יש זוועות שאין להן מילים. במיוחד בשפה העברית, שתמיד הייתה דלה מכדי לתאר את הפורענויות שפקדו את דובריה. באיזו מילה נתאר את אשר התחולל ב-7 באוקטובר - אסון? חורבן? טבח? כיליון? שחיטה? כפי שציין בית המשפט העליון במשפט אייכמן, "חרט אנושי לא יכול, ושפת בני אדם לא תצליח לתאר אפילו בבואה ד'בבואה של סבל המיליונים שנהרגו ונטבחו ונשרפו במחנות ההשמדה ותאי הגזים". כאז כן עתה נותרנו משותקים ומושתקים לנוכח תהומות הרוע הלא-אנושי שנפערו לפנינו.
בלית ברירה, בהיעדר מילות תיאור, אנו משווים. נצמדים לזוועות מפעם בתקווה שמה שלא נמצאו לו מילים בעבר יעזור לדייק את אילמות ההווה. מחפשים את הדמיון בין שם לפה. בין היהודים ההם ליהודים שהננו. בין האדמה המקוללת ההיא לאדמה המחוללת שלנו.
מאז ביקורי הראשון בעוטף, ימים ספורים אחרי הזוועות, התקשיתי למצוא מילים לתיאור האדמה שם. היו מקומות שלמרבה האימה עדיין דיממו כשהגענו אליהם. במקומות אחרים, אף שהובטח כי כבר אותרו ופונו כל החיים והמתים, חשתי שהאדמה לא מפסיקה לזוז תחת לרגלי, עולה ויורדת בבהילות כמו מתקשה בעצמה להסדיר נשימותיה
מחפשים ולא מוצאים. מאז ביקורי הראשון בעוטף, ימים ספורים אחרי הזוועות, התקשיתי למצוא מילים לתיאור האדמה שם. היו מקומות שלמרבה האימה עדיין דיממו כשהגענו אליהם. במקומות אחרים, אף שהובטח כי כבר אותרו ופונו כל החיים והמתים, חשתי שהאדמה לא מפסיקה לזוז תחת לרגלי, עולה ויורדת בבהילות כמו מתקשה בעצמה להסדיר נשימותיה. בכל שעל נתגלו עקבות חיות האדם שביתרו ואנסו, ביקעו ורצחו, קדחו וצחקו. אלא שלמרות כל אלה - ובניגוד לתחושות הקבס והשנאה שאדמת אושוויץ העלתה בי כל פעם שדרכתי עליה - לא יכולתי להצמיד מילים קשות לאדמה הזו. משום שהיא שלנו. פצועה, חבולה, כואבת, אבל שלנו. אדמתנו.
זה אחד ההבדלים החשובים בין מה שקרה שם למה שקרה פה. הבדל חשוב נוסף נובע מכך שאף שבשני המקומות הפכו חלק מבני האדם לחיות טרף וחלק אחר לאבק אדם, בשואה בוצע רצח עם תעשייתי, באמצעות שיטות ייצור המוני, כדי לכלות עם שלם בצורה היעילה, המהירה והנקייה ביותר. לעומת החיילים הגרמנים, שנפשותיהם התקשו להתמודד עם הלכלוך שכרוך ברצח היהודים, ולכן נזקקו לצורת המתה סטרילית בתאי הגזים, הרי שמחבלי חמאס שאבו עונג משחיטת קורבנותיהם טיפין-טיפין. עד כדי כך שאמה של אחת הנרצחות בנובה מצאה נחמה משגילתה לאחר ימים רבים שבתה נרצחה כבר ברגעים הראשונים ונשימתה האחרונה יצאה מריאות שלמות של אדם לא מחולל.
גם האידיאולוגיה לא לגמרי דומה. פשעי השואה נעשו על בסיס אידיאולוגיה סדורה של שנאת יהודים כמניע ראשי, בעוד שמניעים פרגמטיים - פוליטיים, כלכליים, טריטוריאליים - היו משמעותיים פחות. מחקירות מחבלי הנוח'בה עולה שהסכסוך הטריטוריאלי היה מניע עיקרי וצידוק לשנאת היהודים הישנה והרעה.
לכן, אם משווים, נדמה כי פרעות ת"ח-ת"ט מתאימות יותר מהשואה. גם שם עוצמת השנאה של השכנים האויבים הכתה בהפתעה קהילות שלמות במהלך חג (השבועות). גם שם הייתה תחושת בגידה בקרב חלק מהיהודים כששכניהם הצטרפו לקוזאקים. גם שם רבים נטבחו ורבים אחרים אבדו ולא נודע גורלם (מה שהיה עשוי לקרות גם אצלנו, לולא התפתחות המדע הפורנזי). גם שם נעשו פשעי מין עד ש"נערות בחרו למות ובלבד שלא יטמאו אותן הרוצחים". וגם שם נלקחו שבויים ושבויות שנדרש היה לפדותם.
מזעזע הדמיון בין עדויות 7 באוקטובר לבין תיאורי הפרעות של נתן הנובר בספרו "יְוֵן מְצוּלה" כשהקוזאקים "קצצו ידיהם ורגליהם (של היהודים) והשליכום על הדרך... קצתם פצעו בהם פצעים הרבה שלא יהיו כדי להמית והשליכום בחוץ שלא ימותו מהרה, ויפרפרו בדמיהם עד שיצאה נשמתם. והרבה קברו בחייהם. ושחטו ילדים בחיק אימותם... לא הייתה מיתה משונה בעולם שלא עשו בהם..." אותו תסריט אימים, מילה במילה. כל שקרה אצלנו קרה לפני כן בנמירוב.
אלא שגם ההשוואה לפרעות חמלניצקי לא באמת מסייעת. בעיקר משום שהפעם - גם אם באיחור נורא - הגיעו המגינים והדפו את המרצחים, ועד היום רודפים אותם. הפעם יש לנו היכולת לעמוד במערכה. לכן, ובלי להקטין חלילה את הזוועה שידענו, לא ניתן לגזור גזרה שווה ממה שקרה בת"ח-ת"ט או בשואה. זו לא רק האדמה, זה גם היהודי הזקוף שעליה.
חיים גורי כתב לגבי השואה ש"העולם הזה ישוב אל הסיפור הזה וייעצר מולו. האנושות תמשיך לשאת בתוכה את זכר חדרי הנאצים מבלי להכניע אותו. שנות הארבעים יהיו קו פרשת המים שבין העידנים". זה גם מה שיקרה לגבי 7 באוקטובר, כי גם אם יש זוועות שאין להן מילים, יש פשעים שאין להם עיתים. הזמן לא יכול להם. לא בנמירוב, לא באושוויץ ולא בכפר עזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.05.24
