"היו לי חיים שלמים בתל-אביב, חברים שגרים שם. היה לי סדר יום פחות או יותר קבוע ומסודר. לא קל לקום ולהתנתק מזה". מאיה רוסק, במקור מכפר-סבא, גרה בשנים האחרונות בשכונת פלורנטין בתל-אביב, המקום שבו הכל קורה עבור אנשים בגילה, קרוב למקומות העבודה והבילוי, באווירה של חופש וכיף. היום הכיוון שלה שונה לגמרי - דרומה, לעוטף עזה.
המלחמה תפסה אותה באמצע שיעור יוגה בהודו ושלושה ימים לאחר מכן כבר הייתה בדרך לאילת, לסייע בטיפול במפונים. "בדיוק התפטרתי מחברת הסטארט-אפ שעבדתי בה. הייתי בין לבין, לא ידעתי מה בדיוק אני רוצה, אז נסעתי להודו, לחשוב קצת על העתיד ולתכנן. באמצע היוגה ראיתי שהטלפון שלי לא מפסיק להבהב. פתאום התחילו לקפוץ הודעות על מה שקורה בדרום. הבנתי שיש גם טילים על תל-אביב, וקורה בארץ משהו גדול. התקפלתי משם מהר. אחרי יומיים וחצי שהיינו כל הישראלים מקובצים יחד, הבנתי שאני חוזרת", היא מספרת.
"זה היה אחרי שהתבשרתי שסמ"ר ירון שי נפל בקרב מול מחבלים בכרם שלום. ירון היה חניך שלי בצופים והיינו קרובים מאוד, גם המשפחה". שי ז"ל, בנו של השר לשעבר יזהר שי, היה לוחם בסיירת הנח"ל, ונפל בקרב מול עשרות מחבלים שחדרו לכרם שלום ביום הטבח. "חזרתי מיד לארץ. ב-10 באוקטובר כבר נחַתִּי בישראל. הייתי חייבת לעשות משהו, לא יכולתי לשבת בבית כשהמדינה בוערת".
"חברה התקשרה אליי ואמרה שיש לה משהו מעניין בשבילי. היא נתנה לי טלפון של מנהל אגף חינוך מועצה האזורית אשכול, שאליה שייכים רוב היישובים שנפגעו ב-7 באוקטובר. הוא חיפש עוזרת. דיברנו כמה דקות וזהו, קניתי כרטיס טיסה לאילת ונסעתי לשם, למלונות של המפונים. באותו התיק שאיתו חזרתי מהודו ארזתי ארבעה ג'ינסים וארבע חולצות. לא ידעתי לאן אני נוסעת ומה מחכה לי".
לדברי רוסק, "כל הקהילות של היישובים היו מפוזרות בערך ב-30 מלונות באילת, בערבה ובים המלח. יש לי רקע בתפעול ועבדתי המון שנים בצופים, כך שמיד נכנסתי לתפקיד. מפה לשם, מצאתי את עצמי גרה ארבעה חודשים במלון באילת ועובדת מהבוקר עד הלילה. המשימה הייתה בעיקר להקים מסגרות חינוך למפונים, אבל למעשה היינו על ציר אילת, הערבה וים המלח. בימים הראשונים למעסיקים שלי היה חשוב להזכיר שמורכב כאן מאוד, נוכח הזוועות שקרו ביישובים והטראומה הגדולה. לא הייתה לי התלבטות בכלל. זה הרגיש לי הזמן הנכון בשבילי לקחת חלק בדבר הזה".
"לא מחפשת נוחות, זה סוג של חלוציות"
זה היה רגע המפנה בחייה של מאיה, אבל מתברר שזה גם היה רגע שחיבר עוד צעירים רבים כמוה לרעיון של ציונות, של חלוציות מודרנית, של תרומה לחברה. זהו סיפורה של קבוצת צעירים שהגיעה לאזור הדרום בגלל המלחמה, ופשוט התאהבה במקום. עכשיו הם מחפשים איפה להקים את ביתם באזור, ומזמינים עוד צעירים כמוהם שרוצים להצטרף למשימת השיקום של עוטף עזה.
השהות הממושכת בחברת המפונים מחבל אשכול נגעה לליבה של מאיה, שהפכה להיות חלק מהם, למרות שלא הייתה בארץ בזמן מתקפת הטרור. בחודש פברואר, לאחר שצה"ל איפשר חזרה לחלק מהיישובים, מאיה עברה לעבוד פיזית באגף החינוך שבמועצה האזורית אשכול. אחרי שהכירה את האנשים במוקדי הפינוי, היא התאהבה באזור והבינה שזה יהיה ככל הנראה הבית שלה בעתיד הקרוב, ואולי גם בעתיד הרחוק. היא עדיין לא החליטה באיזה יישוב להתמקם, אבל זה רק עניין של זמן.
2 צפייה בגלריה
הנזק בקיבוץ ניר עוז. "אמנם לא הייתי כאן ברגע האימה, אבל המפגשים חיברו אותי לאירועים"
( צילום: REUTERS/Amir Cohen)
"היום אני ממש מזדהה עם הסיפורים שקרו לתושבים. אמנם לא הייתי כאן ברגע האימה, אבל המפגשים חיברו אותי לאירועים. משהו בסיפור הזה הפך להיות הסיפור שלי. לא הייתי כאן לפני כן, אולי פעם-פעמיים כשבאתי לבקר ב'דרום אדום'. היום אני מרגישה את הפידבק מהציבור, הרבה מאוד הערכה, וזה מעודד אותי להיות כאן. המשימה שלנו היום היא לדאוג לאנשים במוקדי הפינוי, וכמובן לתפעל את מערכות החינוך באזור שחזרו לעבוד. אני כל הזמן חושבת על תעצומות הנפש של צוותי החינוך שעובדים במקביל אליי. זה פשוט מטורף. אנשים כל כך מסורים שבלעדיהם כלום לא היה קורה".
מאיה התחילה להרגיש שלא סתם הגיעה לעוטף עזה, וכעת החלום שלה הוא שיבואו עוד צעירים להתגורר במקום ולהשתלב בקהילות היישובים שכל כך זקוקות לחיזוק. "לאט-לאט, כשנכנסתי לתוך התקופה הזאת משהו באזור נגע בי. איזה קול פנימי שאומר לי 'תיבני מחדש'. היום אני מבינה שאני רוצה לקחת חלק בדבר הזה. אני לא יכולה לדמיין את עצמי חוזרת לתל-אביב ועוזבת כאן הכל.
"אני לא מחפשת דירה יפה ונוחות, אלא אנשים שיהיו כאן וירצו להצטרף ולקחת חלק. סוג של חלוציות. התארגנו, קבוצה של כמה צעירים שרוצים להשתלב בקהילות מקומיות. זה לא רק מעבר אלא אקטיביזם. אנחנו מבינים שיש הרבה צעירים בטווח הגילים 25-35 שמשהו במלחמה הזאת עשה להם שינוי בחיים. יש אנשים שחזרו מ-200 ימי מילואים ופתאום העבודה שלהם נראית חסרת משמעות, והם לא רואים איך הם עובדים שוב במשרד. הם מחפשים לעשות משהו משמעותי וערכי. קודם כל הרצון שלי הוא לחבר לפה עוד אנשים צעירים עם אנרגיה ועיניים טובות. האזור הזה צריך את האנשים האלה".
רוסק מספרת שכבר פורסמו משרות פנויות רבות בתחום החינוך והטיפול, אבל "יש עוד הרבה מאוד משרות ומיזמים בכל התחומים. זאת הזדמנות להשפיע על העתיד. ויש היענות. עשינו כמה מפגשים, גם בזום, ונרשמו יותר מ-200 צעירים שמגלים עניין. זאת רק ההתחלה".
קבוצות של צעירים שהמלחמה שינתה אצלם משהו
רוסק היא ממש לא הסנונית היחידה של צעירים שרואים את עתידם בעוטף עזה. בין השותפים שלה ליוזמה יש רבים שהגיעו בגלל המלחמה והחליטו להישאר בזכות החיבור למקום.
חן שמיר (38) במקור מחיפה, אב לילדה בת ארבע, כיום עושה מילואים באוגדה 162, מוביל את הקבוצה ואת החזון שהולך ומתגשם: לגרום לעוד צעירים לעבור להתגורר בעוטף עזה, ובבוא הזמן גם בגבול הצפון. "זה להיות חלק מדבר גדול ומיוחד, אפילו היסטורי", אומר חן.
מורן: "יש פוטנציאל אדיר. נקים קבוצות של צעירים שהמלחמה הזאת שינתה אצלם משהו בחיים, ונשתלב ביישובים"
מורן ליש (30), במקור מקיבוץ כנרת, כיום מתגורר בבאר-שבע ועובד בתחום החינוך במועצה האזורית שער הנגב, התאהב באזור כבר לפני שנים. המלחמה רק חיזקה אצלו את הרצון להתיישב באזור. "ראינו איך במלחמה הזאת הייתה התגייסות המונים של עם ישראל, כולם נרתמו. כעת, עם אותה אנרגיה, אנחנו רוצים לקחת את זה צעד אחד קדימה ולגרום לאנשים להתיישב כאן. אני מאמין שזה אפשרי. יש פוטנציאל אדיר. אנחנו נקים קבוצות של צעירים שהמלחמה הזאת שינתה אצלם משהו בחיים, ונשתלב ביישובים".
גם גפן גבריאלי (31), חברה קרובה של מאיה מכפר-סבא, הצטרפה ליוזמה. היא פרויקטורית למנהלי בתי הספר של המועצה האזורית אשכול, ומתגוררת כיום במלון בים המלח עם מפוני קיבוץ בארי. אפילו בלי שביקרה יותר מדי באזור שפונה, היא כבר התאהבה והחליטה להעתיק את מגוריה בקרוב. בשנה הקרובה היא תשתלב כמורה באחד מבתי הספר של הרשות המקומית. "פגשתי את המפונים ברגעים הכי קשים בחיים. הייתי איתם יחד, הם נכנסו לי ללב. לפני המלחמה הייתי בכלל בשליחות בארה"ב, ולא הכרתי את האזור. היום אני ממש חלק מהקהילה. כל מה שקרה וכל הטיפול לאחר מכן פשוט חיבר אותי למקום, עד שאני כבר לא יכולה לחשוב על מקום אחר. כשאני נפגשת עם התושבים ומספרת להם שאני עוברת לאזור, הם ממש מתחרים ביניהם איזה יישוב יקלוט אותי. זה מרגש בצורה בלתי רגילה", אומרת גפן ומוסיפה ש"אם החטופים לא יחזרו, לא יתחיל כאן שיקום אמיתי. לא נהיה שלמים בלעדיהם".
