אמיר פישר ז"ל (22) חלם להיות כדורגלן. מאז שהיה ילד כל חייו סבבו סביב הכדורגל. הוא שיחק כדורגל בגאנה, אליה עבר עם הוריו מישראל כשהיה בן תשע, יצא לחצי שנה של אימונים בארה"ב והיה על סף חתימת חוזה בקבוצה מהליגה הצ'כית. אבל משהו אחר בער בו וגרם לו לשנות כיוון. פישר החליט לעזוב את עולם הכדורגל, לחזור לישראל באמצעות גרעין צבר של תנועת הצופים ולהתגייס לצה"ל.
2 צפייה בגלריה
שרון וסיגל פישר. "לא חלמנו שנחזור ארצה בנסיבות האלה". שרון וסיגל פישר
(צילום: יובל חן)
הוא שירת למעלה משנה ביחידת שלדג ואז התנדב לשרת ביחידת דובדבן, שבה הוא ראה את מרכז חייו, וסירב לממש את זכויותיו כחייל בודד שיכלו לאפשר לו חופשות ארוכות. הוא גם החליט כי הוא רוצה להמשיך ולשרת כלוחם ולחתום עוד מספר חודשים בקבע.
שרון וסיגל, הוריו של אמיר, ליוו אותו לאורך כל התקופה ושהו בישראל. בסוף השבוע של 7 באוקטובר, כשהבינו כי בנם יישאר בחג בבסיסו שבמישור אדומים, נסעו לחופשה קצרה בקפריסין. כששהו שם, בבוקרו של יום שבת, חששו מהעתיד להתרחש ומיהרו חזרה ארצה. דבר לא הכין אותם לכך שעם הגעתם הביתה, בשעה אחת וחצי בלילה שבין 7 ל-8 באוקטובר, יחכו להם קצינים במדים, שיבשרו להם על מותו בקרב של בנם.
"עזבנו את הארץ כשאמיר היה בן שש ואחותו בת שמונה. היינו ברומניה שלוש שנים והמשכנו לגאנה", סיפרה סיגל פישר. "את כל החיים הבוגרים שלו אמיר עשה באפריקה, שם למד שם בבית ספר אמריקאי עם קהילה בינלאומית. רוב החברים שלו היו לבנונים, שזה סוריאליסטי. הוא שיחק כדורגל כל השנים האלה והיה לו חלום להיות שחקן כדורגל מקצועי. במהלך כיתה י"ב הוא חיפש קבוצה לשחק בשורותיה, מצא סוכן והגיע לפראג, שם שיחק שמונה חודשים. במקביל הכיר את החברה שלו ליאור, והתחילו להיות לו חברים מהארץ שהיו לפני גיוס. הוא התחיל לשמוע על הצבא וזה דיגדג לו. כשהוא שאל אותנו מה דעתנו, אמרנו לו שאנחנו מאוד ישראלים וציונים וזו החלטה שלו. ביקשנו שיעשה את הגיוס דרך גרעין צבר והוא עשה את כל התהליך איתם".
"אמיר היה ילד מצחיק ועשה הרבה שטויות של בן, אבל היה ילד מקסים ושובה לב שאוסף סביבו אנשים. ברגע שהבין שכדורגל זה העיסוק שלו, הוא היה מאוד ממוקד מטרה ומאוד נחוש להצליח", מספר אביו שרון. כשהוא שמע על הצבא, זה קסם לו. בהתחלה שאלנו אם הוא בטוח שהוא רוצה צבא, כי זו התחייבות לטווח ארוך. כשראינו שהוא רציני, הפנינו אותו לגרעין צבר. זה היה מלווה בחשש, אבל לילד בן 19 אתה לא אומר מה לעשות. הוא תמיד ידע מה הוא רוצה וידע לחוות את הדברים בצורה הטובה ביותר ולמצות את הדברים עד הסוף".
היום שבו נפלו השמיים
סיגל סיפרה כי אמיר נלחם כדי לשרת בדובדבן וזו הייתה התקופה המאושרת בחייו. "הוא אהב את התפקיד, היה מאוד חברותי ותחרותי ורצה להיות הכי טוב. הוא היה שם מדים והוא חשב שהוא סופרמן ולא חשש מכלום. היה ילד מיוחד. תמיד דאג לכולם, היה הדלק של החבורה".
שבוע לפני שנפל הוא בילה עם הוריו ואחותו. בחג הסוכות הוא סגר שבת במישור אדומים, ובזמן שהוריו ואחותו בילו בקפריסין אמיר הוקפץ לדרום. "לא הייתה איזושהי סכנה באוויר", שחזרה סיגל את רגעי האימה של 7 באוקטובר. "התעוררנו באותו בוקר וראינו מה קורה. התקשרתי אליו והוא אמר שמקפיצים אותם לדרום, אבל הוא לא ידע לאן. אמרתי לו, 'תשמור על עצמך, אני אוהבת אותך'. שיחה של כמה שניות וזהו. הבנו שמשהו לא טוב קורה והיינו בתחושות נוראיות".
היא הוסיפה: "חיפשנו כרטיסי טיסה ובשבע בערב אמרו שסידרו לנו מקום בטיסה של 12 בלילה. נחתנו ואמרתי לבעלי שאני רק מתפללת שלא יחכו לנו מחוץ לבית. הם חיכו, אבל לא ראינו אותם. חצי שעה אחרי שנכנסנו הביתה, דפקו לנו בדלת. רגעים נוראיים. הבת שלי נשארה בקפריסין, אמרתי לה ללכת לישון ושברגע שהוא יצור קשר, אני אתקשר. כשהתקשרתי אליה היא אמרה, 'אה יופי הוא ענה', ואז הודעתי לה שאמיר נפל".
שרון סיפר כי בנו היה אמור להשתחרר באפריל. "הוא רצה ללמוד מינהל עסקים ולמסד את הקשר עם חברה שלו. הם דיברו כבר על חתונה. בבוקר 7 באוקטובר דיברנו איתו וביקשנו שישמור על עצמו, אבל כל היום הזה הסתובבנו עם מועקה. סיגל אמרה לי שהיא רוצה להיות קרובה לאמיר אם יקרה משהו, בדרך כלל אני לא זורם על דברים כאלה, אבל במקרה הזה זרמתי וחיפשנו טיסה חזרה. קיבלנו את ההודעה רק כשהגענו ארצה. אני זוכר את הדפיקה בדלת, שאלתי 'מי זה?' ואמרו שזה מהצבא. פתחתי את הדלת וברחתי חזרה לתוך הבית עד שהתעשתי ואמרתי להם, 'רק תגיד לי שהוא פצוע' והם אמרו 'ממש לא'".
אמיר, כך שמעו ההורים, הוזנק באותו בוקר לכפר עזה ונמנה על הכוחות הראשונים שהחלו להדוף את מחבלי חמאס. אמיר לחם מולם באומץ לב, עד שנפל בקרב בסביבות השעה 11. "הם הגיעו בשמונה בבוקר לעוטף. חבר מהצוות, תושב כפר עזה, קיבל הודעות מה קורה שם בשכונת הצעירים. מפקד היחידה ראה את ההודעות והם החליטו להיכנס לכפר עזה. הם לא הבינו את חומרת האירוע ולא ידעו כמה מחבלים יש, הם פשוט נכנסנו שני רכבים עם 16 חבר'ה. קיבלו אותם 50 מחבלים, הם הרגו אותם ונכנסו לשלושה בתים. בדרך לבית הרביעי חיכה להם מארב של מחבלים ושם הוא נפל יחד עם המ"פ שלהם בן ברונשטיין".
"מתגעגעת לחיבוק שלו"
הכאב על אובדן בנם מלווה אותם יותר מחצי שנה, והגעגועים רק מתגברים. "אנחנו קמים כל יום ואיכשהו חיים. זה נוראי. לא ממש חיים", שיתפה סיגל בתחושות הקשות. "אני הכי מתגעגעת לחיבוק שלו, לאהבה שלו. הוא היה ילד של אהבה, ילד שתמיד דאג ואהב והכיל ונתן לכל אחד את התחושה שהוא החבר הכי טוב שלו. הוא היה כובש את כולם עם החיוך שלו. הוא ידע להסתכל על חצי הכוס המלאה. הוא כל הזמן דיבר על הצבא וכמה שהתפקיד שלו משמעותי. תמכתי בו בכל שלב למרות שלא ישנתי בלילות כי פחדתי פחד מוות".
האב שרון הוסיף: "מה שמלווה אותנו כל הזמן זה שאמיר היה ילד מצחיק, היה לו הומור שנון והיה ידוע לחקות אנשים, מצבים, קטעים מסרטים. אני מתגעגע לשבת איתו ולצחוק על כל מיני סיטואציות. הוא חסר לי כל רגע".
בעקבות נפילתו של אמיר החליטו הוריו לעזוב את גאנה ולחזור לגור בישראל באופן קבוע. "לא תכננו לחזור אבל התחלתי להיות פה הרבה יותר. זו ההחלטה הכי סוריאליסטית שקיבלתי בחיים שלי", אמרה סיגל. "לא חלמתי שנחזור ארצה בנסיבות האלה. זה היה אמור להיות יום שמח, כי זה יום שאמיר ואחותו מאוד חיכו לו. הם עשו עלייה לפני שלוש שנים וחיכו שגם אנחנו נעשה".
היא סיכמה: "מיד אחרי נופלו החלטנו שבשבילנו המקום הכי טוב זה ישראל על אף הטירוף המוחלט והכאוס שקורה פה. אני לא רואה איך אני משאירה אותו פה לבד. החלטנו שלא נעזוב אותו פה ואנחנו צריכים את המשפחה והחברים סביבנו. אתמול בדיוק קיבלנו תעודת תושב חוזר רשמית. תכננו לעלות לארץ עוד מספר שנים, אבל זה שינה לנו את התוכניות, אנחנו רוצים להישאר קרוב לאמיר. הבנו לאורך השבעה שיש לנו משפחה וחברים שנמצאים איתנו וזה מה שגרם לנו להישאר פה".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.05.24
