אם זה אדם. הנה מספרו של פרימו לוי בשם זה (בתרגום מירון רפופורט) על זוועות מחנות השואה: "...שמנו לב שהלשון שלנו חסרה את המלים שיבטאו את הפגיעה הזאת, את ההרס של האדם... הגענו לבור תחתיות, נמוך מזה אי-אפשר לרדת; מצב אנושי עלוב יותר לא קיים, לא ניתן להעלות על הדעת". בזוועות 7.10 ובהחזקת החטופות והחטופים מעל 200 יום במחשכי עזה, יש לפחות חוט המוליך משם לכאן, גם אם יש הבדלים – שהעיקרי בהם הוא קיומה של ישראל, בית לכל יהודי בכל עת, ולה ברוך ה' צבא וכוחות ביטחון, המונעים שואה ר"ל. בקרוב יום הזיכרון לשואה איני יכול להשתחרר ממחשבה זו. אף מי שבכל מאודו שוחר שלום עם שכנינו – הייתי מעורב במאמצי שלום קרוב לרבע מאה – אינו יכול לאטום עיניו ואוזניו לכך, שבעיני חמאס היהודי אינו אדם. דמי הנטבחים – מהם שהסיעו חולים פלסטינים לבתי חולים בארץ – וענות החטופות והחטופים זועקים מן האדמה ומן המנהרות. בשעה שינוהל שוב משא ומתן לשלום ביום מן הימים, והיום ההוא בוא יבוא, אסור לשכוח זאת, כי גם אם יש פלסטינים רבים המוכנים לקבל את קיומנו, הנה הרוצים בהשמדתנו הם חלק ניכר. ובינתיים החשובה מכל המשימות היא החזרת החטופות והחטופים.
על האנטישמיות. ארה"ב נחשבה מאז תום מלחמת העולם השנייה כמדינה שבה פחותה האנטישמיות מכל מדינות תבל, גם אם בעשרות השנים בין שתי המלחמות היו בה תופעות אנטישמיות קשות. אוניברסיטת קולומביה שוכנת בניו-יורק, היהודית שבערי תבל מחוץ לישראל. היא עתירת יהודים, בסגל ובין התלמידים. אין חולק שהמצב עתה גרוע, שם ובמקומות אחרים, בעוצמה המתגלית. היו שחשבו שאחרי השואה תיוותר האנטישמיות בביב ויתביישו בה. לא נמניתי עליהם, כשייסדתי ב-1987 בברכת ראש הממשלה שמיר את פורום המעקב הממשלתי אחר תופעות אנטישמיות. אבל עלינו להביט קדימה: מוכרחה לקום בדחיפות מועצה בגודל מעשי, מורכבת מנציגי ישראל והתפוצות, ארגונים יהודיים וגם לא יהודיים, שתתכנס ותטכס תוכנית פעולה תקיפה, אשר תכלול במוטעם גיוס לא יהודים בכל מקום למאבק. ואנשי שלטון בישראל – אנא התרחקו מפוליטיקה פנימית של מדינות אחרות. שר המצהיר על העדפת טראמפ מכרסם בידידות הנשיא ביידן. האם זה הנחוץ לנו בעת צרה זו, בגבור האנטישמיות ונוכח חורשי רעה בהאג או במקומות אחרים וכשמייחדים בארה”ב יחידה בצה”ל ככתובת ל’החרמה’? רק רע עלול לצמוח מכך.
לקראת יום העצמאות. בין פסח לשבועות – סדרת ימי זיכרון וחגים בשבעת השבועות של ספירת העומר. בחג העצמאות השנה מהולה השמחה בעצב אינסופי. לפני זמן לא רב תרמתי רשימה לקובץ לכבוד 75 שנות המדינה ("אמנה ישראלית, 75 הרהורים על עתיד מדינת ישראל", עורכים: י' קנר, ש' ליפשיץ, א' בנדור. ידיעות ספרים). שבתי ודיפדפתי עתה בקובץ, שבו 75 רשימות, רובן ככולן בנושאים פנימיים של החברה הישראלית. ואכן, תקומת המדינה, קיבוץ הגלויות, תחיית הלשון העברית, הצביון היהודי הרחב של המדינה לצד מאמצי שוויון למיעוטים – יצרו מסד נפלא. אבל 7.10 עירער אצל רבים את הביטחון הקיומי החיצוני, והזכיר כי איננו יושבים איש תחת גפנו ותחת תאנתו. חוסן החברה במבחני המלחמה לאחר 7.10 מעודד בפרוס 76 שנות העצמאות, אך ישנם בקיעים, במיוחד בטיפול בנושאים האזרחיים של נפגעי המלחמה, כמו המפונים. בידינו הדבר. אנו זקוקים לחישול מתמיד לחוסן, בכל תחומי החיים.
אליקים רובינשטייןצילום: נדב אבסיאיר בר מצווה. יאיר אהרן יששכר נכדנו, בן בתנו שלומית ואישה שחר, נולד ביום העצמאות לפני שלוש עשרה שנים – והנה הוא מגיע למצוות. את פרשת השבוע יקרא בע"ה בנוסח ספרדי כדרך בית אביו, ואת ההפטרה בנוסח אשכנזי כדרך בית אמו (סבו הכותב לימדו). זה עתה נפל בקרב דודו הגיבור רס"ן יצהר הופמן הי"ד, והשמחה מהולה בעצב פרטי וכללי. לאיזו מדינה יגדל? הדבר תלוי בנו, ביכולתנו לייצב אחדות ראויה ככל הניתן, בנחישותנו, בלקחים שנפיק. מזל טוב יאיר האהוב.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.05.24
