7 באוקטובר הוא טלטלה קיומית ורעיונית שמהדהדת עד קצה הנפש וקצה העולם. אולם מעבר לכל מחדל ולכל קונספציה, 7 באוקטובר ומה שבא בעקבותיו הם עדות עגומה לכישלון של זיכרון השואה בישראל ובעולם המערבי כולו. הסיסמה "לעולם לא עוד" התגלתה כסיסמה חלולה. זיכרון השואה זקוק לבחינה מחודשת.
השואה איננה רק חיסול שיטתי וסבל חסר תקדים, אלא קריסה רעיונית וערכית של עולם הערכים שהוביל אליה. השואה איננה רק אירוע היסטורי שחלף ואיננו, אלא התגלות של רוע רדיקלי שנושא בתוכו ציווי לתיקון יסודי בעולם המושגים והרעיונות. תיקון ומאבק רעיוני שכמעט לא נעשה, והוביל לשגשוג עכשווי של הרוע הרדיקלי.
ככל שזה יישמע משונה, השואה לא נגמרה. להפך, היא הפכה לנקודת המוצא של האנטישמיות על גווניה. כמו שאמר הסופר ההונגרי-יהודי שורד השואה אימרה קרטס: "דורנו אינו דור של אנטישמיות (קלאסית), הוא דור של אושוויץ. והאנטישמי של דורנו אינו מתעב עוד יהודים, הוא רוצה אושוויץ". בעוד אנחנו שקענו בזיכרון סנטימנטלי-רגשני של עולם השואה, עבור האנטישמי היא הפכה לאידיאל ותוכנית פעולה. לא במקרה מוצאים את "מיין קאמפף" בעזה. כבר לפני שנים רבות הזהיר אותנו אלווין רוזנפלד מפני "קץ השואה". כוונתו לא הייתה שנשכח את השואה, אלא שנשכח את הזעם המוסרי והציווי שעולה ממנה. השואה איננה מושג היסטורי מת, אלא מושג הגותי חי.
יש מי שמתקומם נגד ההשוואה בין 7 באוקטובר ובין עולם השואה, אלא שעצם ההתנגדות ממשיכה את אותו קו מוטעה שיוצר את העיוורון מול הרוע. 7 באוקטובר הוא המשך ישיר לשואה. זה נכון במובן ההיסטורי - האיסלאמיזם (האיסלאם הפוליטי הרדיקלי) הוא היורש של הנאציזם אחרי מלחמת העולם השנייה, כפי שהראה ההיסטוריון מתיאס קונצל, וזה נכון במובן האידיאולוגי והמהותי - ההתגלות של הרוע הרדיקלי. רוע שביטויו הוא יצירת מרחב מוות עבור היהודי ללא כל יכולת הימלטות. מרחב מוות שבו היהודי נשחט, נשרף, מעונה, נאנס, נרצח ונחנק. מרחב שבו ילדים מתחבאים בארונות והורים נרצחים לעיני ילדיהם. מרחב שבו אסירים יהודים נעדרי כל זכות בסיסית. אבק אדם שניתן להמית ללא שום קושי. מרחב שמתחיל מאידיאולוגיה ופילוסופיה של מוות שרואה במות היהודי את הגאולה שלה. ב-7 באוקטובר עולם השואה התממש שוב ליממה שלמה. וכל זאת, ללא חסיד אומות עולם אחד.
שכחת הציווי לתיקון הובילה לניוון מחודש של התודעה היהודית. א.ב. יהושע אמר פעם שהשואה היא כישלון של העם היהודי. אין כוונתו האשמת הקורבן, אלא הצבעה על התודעה היהודית שלא ידעה לזהות את האסון שמתרגש עליה. תודעה של פסיביות, הכלה ותקווה לא רציונלית, תודעה שמתמקדת במעשים ולא בכוונות ובפנטזיות החיסוליות של האנטישמי, עד שכבר מאוחר מכדי להתגונן.
התמקדנו בזיכרון הקורבן והשורד - שהוא חשוב - וכמעט שכחנו שהיה מי שחולל את העוול, והייתה לו אידיאולוגיה, והיה לו רצון, ושניהם לא נעלמו
התמקדנו בזיכרון הקורבן והשורד - שהוא חשוב - וכמעט שכחנו שהיה מי שחולל את העוול, והייתה לו אידיאולוגיה, והיה לו רצון, ושניהם לא נעלמו. וכשכבר חשבנו על הרוצח, דימינו לראות בעצמנו צל של נאצים. שלא אנחנו ניפול לתוך הרוע, וכך השריר של זיהוי הרוע והתגוננות מפניו הלך והתנוון. שלנו, ושל העולם המערבי כולו.
יש רוע מהותי ולא רק אומללים שרע להם. רוע שמתחיל מתפיסות עולם חולות. חלק מן הסטודנטים שזועקים חמאס הם כישלון של העולם האקדמי ששכנע אותם שמהות הרוע הוא יחסי מדכא-מדוכא או חזק-חלש, ולא הרעיונות שנמצאים בתודעה שהפכה לאש ששרפה את בארי, ובהמשך תשרוף את ניו-יורק ואת לונדון. החלש יכול להיות רע והחזק יכול להיות טוב, השאלה היא מהי תפיסת העולם שלהם: האם הם מחזיקים בפילוסופיה של חיים שעניינה יצירה, הולדה והאדרת החיים, או בפילוסופיה של מוות שענייניה חיסול, הרס והאדרת המוות. הנאצי סלד מן היהודי משום שהוא מייצג פילוסופיה של חיים, וכך גם האיסלאמיזם. בלשון מנהיגי חמאס: "אנחנו אוהבים את המוות כפי שאויבינו אוהבים את החיים".
אנחנו נידונים לחיות, לחנך ולחשוב בתודעה כפולה: תודעת שואה ותודעת תקומה. אנחנו נידונים להילחם ללא הרף בפילוסופיה של המוות ובמי שמחזיק בה, ובמקביל להציב מולה פילוסופיה של חיים ושל משמעות. שניהם גם יחד הם התשובה לרוע הרדיקלי שנולד בשואה ופרץ שוב ב-7 באוקטובר וביקש לחסל, לייאש ולשתק את נפש היהודי ונפש היהדות.
ד"ר שמעון אזולאי הוא פילוסוף ואיש חינוך
פורסם לראשונה: 00:00, 05.05.24
