרת הדור הבא של לוחמי גולני. "כל המפקדים אצלי בבא"ח הם בוגרי הלחימה", הוא אומר בגאווה. "יש לי פה מ"מ שנלחם בעזה כצוער בקורס קציני חי"ר (גדוד גפן) וחטף חמישה כדורים ברגל. היינו יחד בשיקום, נפגשנו כל ערב בפיזיותרפיה, ועכשיו אנחנו פה".
להתראיין הוא לא רצה. ארבעה חודשים נדרשו כדי לשכנע אותו. "אני יושב פה כדי שאנשים ידעו שגדוד 12 הוביל ולחם ועשה דברים מדהימים. וגדוד 12 זה לא שחר ברקאי המג"ד. אני הכי פחות מעניין. מי שחשובים הם הלוחמים והמפקדים".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.04.24
