הכי קל להתעטף ביבבה הקורבנית והמתנשאת שקובעת ש"העולם כולו נגדנו", ולהוסיף כי זאת האנטישמיות הגואה, המתפרצת, ואת זה שתמיד שנאו את היהודים. ואכן, יש מספיק אנטישמיות בארצות-הברית, בעיקר מאז שטראמפ נתן לכל הגזענים לצאת מהחורים וטיפח את התנועות הדוגלות בעליונות הלבנים. לכן, כאשר הקמפוסים סוערים במחאות נגד ישראל, נגד הכיבוש הנמשך ונגד הרעב בעזה, יש בישראל מי שנוח להם להציג זאת כגל עכור של אנטישמיות. אבל זה לא.
פה ושם, בדרך כלל בשוליים של המחאות הללו, נשמעות קריאות כמו "להרוג את היהודים" או לשרוף את תל-אביב. גם אצלנו יש כאלה שקוראים "מוות לערבים" ו"שישרף לכם הכפר" - בכל צד יש שוליים סהרורים, והתמקדות בהם מחמיצה את האירוע המשמעותי שמזמין חשבון נפש.
זה מצטלם נהדר לקחת פה ושם סטודנטים שצועקים "אינתיפאדה", וכששואלים אותם מה משמעות המילה הם מתקשים בכלל להסביר
זה מצטלם נהדר לקחת פה ושם סטודנטים שצועקים "אינתיפאדה", וכששואלים אותם מה משמעות המילה הם מתקשים בכלל להסביר. אבל זה לא הסיפור. מובילי המחאות בקמפוסים מביעים ביקורת על מעשיה של ישראל ודורסנותה רבת השנים. זו מחאה נגד מדיניות ישראל - לא נגד יהודים באשר הם.
בין המפגינים יש קבוצות גדולות של יהודים, שהם נכדיהם וניניהם של היהודים שיצאו בשנות ה-60 להפגנות כדי לסייע לשחורים בארצות-הברית להשיג זכויות. הם צעדו יד ביד עם מרטין לותר קינג, שהרעיד את העולם כשקרא "יש לי חלום". גם כיום, צאצאיהם של אלו שהיו קורבנות לעוולות בעבר מוחים נגד מה שהם מגדירים כעוולות שנעשות בשמם לעם אחר.
העמדה הישראלית היא שבכל אשמה ההסברה, כלומר היעדרה, ושאם רק היה לנו מסביר בעל שיעור קומה. איזה אבא אבן מודרני, הכל היה נראה אחרת.
קל יותר לא לראות
אבל זאת לא הסברה שנחוצה, אלא שינוי הדרך. בארץ לא רואים את ההפגנות בצורה נכונה מפני שלא תמיד מראים אותן כך, ומפני שקל יותר לא לראות. כך גם לגבי הילדים ההרוגים בעזה, הרעב, המחסור בתרופות וההריסות שהפכו את הרצועה ברובה למקום בלתי ראוי למגורים.
זה לא משכיח את זוועות 7 באוקטובר - טבח שאין בן אנוש שיכול שלא לגנות. והלב יוצא לחטופים ולמשפחות החיילים שנהרגו במלחמה שיעדה אינו ברור, ואין לה אסטרטגיית יציאה המייצרת אופק. אסור לאפשר לקיצונים בשני הצדדים לנצח. אין ברירה, צריך ללמוד לחיות ביחד, כמו שמציע עכשיו הנשיא האמריקני ביידן - עם חבילה המכילה מפץ מדיני, שיעשה טוב לישראל וגם ייתן מענה לשאיפות של הפלסטינים.
מתוך הכאוס ושברון הלב, מניח ביידן - ידיד ואוהב ישראל - תוכנית לשחרור החטופים תמורת שחרור אסירים פלסטינים והפסקת אש ארוכה, כינון יחסים בין ישראל לסעודיה בתמורה לתחילת הידברות על קווים לדמותה של מדינה פלסטינית בעזה ובגדה בשליטת רשות פלסטינית מחודשת, ועיבוי קואליציה סונית מול האיום האיראני.
כל זה בהישג יד ויכול היה לקרות כבר אתמול, אם היה פרטנר בצד הישראלי. כנראה שאין, וההנהגה הישראלית מעדיפה ללכת לרפיח ולא להושיט יד לריאד - מה שמעמיק עוד יותר את התוגה והזעם על כך שמה שהיה הוא זה שיהיה. חרב ודם לנצח.
פורסם לראשונה: 00:00, 01.05.24
