אין אף אדם אחד שאני יכול לחשוב עליו, שמה שמתחשק לו בחיים זה להקשיב לאמיר אוחנה נואם. יו"ר הכנסת, כמו רוב קודמיו בתפקיד, הוא אדם שכריזמה מתפרצת היא לא הדבר הראשון שהיית אומר עליו. יהיה מוגזם לחשוב שבעת הזאת, כשהמלחמה נגררת כבר שבעה חודשים, כשעשרות אלפים מתושבי הצפון והדרום עקורים מביתם, כשמשפחות החטופים כוססות ציפורניים, מה שחסר לאומתנו זה דווקא נאום של אוחנה.
וזה בדיוק הסיפור, האיש הוא לא העניין. משמים ככל שיהיה, נאום יו"ר הכנסת הוא המסורת, הוא הטקס, הוא הפרוטוקול. זה המנהג הקבוע, וביום העצמאות כולנו מקשיבים לו, גם אם הכריזמה לא תציף את כל חושינו.
אבל במדינת הליכודניקים, במדינה שאותה מנהלת מירי רגב, שאותה מנהל בנימין נתניהו, במדינה שאחד ממנהליה הוא אוחנה, האיש הוא כן העניין, האישי הוא כל העניין, הסיפור הוא הם עצמם ולא אנחנו. הסיפור הוא הרצון הבלתי נשלט שלהם לקמבן את עצמם, לקבל במה, ולהקטין את האחר, וכולנו רק ניצבים באירוע הזה.
הכל מתחיל מרגב, שהיא בכלל שרת התחבורה, שאמורה לטפל בבעיות בסיסיות של החיים שלנו, כמו פקקי תנועה ותחבורה ציבורית שידעו כבר ימים טובים יותר מאלה. אבל רגב יודעת לעבוד שנים על דחיפת ראש הממשלה לטקס הדלקת המשואות שבאופן מסורתי כלל אינו קשור אליו
הכל מתחיל מרגב, שהיא בכלל שרת התחבורה, שאמורה לטפל בבעיות בסיסיות של החיים שלנו, כמו פקקי תנועה ותחבורה ציבורית שידעו כבר ימים טובים יותר מאלה. אבל רגב יודעת היטב לשחק את המשחק, לעבוד במשך שנים על דחיפת ראש הממשלה לטקס הדלקת המשואות שבאופן מסורתי כלל אינו קשור אליו. בשנת ה-70 למדינה היא הבטיחה שנאום נתניהו יהיה חד-פעמי, אבל לא הבטיחה לקיים. רגב יודעת היטב את המלאכה על כל צדדיה, ולכן מדי שנה אשת ראש הממשלה מקבלת מספר לא סביר של פריימים מהטקס, עם מאה אחוזי רייטינג מארבעה ערוצי טלוויזיה. וככה, למרות שיכולותיה התחבורתיות של השרה הן בינוניות מאוד, דווקא את הטקס הענק הזה היא הצליחה לשנע איתה אפילו למשרד התחבורה.
למי עליי להתחנף
השאלה במדינת הליכודניקים היא למי עליי להתחנף כדי לצבור עוד כוח פוליטי ואת ראשו של מי עליי לערוף לאותה מטרה. אז התשובה לשאלה הראשונה היא כאמור בנימין ושרה נתניהו, ולשנייה, כרגע לפחות, אוחנה. הסיפור הוא לא מה נהוג, מה מקובל, לא מה נכון, אלא מה יחזק אותי ויחליש את המתחרים שלי בפריימריז. הרצון של רגב להקטין את אוחנה הוא רק טייק מיליון ומשהו של כיפופי ידיים פנים-ליכודיים, בין אנשים שלא מבינים איפה אנחנו חיים. שאין להם מושג מה עבר עלינו בשבעת החודשים האחרונים כי הם עסוקים בלענג את עצמם תוך העמדת פנים של אכפתיות. יש אינספור דוגמאות אבל אחת טרייה במיוחד היא זו של רגב שמפרסמת בפייסבוק פוסט על מימונה עצובה ומאופקת השנה בחיק המשפחה, ותוך דקות מתברר שלא מימונה ולא מאופקת, כי באותה העת היא בכלל סיימה חופשה מפנקת בחו"ל. זה החומר שממנו עשוי הליכוד. העמדת פנים אינסופית במסווה של אותנטיות שמאחוריה אין כלום.
הבעיה היא לא שנחמיץ את הנאום של אוחנה, שאני בספק רב אם אפילו משפחתו המצומצמת תצליח לשמור בו על ריכוז מההתחלה ועד הסוף. הבעיה היא שגם שבעה חודשים לתוך המלחמה אנחנו עדיין נתונים בידי קבוצת אנשים מנותקים שכל מהותם היא טיפוח האגו והיעדר מהות. המציאות כולה היא פלסטלינה שמעצבים לטובת הכבוד של ההנהגה, וכל השאר - המסורות, המנהגים הקבועים מקום המדינה, הפרוטוקול - בכלל לא רלוונטיים.
עמיחי אתאלי צילום: אלכס קולומויסקיאחרי שנים שרגב דוחפת את ראש הממשלה לטקס של הכנסת, עכשיו היא כבר מוציאה ממנו את הכנסת. מה שמעניין אותה ואת בני הזוג נתניהו זה זמן המסך ורמת הפוטושופ, לא שום דבר אחר. השנה, מה שהכי בולט זה שגם אזרחי ישראל לא רלוונטיים - אנחנו הרי עלולים להפריע למפגן האמפתיה של ראש האחראים למחדל - אז רגב כבר החליטה שלא יהיו אזרחים בטקס. הרי לא באמת צריך אזרחים במדינה שכל מהותה היא תחזוקת שכבת ההנהגה.
בקצב הזה, תוך שנה גם טקסי יום הזיכרון נוסעים אליה, למשרד התחבורה. ואם רק יהיה צל של חשש להפרעות בהר הרצל, בקלות היא גם הופכת לנו את יום הזיכרון לנקי ממשפחות שכולות.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.05.24
