ונניח שלא הבנו את אורית סטרוק. נניח שכותרת הראיון שהעניקה אתמול - "לממשלה שזורקת הכל לפח בשביל להחזיר 22 או 33 חטופים אין זכות קיום" - עשתה לה עוול, כי לא חשפה את הקונטקסט המלא שבתוכו נאמרו הדברים. נניח שכל כולו של הראיון היה מניפסט של חמלה, רגישות ואהבת אדם. נניח גם שאין לגזור על ההווה מתוך אמירותיה של סטרוק בעבר, כמו "השיבה לחבל עזה תהיה כרוכה בקורבנות רבים אבל אין ספק שבסופו של יום עזה היא חלק מארץ ישראל" או "אסור לכפות על רופא או רופאה לתת טיפול שעומד בניגוד לעמדתם הדתית". נניח שכוונותיה טובות, לפחות בעיני עצמה.
אבל הנה המילים שסטרוק כן אמרה אתמול בראיון לגלי צה"ל: "הממשלה יצאה למלחמה עם החלטה ברורה על יעדי המלחמה… יעדי הממשלה כוללים את פירוק והשמדת כל היכולות של חמאס בעזה - צבאיות, שלטוניות וכלכליות, ואת יצירת התנאים להשבת החטופים והסרת כל איום מעזה כלפי ישראל לאורך זמן רב. העסקה הזו מפנה עורף לכל שלושת היעדים האלה. [אם העסקה תצא לפועל] האנשים [החטופים] יישארו מאחור ולא יהיה לנו מה לשלם עבורם אלא בהפסקת המלחמה, וזה עוד לפני שאמרנו שבתשלום הנוכחי אתה מפקיר את תושבי שדרות, את כל עוטף עזה, את תושבי הצפון שמצפים שנעבור לטפל במה שקורה בצפון. אתה מפנה עורף לבטחון מדינת ישראל וגם לחטופים. זו עסקה מופקרת שמפנה עורף למטרות המלחמה שאנחנו בשמן הוצאנו חיילים לקרב".
קל לגזור כותרות מדבריה של סטרוק. היא אישה ששמה את האידיאולוגיה הקיצונית, את החזון המשיחי, על השולחן. אלה הביאו אותה עד לבית הנבחרים, שם מצאה בית
קל לגזור כותרות מדבריה של סטרוק. היא אישה ששמה את האידיאולוגיה הקיצונית, את החזון המשיחי, על השולחן. אלה הביאו אותה עד לבית הנבחרים, שם מצאה בית. בתקשורת היא, כמו לא מעט מחברי הכנסת הנוכחיים, נחשבת סינקיונרית. כל משפט שני מצליח לעורר בציבור גרדת. והנה אנחנו פצועים. הגרדת עכשיו רק מכאיבה. הכל גם ככה שותת דם. לאן שלא תסתכל - ימינה, שמאלה או סתם קדימה - הכל מייאש. 133 חטופים, רובם כנראה כבר לא בין החיים. אשראי עולמי שהולך ונגמר, סטודנטים בעולם שקוראים להחרים את ישראל או למחוק אותה כליל. מאות משפחות שכולות חדשות. אזרחים עקורים, ללא בית במדינתם. אלה שהתמזל מזלם לא לקבור משפחה וחברים ולהמשיך ולשלם ארנונה על ביתם העומד תוהים לגבי העתיד כאן, שואלים לאן כל זה הולך, איפה החזון, איפה הרוח, איפה המנהיג.
וגם אם לא מצמצמים את דבריה של סטרוק לכותרת, יש לשאול: האם מטרות מלחמה לא יכולות להשתנות עם הזמן? האם המטרות שממשלת ישראל שמה לעצמה בימים הראשונים של המלחמה, אי שם באוקטובר, לא צריכות לעבור בחינה מחודשת? האם גמישות, הרהור, פקפוק או סתם הקשבה לקולות אחרים אינם כלים לגיטימיים במלחמה? או שבשם מטרות שנקבעו בזמן שידענו שאזרחינו הקבורים במנהרות עדיין נושמים יש להמר גם על אלה שבימים אלה אולי נושמים את נשימותיהם האחרונות? מתי הרגע שבו יש לשים את האגו בצד, ולהתחיל לפעול גם ממקומות אחרים, נוספים, חפצי חיים?
צילום: גיא כושי ויריב פייןהחיים של 22 או 33 חטופים וחטופות שנמצאים למעלה מ-200 ימים בשבי חמאס הם חשובים. חשובים מאוד. לא רק להורים, לאחים, לבנות ובני הזוג ולילדיהם - כי אם לנו, כאומה שמקדשת חיים. כאומה שמשלמת מחירים בלתי נסבלים על החיים כאן, על האדמה המדממת הזו. בהם יכולים להיות מתן צנגאוקר, הבן של אמא עינב. נעמה לוי, הבת של אמא אילת. עמרי מירן, הבן של אבא דני. קית' סיגל, אבא של אילן ושיר. משפחת ביבס, על הוריה וילדיה הרכים. לכל חטוף כזה מעגל של אוהבים ואהובים, שאליהם את, סטרוק, מחויבת כנבחרת ציבור. הביטי בהם, ושאלי את עצמך אם נוכל לקרוא לעצמנו יהודים וישראלים אם נשאיר אותם מאחור.
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.24
