״מאחורי שולחנות ארוכים // במלונות גדולים וריקים // בפנים חתומות של שחקנים מנוסים // הם מתווכחים ואנחנו מתים // במחברות כרוכות עור בעטים יקרים // משנים ניסוחים מציינים מספרים // מה המחיר של שלושים או עשרים // הם מתווכחים ואנחנו מתים״.
במילותיו המולחנות היטב, על קו הרקיע של תל-אביב, שלפחות בעיניי ראוי לזכות בתואר קו הרקיע היפה בעולם, היטיב לנסח יהלי סובול את שברון הלב שאופף את יום הולדתה ה-76 של מדינת ישראל. לפעמים האמת הפשוטה מוטחת בפרצופה של בעלת השמחה דווקא בהופעה של ״מוניקה סקס״; הרכב שהפסקול שלו לא כולל רק להיטים שמטרתם לאפשר לציבור לקפץ ולשכוח, אלא גם כאלה שמכריחים אותו לזכור.
״החוק היבש לא נרטב אף פעם, אפילו לא מדמעה של ילדה״, הם שרו בניינטיז בעקבות פרשת האונס בשמרת שהסעירה את המדינה, ושאחריה האנסים חזרו לחייהם, בעוד קורבנם, יעל גרינברג, לא הצליחה להשתקם, עד שנפטרה בשנה שעברה. השנה השיר הזה קיבל פרשנות מחרידה נוספת, עם אירועי 7 באוקטובר, והמלחמה של ישראל להכרה עולמית בפשעי המין של חמאס.
מנחם לראות שיש עדיין אמנות בישראל של 2024. שיש אמנים שזוכרים שבסוף בסוף, עוולות מעשנות במערכה הראשונה יגיעו לנשוך את עכוזם במערכה האחרונה. ואנחנו עכשיו, כך נדמה, במערכה האחרונה. לא על קיומנו הפיזי, כי אם על שרידותנו הערכית, הרוחנית.
לפעמים דווקא הרכות היא החוזק. היכולת לוותר, או לפחות לבחור אחרת, היא העוצמה. יעיד על כך כל מי שסירב לחגוג השנה יום הולדת
כמויות הרפש שמוטחות במי שמעז לקרוא לעסקת חטופים וחטופות מיידית - בין אם על בימות המחאות ובין אם מעל דפי העיתון - מעידות על כך. הפוליטיזציה של החטופים מעידה על כך. הפיכת כעס משפחות החטופים לאויב הציבור מעידה על כך. הצילום של נשיא ארצות-הברית מחבק את אביגיל עידן הקטנה והיעדר צילום כזה בגרסתו הישראלית - מעיד על כך. חוסר הבושה מעיד על כך. אי-לקיחת האחריות מעידה על כך. הזלזול במחאות מעיד על כך. הזלזול בציבור מעיד על כך. ההתעקשות על חגיגות עצמאות בחודשים שבהם האומה שבורת לב מעידה על כך. ביום העצמאות הנוכחי אין באמת סיבה לחגיגה. טקס בלי קהל, יישובים שלמים ללא תושבים, מאות משפחות שכולות חדשות לצד משפחות שיקיריהן ויקירותיהן נמקים בשבי. לא תמיד חגיגה היא חוזק. לפעמים היא מעידה על ניתוק. על תפיסת מציאות מעורערת. על טיפשות וגסות לב. על אגו נפוח עד כדי רמיסת סובביו.
צילום: גיא כושי ויריב פייןלפעמים דווקא הרכות היא החוזק. היכולת לוותר, או לפחות לבחור אחרת, היא העוצמה. יעיד על כך כל מי שסירב לחגוג השנה יום הולדת. שהבטיח לעצמו ולסובביו שבשנה הבאה יחגגו כפליים, כי מי חוגג כשעצוב. כי למי יש כוח להעמיד פנים. ובכן, למי שמעמידים פנים כבר חצי שנה שידינו על העליונה. שתכף מגיע "הניצחון המוחלט" בזמן שכל כך הרבה אזרחים ואזרחיות הפסידו הכל. שעם ישראל חי, בזמן שטובי בניו מתים במנהרות חשוכות. בזמן שטובות בנותיו משלמות מחירים נוספים, בלתי נסבלים, ששמורים לנשים במלחמות. שמי שלא רוצה לחגוג חמוץ, וכדאי שיתאמץ. אם אין ביטחון ואין פדויי שבי, תאכלו עוגת יומולדת. בסוף יבוא לכם, יבוא. ״הם מתווכחים ואנחנו מתים״, שר סובול. על זה כבר קשה להתווכח.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.05.24
