54 שנים אחרי שטילי מחבלים הרגו את אחיה הקטן יהודה (10) בפיגוע באוטובוס של ילדי אביבים שזעזע את המדינה, החריבו הטילים את ביתה של שרה פרץ במושב שתושביו נעקרו ממנו לפני כמעט 7 חודשים ונפוצו ברחבי הארץ.
הנזקים בבתיהם של תושבי הצפון
שרה ובעלה חנניה פונו לטבריה עם תחילת ההתחממות בגזרת הצפון. השהות הממושכת מחוץ לבית הביאה להידרדרות במצבו של חנניה, שסובל מדמנציה. הוא מתחנן לשוב הביתה, לבית הכנסת ולסביבה המוכרת לו, ולא מבין שאין לו בית לשוב אליו. "קשה לנו, אני לא יודעת מה נעשה", אומרת שרה בדמעות. "אני גרה באביבים מ-1963. אנחנו מפחדים לחזור לשם אם לא יהיה שקט".
ביחידת דיור קטנה בנחלה המשפחתית שספגה ארבעה טילים לפני שבוע התגוררו אלמוג וכוכי אוחנה, הורים לארבעה. דקות אחרי הירי של חיזבאללה, קיבלה הבת הבכורה סרטון עם תיעוד הפגיעה בביתם. אלמוג, ששהה לא רחוק מהמושב שאליו הגיע כל יום לטפל בעופות המשק, נסע במהירות לעבר הבית, אך נעצר על-ידי כיתת הכוננות. "ראיתי את הבית שלי נשרף לי מול העיניים", הוא שחזר. "הפגיעה הייתה קטנה יחסית ואפשר היה להציל אותו, אבל לא נתנו לי אפילו להתקרב כדי לנסות לכבות את השרפה עם צינור. אני לא מאשים אותם. זה מסוכן. חיזבאללה צופים עלינו ורק מחכים לירות שוב".
מפעל האריזה "פרי מטולה" נפגע לפני כחודשיים וחצי מטיל נ"ט
רק בערב, שעות אחרי הירי מלבנון, יכלו כוחות הכיבוי המקומיים לכבות את הגחלים הלוחשות. "הבית שלי מחוק לגמרי", אמר אלמוג. "אני עם ארבעה ילדים בני ארבע עד 17. לא נשארו לנו בגדים, לא לקחנו אלבומים או מזכרות מהבית כי לא דמיינו שיפגעו בו. אולי היו חיילים ליד הבית ולכן חיזבאללה ירו לעברו. לכולם אומרים 'חכו, אחרי המלחמה נפצה אתכם’, אבל נותרתי בלי כלום. הילדים בוכים שהם רוצים את הדברים שלהם. הייתי משלם מיליונים בשביל להחזיר אותם. אני אומר להם את האמת, שאני אראה מה עושים ואיך קונים להם בגדים וציוד".
אלמוג וכוכי, ששכרו דירה בטבריה, כבר החליטו שלא יחזרו לאביבים. "22 שנה גרנו במושב, ולא נחזיר לשם את הילדים", הם אמרו. "למי נאמין שלא יהיה פה שוב טבח? אחרי 20:00 אין מנורת רחוב דולקת בכל המושב. דואגים לנו לתחושת ביטחון? יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם, אז למה על כל טיל שהם יורים אנחנו לא יורים 20 חזרה ומפרקים אותם?".
מעל ביתם של שרה וחנניה התגורר בנם יורם עם אשתו רויטל וארבעת ילדיהם. מתחילת המלחמה ניסה להדחיק את האפשרות שהבית שלו ייפגע. "לא האמנתי שזה יקרה", הוא אמר. "אני לא מאמין בכלל שאנחנו מחוץ לבית שלנו כל כך הרבה זמן". בסוף השבוע הוא הצליח להגיע לבית ולאסוף כמה מהחפצים ששרדו. "כולם כבר התרגלו לדיווחים על הירי לעברנו ולתקיפות של חיל האוויר בתגובה. זה מצב נוראי. לפני הפגיעה בבית חשבתי שאחרי המלחמה אחזור הביתה, אבל עכשיו אני יודע שייקח לפחות שנה לשקם ולבנות את מה שנפגע".
גם אתמול נמשך ירי טילי הנ"ט לעבר המושבה מטולה, שכרבע מבתיה כבר נפגעו מהאש הלבנונית. אחד מהם הוא ביתם של קובי ואורית כץ, שנפגע פעמיים. "כל החלונות נשברו, הרעפים עפו וכל מה שהיה בבית נהרס מהגשמים", סיפר קובי, מנכ"ל בית האריזה "פרי מטולה" ומי שכיהן כראש המועצה מ-1998 עד 2008. מושבת החלוצים שנוסדה ב-1896 מעולם לא פונתה למשך זמן כה רב, וגם בימי מלחמת לבנון השנייה, בזמן כהונתו של קובי, תושביה לא עזבו. "פינינו אז רק בודדים, ודאגנו לכל מי שנשאר לאוכל ותרופות", הוא נזכר. "הפעם פינו אותנו בבהלה כי פחדו מחטיפות. אז התמודדנו בעיקר עם קטיושות, והיום יש טילי נ"ט מדויקים שמכוונים אלינו".
מאז הפינוי הם הגיעו לבקר בבית פעם אחת. "לא חשבנו לקחת איתנו אלבומים או מזכרות. לא חשבנו שיקרה משהו, וגם לא היה לנו זמן", אמר קובי. "כואב הלב מה שקורה פה. אנחנו גרים עכשיו במלון דן פנורמה בחיפה, ואתה הולך במרכז הכרמל ואין שולחן פנוי בבתי הקפה ובמסעדות. אני שמח בשבילם שהעסקים עובדים, אבל זה לא נתפס שמטרים משם גרות משפחות עם ילדים בחדרים צפופים בחוסר ודאות מוחלט".
בניגוד לקובי, שלא בטוח לגבי החזרה למטולה, אורית חושבת כבר על מלאכת השיקום של המטעים המשפחתיים. "אני רוצה לחזור הביתה. אני משתגעת", היא אמרה. "אני רוצה לראות מה מצב הבית, אבל קובי דואג. אני דור שמיני בארץ ודור רביעי במושבה, ולא חלמתי שדבר כזה יקרה. חשבתי שלא יעזו לעשות לנו משהו, כי יש להם המון להפסיד.
"היו סימנים שהולך לקרות אותו דבר כמו בדרום. ראיתי את התמונות והתיעודים שהם חופרים מתחת לגדר ונכנסים ויוצאים, אבל העדפתי להאמין לסיפורים על זה שהצבא עוקב ויודע ומכיר הכל", הוסיפה. "קובי אומר שאני אישה חזקה, אבל אני לא חזקה. נמאס לי. נכון שיש דברים יותר גרועים, אבל אנחנו רוצים לחזור הביתה. אמא שלי נולדה במטולה וכך גם כל הדודים והאחים שלי, ומעולם לא עזבנו. אני לא מתכוונת להיות זאת שעוזבת".
לדבריה, "היו סימנים שהולך לקרות אותו דבר כמו בדרום, אבל האמנתי לסיפורים שהצבא עוקב ויודע ומכיר הכל. אני דור רביעי במטולה, ומעולם לא עזבנו. אני לא מתכוונת להיות זאת שעוזבת".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.05.24
