סבב המינויים שאישרו אתמול הרמטכ״ל ושר הביטחון מלמד שהשניים בחרו שלא לשמש דוגמה אישית - לא עבור המפקדים והמפקדות שתחתיהם ולא לציבור הרחב. אלא שהשר יואב גלנט הוא איש פוליטי, למרות שהוא מתנהל כמו רמטכ״ל-על. במקרה שלו, הדיבור על ״אחריות״ מלכתחילה לא שווה יותר מדי.
מאחר שהשלב העצים במלחמה הסתיים מזמן ובעזה אין למעשה לחימה כלל, הלוי בכלל היה אמור לנהוג בדיוק כפי שנהג ראש אגף המודיעין, האלוף אהרון חליוה: להכניס תוכן בלקיחת האחריות, להניח את המפתחות
לעומת זאת, הציפיות מרב-אלוף הרצי הלוי, עדיין החייל מס׳ 1, עדיין גבוהות יותר. ראשית מאחר שהשלב העצים במלחמה הסתיים מזמן ובעזה אין למעשה לחימה כלל, הלוי בכלל היה אמור לנהוג בדיוק כפי שנהג ראש אגף המודיעין, האלוף אהרון חליוה: להכניס תוכן בלקיחת האחריות, להניח את המפתחות ולאפשר לרמטכ"ל חדש להיכנס לתפקידו ולבנות את צה"ל מחדש.
העובדות הפשוטות הן שאחריותו של הלוי גדולה לאין שיעור מזו של חליוה ואלופים אחרים: ברובד האסטרטגי הוא עמד בראש המערכת בזמן מחדל חסר תקדים וברמה הטקטית הוא גם ניהל את הערכת המצב הלילית ובחר לא לשתף בה את ראש אמ"ן ומפקד חיל האוויר. דה-פקטו הוא היה המפקד העליון באותן שעות קריטיות וכל ההחלטות התקבלו על ידו. הכישלון היה מהדהד.
הדבר השני והחשוב הוא שהרמטכ"ל, בגיבוי ובתיאום מוחלט עם השר, החליט לא להסתפק במינוי הכרחי של ראש אמ"ן שהתפטר, אלא לקח על עצמו לעצב את המטכ"ל הבא כאילו לא קרה כלום, ואם קרה - אז מה קרה. למשל, אין שום סיבה למהר ולמנות ראש אגף כוח אדם, מפקד גיס וראש אגף תקשוב. גם אלוף פיקוד המרכז הפורש מסיים באוגוסט. אפשר היה לבקש מיהודה פוקס, קצין מסור ורב זכויות, להישאר עוד כמה חודשים עד שיגיע מחליף. הוא לא היה נוהג כמו אל"מ דביר חבר. וזה לא שהרמטכ"ל הבריק במינויים שבחר לבצע או אלה שלא. לדוגמה, במשך שנה וחצי הוא מייבש את תא"ל עופר וינטר בלי תפקיד. הוא גם לא קרא לו לסייע במלחמה, למרות ניסיונו הרב בעזה. אתה לא מעוניין לקדם אותו? אין בעיה, אבל אפשר וצריך להיפרד בצורה מכובדת ולא כמו כדורגלן ששולחים אותו להתחמם כל המחצית ולא רואה דשא. לתפקיד הרגיש ביותר, ראש אמ"ן, החליט הרמטכ"ל להקפיץ את תא"ל שלומי בינדר, ראש חטיבת המבצעים באגף המבצעים. בינדר גדל בסיירת מטכ"ל וכיהן בתפקידים מחוץ למערך הכוחות המיוחדים, אבל בניגוד לאלופים אחרים שקודמו, הוא לא השתתף כמפקד מסגרת גדולה בלחימה משמעותית כמו חרבות ברזל, צוק איתן ואפילו לא עופרת יצוקה. אבל זה החלק הפחות חשוב: הבעייתיות הגדולה טמונה בכך שבינדר פיקד על הבור בבוקר 7 באוקטובר, ברגעים שבהם התהווה כישלון מבצעי שהפך את המחדל לאסון היסטורי. בינדר היה שם כשכל המדינה שאלה "איפה הצבא?" וגם בימים שאחרי, כשתושבים הסתגרו בבתים בהמתנה שצה"ל החזק יצליח לטהר את הקיבוצים. האחריות הישירה לכך היא שלו ושל חטיבת המבצעים.
תומכי המינוי טוענים שבוצעה בדיקה ראשונית לגבי אחריותו של בינדר "ולא נמצאו כשלים גדולים כאלה שמונעים את קידומו". כל עוד לא התבצע תחקיר מלא, קשה לסמוך ידיים על מינוי כה קריטי. למעשה, תמוה שבצבא לא דאגו להפיק לקחים קצת יותר מהר, שכן אף אחד לא חשב שחליוה יתבצר בלשכתו בגלילות. וכשאגף המודיעין שרוי במשבר החמור בתולדותיו, ספק אם אלוף בתפקיד ראשון הוא הדמות הסמכותית והמנוסה לשקם אותו. הרמטכ"ל ידע מראש על כוונתו של חליוה להתפטר ועל המינוי של תא"ל בינדר. למה הוא לא האיץ את התחקיר של תפקוד חטיבת המבצעים?
המינוי הבעייתי השני הוא של תא"ל דדו בר כליפא לראש אכ"א. רק לפני חמש דקות בערך הבינו אזרחי ואזרחיות ישראל שמדובר במפקד שצבר ניסיון מבצעי יוצא דופן בתמרון בעזה. ההישגים של הצבא רשומים בין השאר על אוגדה 36 בפיקודו. מה ההיגיון לקחת דמות כזאת ולשבץ אותה בתור קצין השלישות הכי בכיר בצה"ל, במקום שממנו לא מתקדמים לפיקוד מרחבי, אלא בעצם לפרישה? את ניסיונו היה צריך לנצל אחרת: אם לא בפיקוד, אז בגיס. לכלוא אותו מאחורי טבלאות אקסל זה עוול כלפיו וכלפינו.
בפיקוד המרכז נדמה שגלנט והלוי ניסו לשכך את הזעם של הציונות הדתית על המפקד היוצא ועל המינויים בכלל, באמצעות הקפצתו של תא"ל אבי בלוט, חובש כיפה ובוגר מכינת עלי, שמקובל במידה מסוימת על לובי המתנחלים.
אבל בניתוח מקצועי גרידא מדובר בטעות: בלוט ביצע שורת תפקידים רק בפיקוד מרכז: ממח"ט חברון ועד מפקד אוגדת איו"ש בתפקידו האחרון. הוא לא היה בפיקוד דרום ולא בפיקוד הצפון ולא ככה בונים קצין, אלא אם השיקולים לא היו מקצועיים נטו. שני מינויים סבירים לגמרי הם של תא"ל דן גולדפוס, שגם הוא הצטיין בלחימה (ועורר סערה עם הנאום הנוזף בדרג הפוליטי) והעם היושב בציון התחדש אמש גם בראש אגף תקשוב טרי, תא"ל אביעד דגן. אלא שגם המינויים הללו לא מנטרלים את ריח הפגר שנידף מהמהלך כולו, שבוצע על ידי השר והרמטכ"ל כי הם יכולים. חשבון הם לא דופקים.
לסיכום: אם אפשר להחליף כל כך הרבה קצינים במטכ"ל, אפשר להחליף גם את הרמטכ"ל ואפשר גם ללכת לבחירות. גם אם לרמטכ"ל יש סיבות ענייניות לקדם את הצבא בזמן שהדרג הפוליטי נפטר מהאחריות כמו משמיכות עם סקביאס, מעמדו הציבורי לא מאפשר לו לנהוג כמוהם. גם מחוץ לבייס של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' קיים חשש אמיתי לאובדן האמון הציבורי בפיקוד ואף לפגיעה במוטיבציה לכל אורך צה"ל. אם נשלים עם נורמה שבה "אחריות" היא מושג ריק מתוכן, זה לא משנה מה יהיו התוצאות בשדה הקרב: המלחמה על דמותו של צה"ל תסתיים בהפסד.
פורסם לראשונה: 00:00, 03.05.24
