יוסי טהר לא ידע שאלו הדקות הסופיות בחייו. הוא גם לא ידע שאחת הפעולות האחרונות שלו, ממש רגעים לפני שקליעי מחבל הנוח'בה יכריעו אותו – עומדת להציל חיים של ישראלים רבים.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טהר ז"ל (39), היה סגן מפקד היחידה המבצעית של השב"כ. בתוך הארגון אפוף החשאיות הזה, היחידה המבצעית היא אחת הסודיות ביותר, ולוחמיה עוסקים במבצעים נועזים ומסוכנים במיוחד. רק במלחמה הנוכחית נודע כי הם היו שותפים למבצעי השחרור של אורי מגידיש, פרננדו מרמן ולואיס הר. אם היה בחיים, כנראה שטהר היה שותף לפעולות הללו, כמו לאינספור אחרות, שייוותרו חסויות עוד שנים ארוכות. גם אחרי נפילתו, התמונה של לוחם הצללים הנועז הזה אסורה עדיין בפרסום.
כתבות נוספות למנויים:
בשעות הבוקר של 7 באוקטובר שוחח טהר עם אחד מאנשיו ביחידה המבצעית, שנורה בצווארו והיה מוטל פצוע בשדות של קיבוץ גבים. "אני לא אשרוד", אמר הפצוע לטהר, "תשמרו לי על האישה והילדה". אבל לטהר, אח שכול שנקרא על שם דודו שנפל בלבנון, לא הייתה שום כוונה לאבד מישהו מאנשיו באותו יום. "יוסי לקח שני חבר'ה איתו וטס לכיוון גבים", משחזר אלי, אביו. "הוא מצא את הפצוע באזור שהיה תחת אש, חילץ אותו משם והזמין מסוק לפינוי רפואי".
הפצוע ניצל, אבל בעודו בשטח, טהר קיבל דיווח על מתקפת מחבלים גם באזור קיבוץ מפלסים, כמה דקות נסיעה מערבה משם. טהר חבר לכמה לוחמי ימ"מ, הם הפכו למעשה לצוות "טקילה" – צוות ההתערבות המהירה שמשותף לימ"מ וליחידה המבצעית – ובסביבות 8:45 יצאו לעבר מפלסים. הם לא ידעו את זה, אבל באותה שעה מחבלי חמאס והג'יהאד האיסלאמי כבר היו בתוך ישראל.
בדרך למפלסים, על כביש 232, טהר והטקילות שלו נתקלו כמעט מיד בשני טנדרים של מחבלים, וניטרלו אותם. אחר כך הוא זיהה עוד שני מחבלים בצד הדרך, חיסל אותם, ולקח מהם את מכשיר הקשר שלהם. טהר, דובר ערבית על בוריה, החל להאזין לרשת בניסיון להבין את פריסת האויב. כל מידע מועיל ששמע, הוא העביר לחפ"ק של השב"כ. בשעות המעורפלות הללו, כשאף אחד לא הבין מה באמת קורה, לדיווחים הללו היה ערך רב.
טהר הבין שהטנדרים של המחבלים רק ימשיכו להגיע, וחשש שלא יצליח להגיע למפלסים. הוא החליט שהצוות ייטוש את רכביו ויתקדם רגלית, בתעלות הניקוז שבשולי הכביש. "יוסי כינס את הצוות המאולתר שהקים", מספר האב, "ואמר להם: 'במפלסים לא ימות אף יהודי! גם אם זה יעלה לנו בחיים, במפלסים אף אחד לא ימות, דיר באלכום!'".
וכך, בהליכה בתעלות הניקוז, הצוות הגיע לשער הקיבוץ. בסמוך לשער התגלתה בפניהם הסיטואציה הבאה: מחבלים מתרוצצים סביב טרקטור עם עגלה, שעליה עובדים תאילנדים שנחטפו מרפת הקיבוץ. המחבלים דורשים מהתאילנדים שיפתחו את שער הקיבוץ, כדי שהטרקטור שנבזז והחטופים יובלו לעזה. בדיוק אז, אחד הפועלים, זיהה בזווית עינו את הכוח של טהר, ואמר לחבריו להתכופף מיד. בשנייה הזו, טהר ולוחמיו הסתערו לעבר המחבלים מכיוון אחד, ואנשי כיתת הכוננות של הקיבוץ מהעבר השני. חלק מהמחבלים חוסלו, אחרים ניסו להימלט בחזרה לעבר הכביש.
טהר, שתוך כדי כל זה המשיך להאזין לרשת הקשר של המחבלים, שומע על התאספות כוח גדולה באזור חדש, אנדרטת חץ שחור. הוא מדווח גם על כך לחפ"ק של השב"כ, ויוצא לרדוף אחרי המחבלים שנמלטו. בעודו הולך לאורך גדר הקיבוץ מערבה, הגיח מחבל מאחורי מיגונית, וירה. טהר נהרג במקום. אבל גם אחרי מותו, הדיווח האחרון שלו על מה שקורה באזור האנדרטה – יציל את חייהם של רבים.
וכך החל הקרב על אנדרטת חץ שחור. בדיעבד יתברר כי זה היה אחד מהקרבות המכריעים והחשובים באותו יום רצחני – אבל הסיפור המלא על מה שקרה שם נותר מעורפל. עד השבוע: באמצעות מסמכים, סרטונים, עדויות וראיונות, משרטט "7 ימים" איך גבורה, תושייה וגם לא מעט מזל, הצליחו למנוע מכוח מחבלים גדול שהתאסף ליד אנדרטת חץ שחור, להפוך את אותו יום נורא, לנורא הרבה יותר.
לאורך שנות ה-50 סבלה מדינת ישראל מסדרת פיגועים של מחבלים שהסתננו מעזה, סיני וירדן. המחבלים הללו, שכונו פדאיון, בעצם ביצעו בזעיר אנפין את מה שיתחולל ב-7 באוקטובר: הם פרצו את הגבול, וביצעו פיגועים רצחניים כנגד אזרחים ומתקנים צבאיים. כדי להיאבק בהם, יצאו כוחות מיוחדים של צה"ל לפשיטות נועזות, שכונו "פעולות התגמול". אנדרטת חץ שחור, שנחנכה ב-2003 על ידי אחד מהלוחמים הפושטים הללו, אריאל שרון, נועדה להנציח את הפעולות הללו ואת הנופלים בהן. היא הוקמה על גבעה סמוכה לקיבוץ מפלסים, ומכונה "חץ שחור" על שם אחת הפשיטות הללו. האנדרטה נבנתה בצורה של חץ, שראשו פונה לעבר עזה, ומספק תצפית מגבוה, כמה עשרות מטרים מהגבול.
ב-7 באוקטובר נחדרה הגדר שלאורך הרצועה ביותר מ-30 נקודות, ומחבלי חמאס והג'יהאד האיסלאמי פרצו צירי תנועה אל כביש 232, הכביש המרכזי של יישובי העוטף. אחד מהצירים היה בשבילי העפר שמובילים אל אנדרטת חץ שחור, וממנה אל הכביש. בשעה 6:52 הגיע מכיוון האנדרטה כוח שמנה כ-20 מחבלים חמושים, התמקם בצומת מול הכניסה לקיבוץ מפלסים, ופתח בירי אל עבר הקיבוץ והכביש.
ניר ניקיטה פופוב ז"ל, מאבטחו של השר שלמה קרעי, שהיה בדרכו לעבודה, הוא אחד מהנרצחים סמוך לשער הקיבוץ. מטרים ספורים ממנו, במיגונית שצמודה לשער, מצאו חמישה איש מחסה ממתקפת הרקטות: רז פרי, שהיה בדרכו למסיבת נובה; הזוג שירז ואדיר טמם יחד עם חברתם סלין נגר, שגם הם תיכננו להגיע למסיבה; ושלומי דוידוביץ', רוכב אופניים מקיבוץ גבים הקרוב.
באותה שעה הקפיץ משה קפלן, הרבש"ץ של מפלסים, את כיתת הכוננות וכל נושא נשק אחר בקיבוץ וקרא ברשת הקשר: "יש ירי ביישוב מהשער. להגיע לכיוון המרפאה". ח"כ אלון שוסטר, תושב הקיבוץ ומנהל החמ"ל, שלח את בנו יובל, קצין לוחם בן 24 שהיה בחופשה, להצטרף אל כיתת הכוננות. יובל חָבַר ללוחם כיתת הכוננות ניר בראודה, המכונה בפי כל "נזק", והשניים רצו לעבר השער.
יובל שוסטר: "שמענו מכיוון הצומת צפצוף בלתי פוסק של צופר מכונית, ופה אני מבין שזה אירוע אמיתי, שיש פה הרוגים. אני מתקרב ואני רואה את הגופה ליד השער (של פופוב – ג"א), אבל אין מחבלים בסביבה הנראית לעין. אני מטפס מעל לשער ונכנס למיגונית, כי חשבתי שיש שם פצועים שזקוקים לעזרה, ואולי גם יוכלו לתת לי מידע איפה המחבלים".
מה ראית במיגונית?
"חמישה אזרחים, מפוחדים נורא. אני שואל אותם אם הם בסדר, אם הם נפצעו, אם הם ראו מחבלים ולאן הם הלכו. הם לא ממש מגיבים, סימנו ככה שהיו כמה מחבלים שהלכו לכיוון הקיבוץ. או לפחות זה מה שהשלמתי לעצמי בראש, כי זו הייתה ההבנה שלי את הסיטואציה".
הם לא ביקשו ממך להיכנס לקיבוץ?
"לא, לא. הלוואי. לא חשבתי על זה".
שוסטר חזר לקיבוץ, פגש את "נזק", והשניים החלו לתור בקיבוץ אחר המחבלים. "אחרי כמה דקות אני רואה מחוץ לשער חבורה גדולה, עם וסטים, נשקים ואר-פי-ג'י. קשה לי להאמין שאלו מחבלים. אני נותן ירי באוויר כדי להבין מה קורה, ואז הם נכנסים לעמדות, ומתחיל קרב אינטנסיבי".
בסך הכל היו מולם כ-20 מחבלים. בשעה 7:35 אחד מהם הבין שיש אנשים במיגונית. הוא הכניס את קנה הקלצ'ניקוב לפתח, ושירז טמם נשמעה צועקת בבהלה. המחבל שיחרר קליע לעברה, ופרי ניסה להיאבק בו. המחבל נסוג לאחור תוך קריאות "יהודים, יהודים", ומחבלים נוספים פתחו בירי לתוך המיגונית. פרי נפל אחורנית מההדף, ונדחק יחד עם האחרים פנימה. המחבלים השליכו רימוני רסס לתוך המיגונית. דוידוביץ' נפצע מרימון אחד, רימון אחר הוא מצליח לתפוס ומשליך החוצה. המיגונית מתמלאת בעשן כבד.
6 צפייה בגלריה
קיבוץ מפלסים. ניתן לראות את יובל שוסטר מטפס על השער בדרך לתקיפת המחבלים
(צילום: מתוך מצלמות אבטחה)
"נזק" ושוסטר שבתוך הקיבוץ שומעים את צרחות האימים מהמיגונית, ומנסים לירות לעבר המחבלים שבפתחה. אבל בתוך המיגונית העשן חונק את אדיר טמם ז"ל, הוא יוצא החוצה לשאוף אוויר, ומיד נורה בראשו למוות. גם זוגתו שירז ז"ל נהרגת במיגונית. בינתיים, שאר המחבלים מנסים לפתוח את שער הקיבוץ הנעול, כדי להסתער פנימה. שתי רקטות אר-פי-ג'י לא עוזרות, אז אחד מהמחבלים מצמיד מטען לשער הולכי הרגל, ומפוצץ אותו. השער נפתח, ומאפשר לכמה מהמחבלים להיכנס רגלית לקיבוץ. שאר הרכבים של המחבלים שמחוץ לקיבוץ ממשיכים בנסיעתם למטרה הבאה.
לפתע משתרר שקט. בתוך המיגונית נותרו שלושה בחיים: פרי, סלין ודוידוביץ' הפצוע. פרי מציץ החוצה ורואה סביבו רק אש שאחזה בקוצים, דוידוביץ' מבקש ממנו להזעיק עזרה, בכוחותיו האחרונים פרי עובר דרך החור שנפער בשער ונכנס לקיבוץ. הוא השורד היחיד מבין אנשי המיגונית, ועדותו היא שתשפוך אור על שהתחולל בתוכה.
השעה 10:15 בבוקר. מחבלים זורמים לתוך מפלסים דרך שער הולכי הרגל שפוצץ ודרך פרצות בגדר. אנשי כיתת הכוננות, יחד עם חיילים מבני הקיבוץ שהצטרפו, לחמו בגבורה, ולמעשה, למרות שהמחבלים נכנסו לבתים בקיבוץ, הם מנעו את כיבוש מפלסים. אבל כל הזמן הזה, בציר שמוביל מהגבול לאנדרטת חץ שחור, זורמים לישראל עוד ועוד מחבלים. באותם רגעים, פשוט אין מי שיעצור אותם. חלקם ממשיכים מזרחה, אל עבר שדרות, יכיני ונתיבות; אחרים לכיוון כפר עזה ונחל עוז. אם הציר הזה ונקודת הכינוס ליד חץ שחור ימשיכו להיות פתוחים, יצליחו עוד מאות מחבלים לעבור ליישובים בדרום ואולי צפונה יותר. אבל כאמור, היה כבר מי שזיהה את הסכנה הזו: יוסי טהר, שהעביר את ההודעה לחפ"ק של השב"כ, בטרם נהרג.
בעקבות הדיווח של טהר, השב"כ הזניק למקום צוות טקילה עם לוחמים של יחידה 33, שידועה יותר כיחידת "הגדעונים". מדובר ביחידת עילית של המשטרה, שבשגרה מתמחה באיסוף מודיעין במגזר הערבי ובלוחמה בטרור, ופועלת בשיתוף פעולה הדוק עם שב"כ.
בדרך לשם, הם פגשו צוות לוחמים של ימ"ס, יחידת המסתערבים של מג"ב, שהגיעו למקום כמעט במקרה. מי שעומד בראשם הוא רפ"ק א' (32), מפקד פלגה ביחידת המסתערבים, שבהתחלה נמצא שם לבד. "בבוקר אני בתחנת משטרת שדרות, מקבל משימה ממפקד היחידה להגיע לכפר עזה", משחזר רפ"ק א'. "אני לוקח את הרכב, מקפיץ את הסגן ואת הצוות שלי, ובאזור צומת מפלסים מגיעים לעברי אזרחים פצועים, מכוסים בדם, שעוצרים אותי וצועקים 'תציל אותי, תציל אותי'. אני יורד מהרכב ומנסה להבין איפה המחבלים, הם מסמנים לי בכיוון כללי מערב. אני מחליט לשלוח את הפצועים אל כוח ישראלי שהיה במקום ולהתקדם רגלית מערבה (לכיוון אנדרטת חץ שחור –ג"א). אמרתי לסגן שלי להגיע לצומת מפלסים, להמתין לשאר הצוות, ולחבור אליי כולם ביחד".
אתה מחליט ללכת לבד, ברגל, חשוף לגמרי, בתוך אזור שהתנהל בו טבח ומסביבך גופות ופצועים?
א': "כן, מהצומת זו הליכה של 300-400 מטר לאנדרטת חץ שחור. בדרך אני פוגש שני חיילים שנראים הלומים, הם חוברים אליי ואנחנו מתקדמים יחד. בשולי שביל העפר שמוביל אל האנדרטה, קופצים פתאום מבין השיחים ארבעה מחבלים, ונפתח קרב יריות במרחק אפסי. קרקל (רכב שטח ממוגן המשמש את המשטרה ומג"ב – ג"א) מגיח משום מקום, עולה על מהמורה, נתקע וחוטף ירי".
זה הקרקל של יחידה 33. קצין בכיר ביחידה: "אנחנו מגיעים בשני צוותים ברכבים ממוגנים. רכב אחד שלנו נעמד בין המחבלים לבין הכוח במקום, זה היה ב-10:44 בדיוק. המחבלים ירו 30 כדורים על הקרקל והשביתו אותו".
רפ"ק א' מהמסתערבים: "ארבעה לוחמים מ-33 פורקים מהרכב ומושכים אליהם את האש. בשיתוף הפעולה הזה אנחנו גוברים על המחבלים ומורידים אותם. זו הייתה ההיתקלות הראשונה".
אבל ממש לא האחרונה. אחרי כמה דקות יגיע הסגן של א' עם יתר המסתערבים, הצוות יתאחד בקרבת האנדרטה. "אנחנו עומדים ביישור קו מאחורי מצבור בטונדות", מתאר רפ"ק א', "ואני מחלק להם משימות. אחרי כמה דקות מגיעה טויוטה מכיוון עזה, ועליה שבעה מחבלים, עם מקלע כבד על הרכב, מאה מטר מאיתנו. נפתח קרב יריות שבו זה אנחנו או הם".
הצוותים – הטקילה עם הגדעונים והמסתערבים - פותחים לעברם באש. אבל ההיתקלות גובה מחיר, וחלק מהלוחמים נפגעים. רפ"ק א': "המחבלים מגיעים אלינו עד מרחק של עשרה מטרים, ואז הנהג שלהם מקבל כדור בראש. הרכב סוטה שמאלה, נכנס בעץ ומושבת. זה היה רגע של שוק עבורי. בום מטורף, ואחריו אני רואה את הלוחמים שלי שוכבים על הרצפה, אחד מהם גורר את עצמו, הסגן שלי שוכב פצוע. אלה כמה שניות שבהם חשבתי שחרב עליי עולמי".
מקץ מספר דקות, כל המחבלים ברכב מחוסלים. הלוחמים שניגשים לטנדר מגלים שהוא עמוס תחמושת ומחבלי הנוח’בה שחוסלו מצוידים היטב. הצוות מתעשת והפצועים מפונים לטיפול פרמדיק במיגונית סמוכה. רפ"ק א' מבין שהם חייבים להישאר בעמדות ולהיות האצבע בסכר שנפרץ ליד חץ שחור. ואכן, כעבור כעשר דקות מגיע מאותו כיוון רכב נוסף. "כאן אנחנו כבר מבצעים ירי מקדים", אומר רפ"ק א'. "הרכב מבצע פנייה, פורקים ממנו שלושה ומתחילים לירות עלינו אר-פי-ג'י, שפוגע בעץ ומפיל אותו על אחד הלוחמים שלי. אנחנו יורים עליהם מרחוק ומורידים אותם".
במרחק של כ-200 מטרים מדרום נמצא צוות של דובדבן ואנשי ימ"מ, שהיה בדרכו לכפר עזה. הם מזהים תנועה ערה של טנדרים לכיוון הצומת, היכן שכוח הימ"ס ו-33 נלחמים עם ראשוני אותה שיירה. הם פותחים באש, אבל לא יכולים לעצור את השיירה שממשיכה מזרחה.
מפקד הצוות של דובדבן: "יש לנו לוחם בצוות שמכיר טוב את האזור, והוא ידע שאם הם מגיעים לאנדרטה הם יוכלו לאגף אותנו, לתקוף מקרוב ומשם להתפשט לכל יישובי העוטף. אסור שזה יקרה".
16 לוחמי דובדבן עולים על שני רכבים ממוגנים ודוהרים בעקבות השיירה, אבל נקלעים למארב. "המון מחבלים מתרוצצים בין הרכבים שלנו. אנחנו יורים עליהם דרך החרכים של הרכב, מפרקים מחסניות, וממה שראינו בעיניים הורדנו שם מספר לא מבוטל של מחבלים".
בינתיים, צוותי יחידה 33 נכנס לתוך שטח האנדרטה. "המפקד בשטח ראה תנועה חשודה", מספר הקצין מ-33, "והוא נכנס עם הצוות שלו ומאתר אדם בבגדים אזרחיים, ללא נשק, עומד ומרים ידיים בין פחי אשפה ירוקים. הלוחמים ברכב כורזים לו לבוא. ברגע שהם פותחים את הדלת, יוצאים שני מחבלים חמושים מאחורי הפחים ויורים צרור לעברם".
המחבלים ידעו שהלוחמים לא יפתחו באש לעבר אדם שמרים את ידיו, וניצלו זאת לתרגיל הסחה, ופתחו באש. מהירי נפגעו שני לוחמים: מפקד הצוות נפצע קשה מכדור בחזה מרחק אפס מהעורק הראשי, ולוחם נוסף, שספג כדור בראש. "שני הלוחמים שלא נפגעו מסתערים על המחבלים ומחסלים אותם", ממשיך הקצין מ-33. "הם קוראים בקשר לתגבורת של צוות נוסף, שנתקל בעמדה אחורית והרכב שלהם הושבת".
השעה סביבות 11.00, וזה המצב: כוחות ישראליים פזורים ממזרח לאנדרטה, כשארבעה לוחמים לכודים בתוכה. תכף נחזור אליהם, רק שבינתיים המצב מחמיר. הלוחמים מזהים שיירת ענק של מחבלים, שדוהרת לעברם מכיוון עזה.
הכוחות פותחים באש משלושה כיוונים לעבר השיירה, אבל כולם מבינים שלעצור את הטור שדוהר אל עבר חץ שחור, יהיה בלתי אפשרי. "אנחנו מבינים שבאירוע הזה כבר לא נוכל להתמודד עם ה-M16 שלנו", אומר הקצין מ-33. הלוחמים מחליטים להזעיק את חיל האוויר, אבל בכל הבלגן של אותו בוקר המסר לא ברור. איכשהו, החפ"ק של שב"כ מעלים על הקו את סא"ל (במיל') ר', מפעיל כטמ"ם מטייסת 200. סא"ל ר' זוכר את השיחה הזו היטב. "בסביבות השעה 11:00 אני מקבל טלפון, עם דיווח מאוד מבולבל", הוא משחזר. "אומרים לי שבחץ שחור יש כוחות שלנו, ואיפשהו לכיוון עזה יש שיירות רכבים נוסעות, מישהו אפילו אומר לי משאיות".
בבוקר שמחת תורה גם בקיבוץ שבו מתגורר סא"ל ר' התעוררו בבהלה לקול האזעקות. הוא פינה את משפחתו למרחב המוגן, ומיהר לביתו השני בבסיס חיל האוויר חצור. בשבועות שקדמו למתקפה, ר' היה פעיל במחאת אנשי חיל האוויר נגד ההפיכה המשטרית, אבל באותו יום, למרות שלא היה בתורנות, הבין את גודל השעה ומיהר להכין את הצוות שלו ואת הכטמ"ם שלו לפעילות מבצעית.
ר': "כשנכנסתי לטיסה עוד לא ידעתי בדיוק מה קורה, אבל דבר אחד הבנתי: שתוקפים רכבים על הגדר ליד מעבר ארז, ושהפיקוד לא קיים. אז התדריך היחידי כמעט שאני נותן בבוקר הוא, שאנחנו הולכים לתקוף בשטחנו".
בשעה 9:28 רואה ר' דרך מצלמות השובל, הכטמ"ם שהוא מפעיל, המון רכבים שרופים וגופות שמוטלות על הכביש למפלסים. בצומת הוא מזהה חוליה שעולה על רכב ונוסעת מערבה. אלו היו המחבלים שניסו לחטוף את התאילנדים, ונבלמו בשער הקיבוץ. הוא עוקב אחריהם מהאוויר, וכשהם מתקרבים לעזה, פותח לעברם בירי. משם הוא מקבל דיווח על לחימה של כוחות מג"ב באזור המדגרה בניר עם, ושוב מחליט על דעת עצמו, מבלי לדבר עם הפיקוד, להגיע ולתקוף את המחבלים.
עד כמה זה חריג?
"זה חריג מאוד. חסר תקדים. כל מה שהיה בבוקר הזה הוא חסר תקדים. פיקוד האוגדה לא פעל. אנחנו מקבלים החלטות לבד, לפי ראות עינינו".
אתה לא צריך לבקש אישור לפני ירי?
"אם אין פיקוד מולך, אתה רק צריך להבין איפה אנחנו ואיפה הם, ולהפעיל את השכל. אחרת זה לא היה מצליח".
אחרי כשעה וחצי באוויר וכשהוא כבר ללא תחמושת, קיבל ר' את שיחת הטלפון המוזרה מלוחמי השב"כ שליד אנדרטת חץ שחור. סא"ל ר': "אני מבין שיש כוחות שלנו באזור חץ שחור, ואני סורק את הכביש מלמעלה. בשטחים החקלאיים שבין חץ שחור לבין גבול עזה, אנחנו מבינים שיש פה אירוע ענקי".
מול מצלמות השובל התגלתה תמונה שכמותה ר' לא ראה: שיירה אדירה של מחבלים שמתקדמת מכיוון גבול עזה לעבר אנדרטת חץ שחור. "ואני רואה עוד רכבים, ועוד רכבים, ועוד רכבים. הכוח שלנו, שנמצא קרוב יותר לכביש לא רואה את זה, יש שם טרסות ועצים. אני אומר להם בטלפון: הכל פה זה אויב. זה המון אויב, זה אירוע ענק".
כך זה נשמע בקלטות הקשר בין סא"ל ר' לבין חפ"ק השב"כ באותן דקות קריטיות:
סא"ל ר': "יש פה אופנועים. רגע, יש להם סרטים על הראש. תקשיבו כולם, זה חריג, באמת. יש לי זיהוי. תהיו פה על כל הצביר האדיר הזה של המטרות, יש גם בצומת".
חפ"ק: "יש פה חמישה רכבים, זה מה שאנחנו רואים".
סא"ל ר': "יש פה הרבה יותר".
תא שליטה בחיל האוויר: "אני מחביר אתכם, זה מחבלים".
"לאורך הציר מחץ שחור לכיוון הגדר עם עזה אני רואה כ-25 כלי רכב, בכמה נקודות היערכות שונות", ממשיך ר' לספר. "אני הייתי בשוק. אני מוצא שכל כמה עשרות מטרים יש מצבור של חמישה-שישה טנדרים, ובכל טנדר בין חמישה לשמונה חמושים עם סרטים על הראש, מוציאים וסטים, מוציאים אר-פי-ג'י מהבגאז', וממש שטח כינוס. נערכים למתקפה. הם התארגנו ברוגע מוחלט, זה היה מדהים. בסך הכל בין 150 לבין 200 מחבלים חמושים, עם עשרות כלי רכב שהתארגנו, ככל הנראה, לתקיפה צפונה משם. עכשיו, אנחנו כבר גמרנו חימוש, ואני נכנס לאיזושהי מצוקה אישית, כי אני מבין שאני עכשיו צריך למצוא מי שיתקוף אותם. ואז אני עולה בערוץ קשר של חיל האוויר, וקורא לעוד מטוסים שיבואו".
תא השליטה של חיל האוויר בקריה מחבר את סא"ל ר' עם עוד שלושה כטמ"מים חמושים מטייסות שונות. סא"ל ר' מסביר לעמיתיו מה הם רואים, אבל הוא לא יודע, ולכן גם הם לא יודעים, שבתוך האנדרטה נצורים ארבעת הלוחמים הישראלים, שטרם חולצו. ר' דורש להתחיל לירות. בחפ"ק של השב"כ חששו שהכוחות הישראליים ייפגעו מהירי, וביקשו ממפעילי הכטמ"מים לוודא שאכן מדובר במחבלים. "לקח יחסית הרבה זמן לאשר בקשר שזה אויב", אומר ר'. "הם לא האמינו, הם אמרו שזה בטח כוחות שלנו. אבל אני רואה את הפרטים בעיניים שלי, אי-אפשר היה להתבלבל".
איך זיהית שזה לא כוחותינו?
"ראיתי שהם ללא קסדות, חלקם על אזרחי, חלקם עם סרטים לבנים על הראש ומוציאים אר-פי-ג'י מהבגאז', והם בהתקפה מזרחה. אין יותר ברור מזה".
ברשת הקשר מתחיל ויכוח: סא"ל ר' דוחף לירות, אבל בשב"כ, שמנהל את האירוע בשטח, מתנגדים. בשלב מסוים סא"ל ר' צועק "מספיק לדבר! לירות עכשיו!"
מתוך רשת הקשר:
סא"ל ר': "הבאתי (צילמתי) לכם את כל הטנדרים האלה, לי זה נראה כמו עשרות מחבלים. רק תאמתו שזה לא כוחותינו. יש פה אופנועים, זה מחבלים! [...]".
תא שליטה של חיל האוויר: "יפה, תראה מחבלים, יש פה אנשים עם סרטים על הראש, להיות מוכנים לביצוע. זה מופלל מבחינתכם (מבחינת חפ"ק השב"כ –ג"א)?"
סא"ל ר': "צריך ללכת לאנדרטה, להבין מה זה כוחותינו ומה זה לא [...] יש פה אר-פי-ג'י, יש פה אר-פי-ג'י, זה אויב! תקשיבו לי רגע, מלא אר-פי-ג'י פה".
כשבחפ"ק השתכנעו, ר' חילק את הציר לאורכו בין כלי הטיס השונים ונתן הוראה לירות.
מתוך רשת הקשר:
סא"ל ר': "איפה שאתה זה המקום, יורים אר-פי-ג'י, תבצע!"
מפעיל כטמ"ם נוסף: " מְבַצע על האר-פי-ג'י שנורה לכיוון כוחותינו. [יורה]. תסתכלו הם כולם בורחים לכיוון מערב (עזה – ג"א)".
סא"ל ר' וחבריו מרססים את השיירה, אבל לא יודעים שליחידה 33 יש עדיין לוחמים נצורים באנדרטה. מפקד יחידה 33 מבקש מחברו, מפקד הימ"מ, שישלח רכב ממוגן לחילוצם. אנשי הימ"מ לוקחים סיכון, פורצים דרך ומצליחים לחלץ את הלוחמים לאחור, לאזור הצומת של חץ שחור. סא"ל ר': "מפה האירוע הזה הופך להיות שילוב בין ארבע טייסות שונות, שמחלקות את המרחב וכל אחד יורה על מה שהוא יכול. באיזשהו שלב מגיע גם מסוק קרב, ועם תותח יורה לתוך השדות".
והמחבלים?
"רצים כמו נחיל לתוך עזה".
אם כל שרשרת האירועים האלו – החל מהזיהוי של יוסי טהר ז"ל, דרך הלחימה המטורפת של הכוחות שהגיעו לשם, וכלה במפעילי הכטמ"מים שפעלו ללא פקודות מדויקות ובתנאים של חוסר ודאות – לא הייתה מתרחשת, האנדרטה, קיבוץ מפלסים וכל יישובי הסביבה היו נשטפים בעוד מאות מחבלים. "אני מניח שהכוחות שלנו במקום לא היו יכולים לעמוד מול כוח כזה גדול שעומד מולם", מעריך ר'. "בהבנתי הצבאית, זה גל שני, ככה נראה גל שני של התקפה. צריך להבין, השעה 11:30, הרבה אחרי שזה התחיל, והאויב עוד צובר כוח. אני מניח שאם הם היו עוברים את חץ שחור, הם היו ממשיכים לשדרות, לאשקלון והלאה. זה היה בעצם גל ב' של ההתקפה הגדולה על העוטף".
ולמרות זאת, ר' מבין היטב שזו נקודת אור קטנה ביום שחור, גם מבחינת חיל האוויר. "אני לא רוצה שהכתבה הזאת תהיה סוג של תעודת הצטיינות", הוא אומר. "אין פה מקום לשחצנות או ליהירות, ואי-אפשר להתעלם מהשעתיים-שלוש הראשונות שבהם אנחנו, חיל האוויר, לא היינו. לזה אף פעם לא תהיה לי תשובה טובה".
ח"כ אלון שוסטר, אתה ניהלת את החמ"ל של מפלסים באותו יום, ובנוסף ערכת תחקיר על הקרבות בקיבוץ. מה למדת?
"מבחינת מפלסים, בשעתיים וחצי הראשונות זו הייתה התמודדות של כיתת הכוננות והקצינים שהיו בחופשה מול המחבלים. בסוף סיימנו את היום עם שני פצועים קל בתוך הקרב. זה אחרת לגמרי ממה שהתרחש בקיבוצים שכנים. אמנם היה טבח על סף ביתנו, במיגונית, בצומת, אבל בקיבוץ עצמו, כיתת הכוננות עשתה את העבודה. עם זאת, זה לא יכול היה להספיק כשמאתיים אנשים נופלים על קיבוץ".
מה להבנתך היה קורה אלמלא הבלימה הזאת בחץ שחור?
"ללא ספק נמנע טבח נוסף. לאור היקף הכוחות שראינו בכפר עזה, בארי, ניר עוז, זו כמות שהייתה יכולה לבצע פוגרום נוסף. אבל צריך להגיד, הכוחות האלו לא הלכו לחץ שחור, ולא למפלסים. הם היו בדרכם לכפר עזה, לרעים, ובדרך הם נתקעו במפלסים ובחץ שחור".
אז כל הבלימה הזאת קרתה לגמרי במקרה.
"חד-משמעית".
איך משפחה אמיצה אחת מקיבוץ מפלסים לכדה בחיים את המחבל שפרץ לביתה
בבוקר 7 באוקטובר אריה חודרה, איש חינוך מקיבוץ מפלסים, היה בממ"ד עם אשתו, שני בניו וחברה של הבן. ביתם ממוקם בפינה הצפון-מערבית, סמוך לגדר הקיבוץ. בסביבות 9:40, הם שמעו שני מחבלים שנכנסו לבית וניפצו כל מה שבדרכם. חודרה מיד דיווח לכיתת הכוננות, אבל אנשיה היו עסוקים בלחימה ברחבי הקיבוץ. חודרה: "הנחתי שאחרי שהמחבלים יסיימו לשבור ולבזוז, אנחנו נהיה הבאים בתור. ביקשתי רשות מבני משפחתי לצאת החוצה מהחלון, כדי לנסות להשיג נשק או עזרה".
והם הסכימו?
"לא, הם רצו שאני אשאר. אבל כשהרגשתי שהם מתקרבים לממ"ד, התעקשתי ואמרתי להם שאני לא מוכן למות כברווז במטווח. אז יצאתי דרך החלון ורצתי לשכן שלי, מרטין סוריאנו, שיש לו אקדח. ביקשתי ממנו שני דברים: שייגש אליי הביתה עם האקדח ויגן על משפחתי, ושיגיד לי איפה אני יכול להשיג נשק. הוא הכווין אותי לבית של חבר כיתת כוננות שנמצא באותה עת בלונדון, וה-M16 שלו בבית. מרטין רץ לבית שלי, ואני לקחתי את הנשק והאפוד. חזרתי הביתה באיגוף, עם כדור בקנה, מוכן להסתער".
אחרי שחודרה יצא, בנו הבכור הזעיק חבר המשרת כקצין ביחידה מובחרת, שמיהר להגיע, ויחד עם עוד חבר סרקו את סביבת הבית. הם זיהו את שני המחבלים יוצאים מהבית כשבידיהם תיקים מלאים בציוד, ופתחו לעברם באש. המחבל החמוש נפגע מהירי וברח, המחבל השני נמלט לתוך הבית.
הבן הקטן משלים את התמונה: "בזמן שאבא שלי יצא, היה רעש של ניפוצים ויריות, ואחרי כמה רגעים הייתה פתאום דקה של שקט. חיכינו בממ"ד וראינו את הידית של הדלת זזה, נשמעה צעקה בערבית, הדלת נפתחה, ראינו תיק נזרק ואחריו נכנס ערבי עם סכינים. הוא ראה אותנו ומיד זרק הכל והרים ידיים. הוא היה נסער ומפוחד, אמא שלי מיד ניגשה אליו, הרגיעה אותו והושיבה אותו".
זה בטח רגע נורא מפחיד, לא?
"עד שהוא נכנס היה ממש מפחיד, ברגע שהוא נכנס, פתאום ראינו מישהו פחות או יותר בגילי, בגופיית סבא, מבוהל, מדבר בשטף בערבית, מנסה להסביר לנו משהו. הבאנו לו כוס מים, והוא לא הפסיק לדבר. אז שלפתי טלפון כדי להפעיל גוגל טרנסלייט, והוא עוד יותר נבהל.
"התחלתי לתרגם אותו. הוא התחנן שלא נקרא לאף אחד, כל הזמן חזר על זה. הוא סיפר שהוא מאורס צעיר שעוד לא הספיק להתחתן. אחי הגדול שאל אותו בערבית, 'אינתה חמאס?' והוא ענה 'לא, לא', וסימן עם היד שפעם, בעבר היה בחמאס".
בעצם משכתם זמן.
"כן, הוא לא הפסיק לדבר, הבאנו לו עוד מים, ונתנו לו טוסט, כדי שהוא יירגע. משכנו ככה חמש-עשר דקות".
בינתיים, בעוד המחבל אוכל טוסט, השכן סוריאנו הגיע אל הבית חמוש באקדח, חבר לקצין ויחד הם נכנסו. סוריאנו: "ראיתי את המחבל ובאינסטינקט התנפלתי עליו, השכבתי אותו על הרצפה ודרכתי לו על הראש. החייל שהיה איתי קשר את ידיו עם איזו חגורה שמצא, עשינו עליו חיפוש, והוצאנו אותו החוצה. שמרתי עליו עד שהגיע חבר מצוות החירום היישובי ולקח אותו לחמ"ל".
כאשר חודרה האב חזר הביתה ושמע מה קרה בהיעדרו, החליטו הוא וסוריאנו לעלות לגג ולהתמקם שם, לקראת המחבלים הבאים שיבואו. בזכות הקרב שהתנהל באותה עת באנדרטת חץ שחור, הם לא הגיעו.
