"כשראיתי את גודל השבר והתוודענו לשמות של ילדים מהעוטף שנותרו ללא שני הוריהם, הבנתי שאני חייב לקום ולעשות מעשה. אמרתי לעצמי שאני לא יכול לעמוד מנגד", אומר רו"ח תומר דוד, יזם ומנהל השקעות. עוד באותו בוקר דוד התכתב עם חבריו שי ושרון כהן מקיבוץ בארי, שהיו נצורים בממ"ד כשמחוץ לביתם עשרות מחבלים.
"שי הוא הבן של פסי כהן ז"ל, שאת הסיפור שלה כל ישראלי מכיר", מספר דוד. "סייעתי מרחוק בחילוץ של שי ושרון וארבעת הילדים, ובמוצאי השבת השחורה אספנו אותם מתחנת הרכבת סבידור, לשם הצבא הביא אותם, אלינו הביתה. כשהם הגיעו הילדים, בני שש עד 17, התחברו לקבוצות הווטסאפ השכבתיות, ושם התוודעו לממדי הטבח ביישובי העוטף". כבר באותו לילה החליט דוד להקים עמותה שתדאג ליתומים.
העמותה נקראת "ילדי המלחמה של כולנו - Our Children Our War", וכיום היא המעטפת המשמעותית ביותר לכ-50 ילדים, מגיל שנה ועד 25, שנותרו יתומים משני הוריהם בעקבות טבח 7 באוקטובר.
"הפרופסורים לפסיכולוגיה בדירקטוריון שלנו חיפשו התייחסויות או מחקרים אקדמיים על תמיכה מוסדרת בילדים שאיבדו את שני הוריהם עקב אירועי טרור, ולא מצאו", אומרת הפסיכולוגית הארגונית מירב ינאי, סמנכ"לית קשרי משפחות ואופרציה בעמותה, שלקחה חלק משמעותי בהקמתה. "אנחנו בעצם בונים פרקטיקה חדשה של ליווי יתמות משני הורים באירוע קיצוני ולא צפוי, כאשר גם הילד וגם המשפחה שמאמצת אותו עוברים חוויה טראומטית".
עו"ד אייל רוזובסקידנה קופלבעמותה מתנדבים בין היתר פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים, ואנשי חינוך, כספים ומשפט, ובהם גם עורך הדין איל רוזובסקי ממשרד מיתר, חבר דירקטוריון בעמותה. "בזכות תומר והיוזמה שלו יצאנו למרתון שיימשך עוד עשרות שנים", אומר רוזובסקי. "7 באוקטובר הימם את אזרחי ישראל בדרכים שאנחנו עדיין לא מבינים, אחת מהן היא התופעה הטרגית וחסרת התקדים של ילדים שהתייתמו משני הוריהם. זה נושא שצריך לטפל בו בצורה מקיפה כחלק ממכלול הטראומות של אותה שבת, והמדינה כרגע לא מסוגלת לעשות את זה. אנחנו לומדים תוך כדי תנועה, הרי אין טקסט בוק לדבר כזה".
רק לאחרונה התבשרנו שדרור אור מקיבוץ בארי, אביהם של יהלי, עלמה ונועם, שהוגדר חטוף, נרצח ב-7 באוקטובר וגופתו נמצאת בידי חמאס. "זה כאב גדול להמתין שבעה חודשים עם תקווה גדולה ובסוף לקבל מציאות כואבת שכזאת. ילדים של חטופים אשר שני הוריהם נעדרים, בין אם נרצחו ובין אם נחטפו ועדיין לא שבו, ויש שתי משפחות כאלה, נחשבים כמי שנותרו ללא הורים, גם מטעם המדינה וגם מבחינת העמותה", אומרת ינאי.
אבל זה לא המצב של ילדי משפחת אור, שכבר לא ממתינים לאביהם, דרור, אלא מתחילים לעכל את העובדה האיומה שהוא נרצח.
"נכון ולכן אנחנו איתם בשותפות הגורל הזו, נמצאים ותומכים בהם גם ללא מילים בתוך האבל הכבד. זה מה שהם צריכים עכשיו. את התמיכה שלנו. אנחנו גם עושים הכל כדי להחזיק עבורם, ביחד עם המשפחה המורחבת, נר של תקווה לאופק, גם ללא ההורים".
בעמותה לא מוכנים לחלוק במידע אישי על הילדים שבטיפולה, או לספר על ההתמודדות שכל אחד מהם עובר.
"הילדים והצעירים, יחד עם המשפחות, נמצאים בשלבים שונים של עיבוד האובדן, ואנחנו שם כדי לעטוף אותם. שמענו לא פעם שעצם הידיעה שאנחנו איתם מחזקת אותם. המהות והמנוע של הארגון שלנו הם ערבות הדדית ושותפות גורל, שהם חלק ממהות הציונות", אומר דוד, שהוא גם ראש ארגון הבוגרים הישראלים של לונדון ביזנס סקול ועוסק בין היתר בהסברה באוניברסיטאות בחו"ל. "בעקבות השבת השחורה הילדים היתומים מתמודדים עם כמה מעגלי טראומה: לחלקם נרצחו אחים, סבים וסבתות ובני משפחה אחרים, חלקם היו עדים לזוועות, הבתים שלהם, החפצים וחיות המחמד נשרפו ונמחקו, הקהילות שאמורות להיות העוגן שלהם נפגעו אנושות והתפזרו לכל עבר".
ואת כל זה הילדים מביאים איתם למשפחות המורחבות.
"אין כמו אמא ואבא, אנחנו לעולם לא נוכל להחליף את ההורים והמשפחות של הילדים האלה, ואנחנו גם לא מתיימרים. אבל אנחנו כן עושים הכל כדי להבטיח את העתיד הטוב ביותר עבורם", אומרת ינאי, ודוד ממשיך: "ולעשות הכל כדי שהם ימצו את הפוטנציאל שלהם. את ההורים שלהם לא נוכל להחזיר, אבל נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לתת להם את המעטפת הנפשית וההזדמנויות לחיים הכי מלאים ושמחים שילד יכול לקבל. להיות להם מנטור נפשי ומקצועי וכל מה שצריך כדי לעבור את האתגרים שהם מתמודדים איתם לטווח הארוך".
ינאי: "דרך מערך מנהלות קשרי המשפחה אנחנו מעניקים לכל משפחה כתובת קבועה לטווח הארוך ועוסקים בהתאמה של הפתרונות לצרכים. התפקיד שלנו הוא לא רק לרשום צ'ק, אלא ללוות אותם, לאתר את הצרכים שלהם ולענות עליהם ככל שיצטרכו לשנים קדימה – מטיפולים פסיכולוגיים, דרך לימודים וליווי בזמן הגיוס והצבא ועד הפניה למסלולי קריירה, הכל כדי לשים אותם על מסלול בטוח לחיים טובים ולאפשר להם בחירה כדי שהאסון הזה לא יהיה מה שיגדיר אותם בעתיד".
מה שבר את ליבכם?
"אנחנו מטפלים בילדים שהוריהם נרצחו בנובה, בשדרות, ביישובי העוטף. לכאורה הילדים הם הכי חשופים ולכן הנטייה הרגשית של כולנו היא לעטוף אותם ולהגן עליהם, אבל גילינו שהיתומים מעל גיל 18 נמצאים בסיטואציה לא פחות מורכבת. כולם מתייחסים אליהם כאל בוגרים, ובעצם זה השלב הראשון שבו הם רק מוציאים את הראש מהקן לחיים עצמאיים בידיעה שיש להם לאן לחזור. אבל בבת אחת כרתו להם את הענף שעליו ישב הקן. כששאלתי את אחד המתבגרים איפה הוא נמצא הוא ענה, 'עם הדודים שלי, אבל זה לא בית. אין לי בית'. זה גמר אותי.
"הרי כשהילד שלך, בכל גיל, נכנס הביתה, הוא יודע שההורים שלו יודעים מה מצב הרוח שלו רק מהאופן שבו הוא זורק את הילקוט על הרצפה. בשבילם כל השפה הלא-מדוברת הזאת שמתפתחת לאורך שנים נמחקה באחת. אין מי שיקרא אותם בלי מילים. גיל ההתבגרות הוא כל כך רגיש, וכמה בעצם אנחנו מכירים את ההתנהגות הלא-מדוברת של האחיינים שלנו? של הנכדים שלנו? לילד בכל גיל חשוב להרגיש שמכירים אותו ושיודעים מתי להתקרב ומתי לא. ילד יתום משני הורים, כל חומת המגן הזו התמוטטה לו. את הניואנסים האלה לא נוכל להחזיר, אבל נעשה הכל כדי להעניק לילדים האלה את העוגן הזה לאורך זמן. אנחנו, כחברה, חייבים להיות שם עבורם".
"לילד בכל גיל חשוב שמכירים אותו ויודעים מתי להתקרב ומתי לא. ילד יתום משני הורים, כל חומת המגן הזו התמוטטה לו. אנחנו, כחברה, חייבים להיות שם עבורם"
"יש לנו לא מעט משפחות שבהן הסבא והסבתא מגדלים את הילדים. אנשים שחשבו שהם עברו את השלב הזה, וביום אחד הם גם איבדו את הילדים שלהם וגם חוזרים להיות תחליף הורים בדברים הכי קטנים. סבא וסבתא שצריכים להסיע לחוגים ולחברים וללכת לאסיפות הורים ולשבת על שיעורי בית, ופתאום לחזור לבשל כל יום ולעשות כביסות, זה שבר עצום עבורם. החיים שלהם התהפכו מהקצה אל הקצה והם צריכים לגייס כוחות כדי להתחיל הכל מחדש".
המדינה עוזרת לכם?
דוד: "אנחנו דואגים שהילדים והמשפחות יקבלו את השירותים והליווי הטובים ביותר, תוך שאנחנו משתמשים גם בתקציבי המדינה, שיש לה תעריפים שלפיהם היא מתקצבת את הטיפול בילדים. למשל, אם המדינה נותנת 200 שקלים לשעת פסיכולוג, אנחנו מוסיפים את העלות הנדרשת כדי להתאים לילד את הפסיכולוג הטוב ביותר עבורו. כך אנחנו עושים בכל התחומים. העמותה גייסה ומגייסת כספים מתורמים רבים ושונים בישראל ובעולם".
