החינוך הבלתי פורמלי, או בשמו הנוסף "החינוך החברתי", ספינת הדגל של קיבוצי ומושבי עוטף עזה, במצוקה שלא הייתה כמותה בעקבות המלחמה. ביישובים מחפשים בקדחתנות מדריכים ואנשי חינוך שיפעילו את המערכות שקרסו ב-7 באוקטובר וכעת מחדשים פעילות ולא מוצאים. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בשכר הזעום - והמדינה לא נותנת לכך מענה.
החינוך הבלתי פורמלי, אותה פעילות חברתית פנימית, הוא הדבר החשוב ביותר עבור קיבוצים ומושבים בארץ, בטח ובטח ביישובי צפון הנגב שלאחר מתקפת הפתע. החינוך הבלתי פורמלי שפועל כל השנה ונחשב למשמעותי מאוד, הוא המרכיב החשוב ביותר שהכריע בשנים האחרונות כאשר זוגות צעירים עם ילדים קטנים התעניינו במגורים ביישובים ואם לקבוע את בתיהם ביישובי העוטף למרות המצב הביטחוני. כך למשל בחופש הגדול או בחגים. בניגוד לערים בארץ, ביישובים המערכות הבלתי פורמליות נותנות מענה כל השנה עם תכנים חינוכיים מגוונים ושהות ב"בתי ילדים" עד שעות אחר הצהריים, מה שכמובן מאפשר להורים לצאת לעבודה.
אלא שבימים אלה, היישובים ב"מרדף" אחרי מדריכים חדשים במטרה לחדש את הפעילות, אבל מצד שני אין להם יותר מדי מה להציע מבחינת גובה השכר שיתגמל אותם כראוי, וביישובי העוטף מתקשים לחזור לשגרה.
"במערכת הבלתי פורמלית נתקלים באותה בעיה שבה נתקלת מערכת החינוך הפורמלית בעוטף - בעיית כוח האדם", מספר אור פודה, מנהל מחלקת הילדים והנוער במועצה האזורית חוף אשקלון, "קשה מאוד למצוא עובדי חינוך שמוכנים להיכנס להרפתקה של מגורים בעוטף, בטח כאשר הצורך הוא ביציבות ותפקיד לטווח ארוך. תפקיד מדריכי ילדים ונוער הוא תפקיד תובעני וקשה. תופעות פוסט-טראומטיות והתנהגויות קצה הן מקצת הבעיות בהן נתקלים המדריכים. השחיקה גדולה ומייצרת תחלופה גבוהה של כוח אדם".
ליטל צרניס, מנהלת המחלקה לחינוך חברתי קהילתי (ילדים ונוער) במועצה האזורית שער הנגב, הוסיפה: "מבחינת תקציבית, קשה ליישובים שלנו להתחרות עם יישובים מהמרכז. גם כשהם מציעים משכורות טובות, אנשים לא ממהרים להגיע לאזור מלחמה ולהתחייב לאורך זמן. מנגד, אנחנו לא מרשים לעצמנו לגייס אנשים שבאים לזמן קצר, או כאלה שאינם מתאימים. בשורה התחתונה, חסרים לנו אנשי ונשות חינוך, וככל שהזמן יעבור ויותר אנשים יחזרו הביתה - אנו צופים שיהיה מאתגר אפילו יותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.05.24