סינוואר מנוול אבל לא טיפש: הצעת הנגד שגיבש מכניסה את ישראל לסבב נוסף של דיונים פנימיים מורטי עצבים, עם חטופים שנמקים בשבי, משפחות שלא יודעות את נפשן, ממשלה מבוהלת, מפולגת, שקועה עד צוואר בחשדנות הדדית, וצמרת ביטחונית מוכה ומוחלשת. סינוואר מעוניין כנראה להגיע לתחנה הסופית, להסכם, אבל לא פחות מזה הוא נהנה ממה שהוא עושה לנו בדרך. "סינוואר עשה לנו בית-ספר", אמרה לי יוכק'ה ליפשיץ בלילה שבו שוחררה מהשבי בעזה. הוא עדיין עושה לנו בית-ספר, ביג טיים.
אתמול ביידן ונתניהו שוחחו בטלפון. לא קשה לנחש על מה דיברו. נתניהו הבטיח שהפעולה ברפיח תהיה שולית ומוגבלת, רפיח לייט, וביידן הציע שיסתפק ברפיח זירו.
אפשר להבין מדוע רבים בישראל תומכים בפעולה צבאית ברפיח. פירוק ארבעת הגדודים שנותרו שם ייתן להם תחושה שהמשימה הושלמה: היו 28 גדודים וכולם פורקו. למרבה הצער, זאת אשליה, מקסם שווא.
1 צפייה בגלריה
יחיא סינוואר, אוהלים ברפיח, בנימין נתניהו
(צילום: REUTERS/ Bassam Masoud ,AP, מארק ישראל סלם)
ההתקפה במעטפת רפיח נפתחה אמש, באזור המעבר. היקף הכוח שפועל שם קטן יחסית והמשימות מוגבלות, כמובטח. גם היקף הפינוי של העקורים הפלסטינים מוגבל. לפני כמה ימים צפיתי במפה מעודכנת, מוסמכת, של האוכלוסייה ברפיח וסביבתה. הצפיפות הגדולה ביותר הייתה במקביל לציר פילדלפי, לאורך הגבול עם מצרים. צפוף קצת פחות היה בגוש קטיף ההיסטורי, עד לחורבות נווה דקלים. המגמה היא לבצע החלפה: פחות עקורים בדרום, יותר עקורים בגוש קטיף. לכאורה, המבצע מדוד, כירורגי.
אבל כפי שלמדנו בכל מלחמות ישראל, וביתר שאת במלחמת עזה, מה שמתכנן צה"ל ומה שקורה בשטח הם שני סיפורים נפרדים. הכניסה הקרקעית לחאן-יונס היא דוגמה מאלפת מהעבר הקרוב: התכנון היה לתקוף את המעטפת, בעיקר את השכונות המזרחיות, ולהסתפק בכך. אבל כאשר חיילים שנכנסים לשטח מותקפים, חייבים לשגר כוחות כדי לחסל את מקורות הירי, אחרת נוכחותם שם לא תהיה בטוחה. וכך, משכונה לשכונה, השתלטו כוחות צה"ל על העיר ועל סביבותיה. המחיר היה הרוגים ופצועים בצד שלנו, דשדוש מתמשך בשטח, פגיעה אנושה באוכלוסייה האזרחית ותבוסה במאבק על דעת הקהל במערב. והיום חמאס חוזר למקומות שלוחמי צה"ל כבשו בדמם בחאן-יונס, כשם שהוא חוזר לצפון הרצועה ולמחנות המרכז.
נניח שנצליח להשתלט על ציר פילדלפי במחיר דמים נמוך יחסית. מה יקרה אז? למי נשאיר את מה שכבשנו? לבד מכמה סמוטריצ'ים, איש בישראל לא רוצה שהוא או ילדיו ישרתו בממשל צבאי בעזה
מהשבוע הראשון למלחמה אנשי צבא בעבר ובהווה מתריעים על כך שאין לנתניהו אסטרטגיית יציאה. נניח שנצליח להשתלט על ציר פילדלפי במחיר דמים נמוך יחסית. מה יקרה אז? למי נשאיר את מה שכבשנו? לבד מכמה סמוטריצ'ים, איש בישראל לא רוצה שהוא או ילדיו ישרתו בממשל צבאי בעזה. אז מה כן? לשלוח לוחמים לקרב בלי תוכנית ליום שאחרי הקרב זאת הפקרות שאסור להשלים איתה.
סביר להניח שסינוואר מתעתע בנו: הוא יודע שהממשלה הנוכחית לא יכולה להסכים להצעה שגיבש. כדי להניח את דעתם של האמריקאים ישראל תשלח אולי משלחת טכנית לקהיר. זה חשוב לנתניהו גם בחזית הפנימית: במצב שנוצר הוא לא יכול להרשות לעצמו להיתפס כמי שמטרפד הסכם ומפקיר את החטופים, והוא לא יכול להרשות לעצמו להיתפס כמי שמוכן להסכם ובוגד בשותפיו מימין.
לא בפעם הראשונה האגף המשיחי בממשלה ובתקשורת מאשים בכל צרותינו את הממשל האמריקאי. אכן, אמריקה לוחצת. הבית הלבן הבהיר לנתניהו בשקט שאם יורה על פעולה נרחבת ברפיח יוטל אמברגו על משלוחי נשק לישראל. פה ושם ההוראה כבר מתבצעת. בתחילת המלחמה ביידן הבטיח שיעמוד לצידנו במלחמה נגד חמאס ועכשיו הוא מבטיח להם הבטחות מאחורי גבנו, מקוננים דוברי הימין.
הם שוכחים שעל החוזה הזה חתומים שני צדדים. האמריקאים עמדו בכל ההתחייבויות שלהם, כולל 14 מיליארד דולר בסיוע צבאי, והגנה על ישראל מול טילים איראניים ומול ההפגנות בקמפוסים. ישראל לא עמדה בהתחייבות שלה: לאחר שבעה חודשים היא תקועה גם בעזה, גם בלבנון. זו איננה ישראל שביידן התגייס לעזור לה.
אתמול, באחד מטקסי יום השואה, נתניהו השווה את מספר הנספים בשואה למספר ההרוגים ב-7 באוקטובר. "הקטל בשואה שקול ל(פי) 5,000 מ-7 באוקטובר", אמר. מה בעצם נתניהו רוצה לומר לנו? שהאחריות שלו לאסונות העם היהודי קטנה מהאחריות של היטלר? הוא לא מתבייש?
לא, הוא לא מתבייש.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.05.24
