בימים אלה אנחנו בתוך עשרת הימים שבין "יום הזיכרון לשואה ולגבורה", לבין "יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה". התקופה שבה אנחנו עורכים חשבון נפש של היחיד ושל הכלל, הפרטי והלאומי. השנה הזו, שהחלה בתבוסה של שמחת תורה, שרבים מאיתנו השוו ל"שואה", מחייבת אותנו בחשבון נפש נוקב על מהותנו, לפני שאנו חוצים את יום הזיכרון לחללי צה"ל עם מאות חיילות וחיילים חללים חדשים, הם "הגבורה", בואכה יום העצמאות.
בנאומים ביום השואה טרחו הנשיא, ראש הממשלה וגם הרמטכ"ל, להסביר לנו, העם, כי הביטוי "שואה" לא מתאים לאירועי התבוסה של שמחת תורה. ההשוואה באמת מקוממת. אז לא הייתה מדינה יהודית והיום יש. אז הופקרנו לגורלנו כי לא היה צבא יהודי, היום יש. אז לא היה לנו בית, היום יש. אכן, אין צורך שהמנהיג יסביר לנו בפטרונות את המובן מאליו – כולנו יודעים.
1 צפייה בגלריה
אלעד קציר ז"ל (משמאל) עם שמחה ולאה גולדין, סמוך לגבול עזה. המנהיגות זקוקה לחשבון נפש
(צילום: אבי נבי)
עם זאת, כשהביטוי פורץ, הוא יוצא כנגד המנהיגות עצמה. המנהיגות הפוליטית, הצבאית, הדתית. יש לנו מדינה, היא לא הייתה בשמחת תורה. אתם הבאתם אותנו חזרה לתקופה ולחוויה שאותה חוו סבותינו וסבינו – חוויית האין מדינה בשואה. אתם אשמים בכך שהדרום נכבש בשמחת תורה, שהצבא לא היה קיים כפי שלא היה קיים שלושה דורות לפני כן, בתקופה שנשבענו שלא תחזור.
כל מי שהיה מופקר בממ"ד במשך שעות ושרד, יודע היטב שבתקופת השואה אבותיו היו חודשים ושנים בתוך "ממ"ד" ולא רק עשר שעות. אבל הברית שבינינו לבין המדינה הייתה שלא נחזור למצב ה"אין מדינה". הברית הזו הופרה, ואנחנו קוראים אתכם לחשבון נפש על כך שהרסתם את האמון שבין העם להמנהיגות שלו.
בימים האלה אני משוחח ברוחי המון עם אלעד קציר, הגיבור מניר עוז שהופקר ונרצח. נפגשתי איתו 285 פעמים בימי שישי מול עזה. לפני יותר משש שנים, במרץ 2018, כשהתייצבנו, משפחת גולדין, באנדרטת "חץ שחור", הגיעו לעמוד איתנו אנשי הדרום. הם באו מהקיבוצים, מהמושבים, מהערים ומהמכינות. ביניהם אלעד מניר עוז. הוא בא עם יפעת מקיבוצו, ויפעת באה עם בתה שי-לי ז"ל, שעמדה איתנו לפני גיוסה לצה"ל ונפטרה כשהייתה בקורס קצינים.
"אם מדינת ישראל וצה"ל הפקירו שני חיילים שיצאו להגן עליי, תושב הדרום, סימן שהמדינה וצה"ל החליטו להפקיר גם אותי. לזה אני לא אסכים". כך נהג לומר. עמדנו שם בשמש ובגשם, כששרפו את השדות וכשירו רקטות. עמדנו שם כשצלפו, עמדנו שם כשטיל פגע באוטובוס ובעץ האקליפטוס שבחורשה והעלה אותם באש. עמדנו שם בערב שמחת תורה בהושענא רבה כ"א בתשרי 6 באוקטובר 2023.
אלעד פגש קודם את מורדיש מיד מרדכי ונתן לו בוטנים שגידל. בעוד חצי שנה אפשר יהיה לאכול אותם, אמר. עמדנו שם כולם, ואיתנו אופיר ליבשטיין, ואני אמרתי כתמיד – מי שמפקיר חללים, יפקיר את הפצועים וייטוש את החיים. ואמרתי – מעולם שום מכשול לא עצר אויב, כוח החומה תלוי בחוזק מגיניה. בשעה אחת אמרנו חג שמח ונסענו לדרכנו. זו הייתה הפעם האחרונה שפגשתי באלעד.
+++
שנתיים לפני כן, הלכנו שלושה ימים בחום אוגוסט מכפר-סבא לעזה. 70 ק"מ בסך הכל. אלעד הלך ראשון עם הדגל והמגפון, וזה מה שצעק: "יצאנו עכשיו לעזה להשיב את הבנים שנמצאים שם. הדר גולדין ואורון שאול. המדינה שכחה אותם כבר שמונה שנים, אבל אנחנו פה כדי להזכיר. יוצאים עכשיו עם משפחות גולדין, שאול ומנגיסטו להשיב את הבנים, ממשלת ישראל ‑ זה התפקיד שלך, אבל אם לא עשית את זה אנחנו פה כדי להזכיר, ואנחנו נעשה מה שצריך כדי להשיב את הבנים. לא שכחנו ואנחנו לא משאירים את המשפחות מאחורה. הבנים שלהן הם שלנו. ממשלת ישראל, תתעוררי על עצמך".
אלעד היה איש קיבוץ שדגל בשוויון, בערבות הדדית, בעבודת אדמה וכמובן היה חייל, לוחם בהנדסה קרבית. בעיניו, תמצית הציונות הייתה להיות חקלאי על הגבול, באזור הסכנה שפעם קראנו לו "ספר". פעם אמרנו: הגבול יהיה במקום שאליו תגיע המחרשה. הפקרנו את אלעד, הפקרנו את ערכיו. בחשבון הנפש של המנהיגים שלנו. אנחנו צריכים לשמוע על ההפקרה הזו. האם נטשנו את הערכים האלה? הדרום נכבש וכבשנו אותו מחדש. הצפון נכבש ואנו נטשנו אותו והוא עדיין מופקר. במשך תשע שנים וחצי אמרנו שהפקרת הדר ואורון הלוחמים, ואברה והישאם האזרחים בידי חמאס מלמדת על נטישת ערך הערבות ההדדית בידי המנהיגים שלנו. הזהרנו בשם ז'בוטינסקי כי "שקט הוא רפש, הפקר דם ונפש".
בשמחת תורה האזהרה הוכחה. היכן חשבון הנפש? מה המסקנות? נטשנו את השוויון, נטשנו את הערבות ההדדית, נטשנו את יישוביי הספר, נטשנו את החקלאות. ז'בוטינסקי קבע חמישה מ"מים – מזון, מרפא, מעון, מלבוש, מורה. מה נשאר מזה? במה החלפנו את כל זה? בשלושה כ"פים: כוח, כבוד וכסף.
בשמחת תורה נלחמו אזרחיות ואזרחים על חייהם. נלחמו שוטרות ושוטרים, נלחמו כיתות הכוננות על חיי המופקדים בידיהן. "כיתת הכוננות תגן בגזרתה בראשית הקרב עד שיגיעו כוחות צה"ל" - צה"ל איחר להגיע. מאז, החל התיקון המהותי של הצבא הסדיר, ובמיוחד צבא המילואים, שנזעק לשירות. במשך חודשים רבים הם נלחמים בלחימה עזה בזירה שעד עתה לא העזו להילחם בה, וכך מתחיל התיקון.
אלעד היה גיבור שהופקר ונרצח. צה"ל מצא אותו, והשיב אותו מלוע האויב לקבורה באדמת ניר עוז. זו גבורה, וזו התחלה של תיקון. הגבורה הנדרשת כעת היא לעשות את חשבון הנפש, ולהתחיל לתקן. זו מהותו של יום הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה של שנת תשפ"ד, וזו מהות היכולת להיות ראויים להיכנס בשערי יום העצמאות.
+++
ביום הזיכרון, כשיגיעו מנהיגי העם לבתי העלמין, הם יפגשו את מאות הלוחמים והלוחמות שנפלו מאז שמחת תורה, במלחמת ההגנה וההתקפה, הן בדרום והן בצפון. שורה ארוכה, עקשנית ודוממת. האומץ להסתכל בעיניהם של החללים ושל משפחותיהם, ולהבין שהחוסר הגדול הזה הוא מעשה ידינו - זו הגבורה של השנה. להבין כי התיקון יתחיל כשנביא את החללים שהופקרו בידי האויב, אזרחים, חיילות וחיילים. את השבויים שהפקרנו בידי האויב, אזרחים, חיילות וחיילים, זו הגבורה של יום הזיכרון תשפ"ד, וזה המפתח לתקווה. אסור בחשבון הנפש לברוח אל הפתרון הפחדני של האשמת האויב בלבד. אנחנו יודעים שהוא שטן, אנחנו יודעים שהוא נאצי. מה עשינו כדי שהשטן הנאצי הזה לא יפגע בנו?
שמחה גולדין בית הספר התיכון המדעי-טכנולוגי אמי"ת כפר בתיה ברעננהאנחנו צריכים להביט בכל יחיד ויחיד. רק כך נציל את הכלל. לנטוש את היחיד בשם הכלל, זה לא יהודי, זה לא ישראלי. זו פחדנות. גבורה היא מה שעשה צה"ל כשהביא את הגיבור אלעד לקבורה. כמו בשחר ההיסטוריה שלנו, כשאברהם יצא להילחם מלחמה נואשת כדי להביא שבוי. כמו משה, שנשא את עצמות יוסף 40 שנה במדבר, משום ההבטחה לקבור אותו בארץ ישראל. כמו דוד שהביא את שאול ויהונתן לקבר ישראל והפסיק את הרעב. כמו שהבאנו את לוחמי בר כוכבא לקבורה וייסדנו את ברכת "הטוב והמיטיב" בברכת המזון בשל החסד הזה. הערכים הנצחיים של היהדות, עם הערכים של הישראליות הנלחמת. זו הגבורה וזו התקווה.
פורסם לראשונה: 00:00, 10.05.24
