יום הזיכרון הקרוב לחללי צה"ל ופעולות האיבה יהיה שונה עבור יעקב מושיאשוילי מאשקלון. אחרי שאיבד את בנו נתנאל בעזה הוא הפך לחלק ממשפחת השכול, אבל בשבוע הבא הוא יגיע לבית העלמין ויפגוש שני קברים - של נתנאל, ושל בנו מיכאל שנפל בקרב ב-7 באוקטובר.
מושיאשוילי, נשוי למרינה ואב לשישה ילדים - יפית, נתנאל (נתי), מיכאל, צליל, אריאל ואלעד - עסק כל חייו בביטחון המדינה. הוא לחם בגדוד 13 של גולני, ושירת בשב"כ ובשב"ס. בתפקידו האחרון שימש עוזר קצין מבצעים. "30 שנה הייתי על מדים", סיפר.
את בנו נתנאל שכל לפני 12 שנים, בהיתקלות עם מחבל שחדר מהרצועה, וב-7 באוקטובר כאמור נפל גם בנו מיכאל. "רק ליד הקברים שלהם אני מרגיש שהמשפחה פתאום שוב ביחד", אמר.
בשנת 2010 נתנאל הגשים את חלומו ללכת בדרכו של אביו והתגייס גם הוא כלוחם בחטיבת גולני. "נתי היה ילד מחונן", סיפר מושיאשוילי. "אחרי שהתחנך בבית ספר חרדי ובישיבה, הוא ביקש בגיל 16 לעבור למסגרת לימודית רגילה במטרה להתגייס בהמשך לצה"ל. לפני השירות השלים מכינה קדם-צבאית ובמהלכה יצא, כמוני, לקורס חובשים קרביים". שנתיים לאחר מכן, ב-1 ביוני, מחבל חדר מרצועת עזה סמוך לקיבוץ נירים, ונתנאל הוקפץ יחד עם כוח לוחמים לנקודה - שם נהרג.
"אומרים שמרגישים שמשהו רע עומד לקרות, אבל אני לא הרגשתי דבר", אמר. "באותו מוצ"ש נתי היה מתוכנן לצאת לחופשה מיוחדת לחגיגות בת המצווה של אחותו צליל. יצאתי לקניות לכבוד השבת ופתאום הגיעו מולי אחי, אבי וחבר ילדות במדי צה"ל. מבלי לרחם עליי הם בישרו לי שנתי נהרג, בלי הקלות. שאלתי מיד אם הוא היחיד שנפגע. אמרתי תודה לאל שיש רק משפחה אחת שתחווה את השכול. נסעתי הביתה לפגוש את מרינה אשתי. היא הייתה מעולפת על הספה. אמרתי לה שזו שעת המבחן שלנו - או שאנחנו נשברים או שאנחנו ממשיכים קדימה".
הוא התעקש לראות את נתי לפני שהובא לקבורה, למפגש פרידה אחרון. "הוא שכב בארון, עם החיוך שכל כך אפיין אותו", הוא נזכר. "הסתכלתי לשמיים ואמרתי 'ריבונו של עולם, נתי תכף עולה אליך עם מדים מגואלים בדם, יהי רצון שזו תהיה טיפת הדם האחרונה'. בשבעה גילינו בכמה אנשים נתי נגע ועל כמה אנשים השפיע. הוא נתן את כולו לכל מי שביקש. כהורים נשארנו חזקים. לא הייתה לנו פריבילגיה להתפרק. זה מה שנתן את הכוח לילדים שלנו", סיפר.
אחרי המוות הקימה המשפחה את עמותת "אור נתנאל" לזכר בנם, שבה בין היתר ניתנו שיעורי תורה לצעירים. באחד השיעורים הכיר אחיו הקטן מיכאל את אשתו לעתיד, אביה. "לפחות עשרה זוגות הכירו בשיעורים האלו", יעקב מגלה, "בכל יום זיכרון מגיעים כולם לנחם, זה מצמרר ומרגש".
בדרכו של אחיו: "כל כך אהב את המדינה"
מיכאל הלך גם הוא בדרכם של נתנאל ואביו, והפך ללוחם בגולני: "הוא רצה לסיים את המסלול הצבאי שנתנאל לא סיים. אחרי המכינה הוא שירת כלוחם וכמפקד טירונים ובהמשך כצלף ומפקד צלפים. אחרי שהשתחרר ב-2017 חשתי הקלה, אבל אז הוא המשיך והתקבל לשב"כ".
ב-7 באוקטובר קמה משפחת מושיאשוילי, כמו משפחות רבות אחרות, לקול אזעקות. "מההרגל אני משאיר את הטלפון פתוח, תמיד איתי. פתאום ברבע לשמונה קיבלתי ממיכאל שיחה. הוא ביקש שלא נצא מהבית, התריע שיש חדירת מחבלים", שחזר האב מושיאשוילי.
אביה, אלמנתו של מיכאל, שעברת את שם משפחתו לבן משה, מספרת שהוא אמור היה לעבוד באותה שבת. "בדיעבד גיליתי שהמשימה בוטלה והוא החליט לצאת על דעת עצמו להילחם במחבלים שחדרו לשטח הארץ", היא סיפרה. "עוד לא הבנתי מה קורה אבל התחננתי שלא ייצא מהבית. הוא אמר לי שאין ברירה וביקש ממני להישאר חזקה. לא היה לי סיכוי לשכנע אותו אחרת. הוא נתן לי נשיקה בראש ורץ לדרכו הוא נתן לי מילה והבטיח שיתקשר", אמרה.
במשך שישה ימים מיכאל הוגדר נעדר, ואלמנתו סיפרה כי "ברגע שלא ענה לי – הבנתי מה קרה. אלו היו שישה ימים של גיהינום, בלי טיפת מידע לגביו. הודיעו לנו בטעות שהוא חטוף בעזה. אחרי ימים קשים מנשוא, הגיעה הבשורה שמיכאל נמצא".
מיכאל, שתמונתו אסורה בפרסום, נהרג בהיתקלות עם מחבלים כשהיה בדרכו לבסיס זיקים. אביו סיפר כי "סיפור נפילתו הוא גבורה אמיתית. רבש"ץ הקיבוץ שהיה עד לקרב סיפר שמיד הבין שמיכאל הוא לוחם, כי הייתה לו הזדמנות לברוח אבל הוא בחר להסתער על המחבלים. עשרה מחבלים בסוואנה צה"לית שנסעה לכיוון אשקלון. בתושייה ובאומץ מיכאל חיסל כמה מהם ומנע אסון גדול יותר. הוא היה אדם חד, דעתן, חכם ומחושב. אהב מאוד מה שעשה. קשה לי לקבל את זה. אין לי מקום בלב לאובדן של עוד ילד".
אביה הוסיפה: "כשראיתי את המודיעים צועדים לכיווני את צעדת המוות צרחתי את נשמתי, העולם חרב עליי. ידעתי שיום אחד הבשורה הקשה תגיע אליי. מיכאל הוא גיבור ישראל, תמיד הראשון להסתער, זה זורם לו בדם. מנחם אותי שהוא הרוג מלכות והשאיר לי מתנה לחיים, את הבן שלנו לביא בן השלוש. אני מסבירה לו שאבא לא לבד, הוא עם דוד נתי. מיכאל היה איש משפחה צנוע ורגיש, אבא במשרה מלאה, עוד לא הומצאו המילים שיצליחו לתאר אותו".
גם לזכרו של מיכאל הקימה המשפחה מיזם הנצחה. לקראת יום העצמאות יחולקו דגלי ישראל כחלק ממיזם "דגל למיכאל", כשעל הדגלים הכיתוב "עם כלביא יקום". אביה סיפרה כי "הוא כל כך אהב את המדינה. אני רוצה שימלאו איתו את הארץ, וככתוב - נקום כעם של לביאים".
חודשיים לפני נפילתו של מיכאל, סיים יעקב את תפקידו כיו"ר יד לבנים באשקלון, שחיזק את ידן של משפחות שכולות אחרות. "כאב שכול הבנתי את המקום שלהן, זה חיזק והעצים אותי ואותן", הוא הסביר. "אלו כוחות שקיבלתי כמו מתנה משמיים, לא יודע מאיפה יש לי אותם. היום עוד קשה לנו לעכל את האובדן של מיכאל, זה קורע אותי. לא נתפס שזה קרה לי עוד פעם. אבל אני חייב להיות חזק. בשביל אשתי, הילדים והנכדים".
יעקב סיפר כי "היום אריאל בני הקטן משרת כלוחם בגולני, למרות הזכות שלו לוותר על לוחמה כאח שכול. מעולם לא דחפתי אותם ללחימה, הם כיוונו לשם מתוך הערכים שחינכנו עליהם – אהבת הארץ, האדם, המולדת והתורה. במקום שבו מיכאל עמד באזכרות של נתי, היום הוא קבור. זה הזוי. סוג של הקלה, נחמה קטנה".
