הייתי רק בת שלוש, אך אני עדיין זוכרת את זעקות השבר של סבתא ואמא שלי כשנודע ששמוליק, בן דודה האהוב של אמי, נפל במלחמת יום הכיפורים.
אתמול שלחתי הודעה לחבר כשראיתי שבן היישוב שלו נפל, והוא ענה לי: "זה מתחיל להיות כמו ביום הכיפורים". כל בית פוגש או מכיר מישהו שאיבד קרוב במערכה הזאת. כן, כך זה היה ב-73'. אני זוכרת את הסיפורים על האבל הכבד ששרר כמעט בכל בית בישראל כשהמדינה איבדה אלפים מבניה. כל בית הכיר מישהו שנפל, כל בית היה חלק ממשפחת השכול.
והנה, במלחמה הזאת אני כבר בצד של "ההורים". חבריי ואני הורים לחיילים וחיילות, דואגים בלילות וגם משלמים את המחיר הכבד. כל "הותר לפרסום" מכה בנו ככווייה צורבת בעור. זאת כווייה של מי שכבר הביא חיים לעולם ומבין כמה בלתי אפשרי לאבד אותם.
בימים שלקראת יום הזיכרון הזה אני מודאגת. אני חוששת שהדריכות של הבוקר, של מוצאי השבת ושל החג לאפשרות שנקבל עוד בשורה קשה, התחלפה במין השלמה
בימים שלקראת יום הזיכרון הזה אני מודאגת. אני חוששת שהדריכות של הבוקר, של מוצאי השבת ושל החג לאפשרות שנקבל עוד בשורה קשה, התחלפה במין השלמה. אנחנו מקבלים כחלק מחיינו את העובדה שאנו נאלצים להקריב את בנינו ובנותינו למען רעיון שלרוב הוא מוצדק ומוסכם, אך מדי פעם גם שנוי במחלוקת. ואיך מסתדר הפער הזה? הרי אנחנו אוהבים להבליט את הדבקות בערך החיים, שהיא זו שמבדילה אותנו מתרבויות אחרות. האם משהו נשבר בנו? האם יכול להיות שהשלמנו עם הכרוניקה של השכול?
וזה הדבר שמפחיד אותי יותר מכל: להתרגל ל"הותר לפרסום", להתרגל להיפרד מהשמות, מהפנים, מהנעורים, ולהמשיך. להמשיך כאילו לא קרה דבר.
הרי כל בית שחווה אובדן הוא בית שנעצרו בו החיים. כל בית כזה הוא בית שיושביו כבר לא ייראו אותו דבר. צבע העור, תווי הפנים של הקרובים השכולים – הכל כמו נושא את הצער.
סימולציה של שכול
בצוק איתן נהרג בן היישוב שלי, שהוריו כבני גילי, ורק אז התחלתי להבין את השכול אחרת. בפעם הראשונה מצאתי במילים של גרוסמן ב"נופל מחוץ לזמן" את התחושה של הורים עם נפול בנם. הספר הזה איפשר לי סימולציה של שכול, ואני פותחת אותו בכל פעם שאני רוצה להרגיש את הכאב ואת ההתמודדות עם החיים שנמשכים. אצל גרוסמן, לא מבין האב השכול כיצד כולם ממשיכים: "שאנחנו, שהשמש, שהשעונים, החנויות, שהירח, הזוגות, שעצים בשדות מוריקים, שדם בעורקים, שאביב וסתיו, שאנשים לתומם. שיש סתם בעולם. שילדים של אחרים, שאורם וחומם..."
כן, העולם ממשיך בשלו, כי ככה זה. אבל לנו אסור ליפול לשאננות ולקבל את נפילת בנינו ובנותינו בסוג של בנאליה. בנאליה של שכול. אחרי מאות חללים ואלפי אזרחים שנרצחו – עדיין עלינו להתייחס לכל שם בחרדת קודש. לשנן אותו, ללמוד עליו ועל משפחתו, להביט בתמונתו ולדעת מה הוא אהב, איזו קבוצת כדורגל אהד, מי הייתה בת זוגו ומה הם חלמו להיות. זו ההנצחה האמיתית שלהם – ההתנחלות בלבבות שלנו.
שרון כידוןהמבחן האמיתי שלנו כחברה חפצת חיים הוא שלא נוותר על קדושת החיים ולא נהפוך את המוות לבן בית שהתרגלנו אליו. זו תמצית הישראליות, על פיה מותרים אנחנו מהחיות, מתרבויות אחרות ובעיקר מאויבינו.
מוקדש לחבריי רקפת וד"ר לירון אלדור, שבנם עדי אלדור ז"ל נפל במלחמת חרבות ברזל
פורסם לראשונה: 00:00, 08.05.24
