על השמשה האחורית ברכב של מיכל גרינגליק מתנוססת מדבקה עם משפט קצר ולצידו חיוך מאיר. "במותו ציווה לנו לעשות חיים", נכתב בסטיקר, והחיוך - זה החיוך של שאולי שלה. לוחם אמיץ שנכנס ללב של רבבות כשוויתר על מקומו ב"הכוכב הבא" בשביל לשוב למילואים. סרן (מיל') שאולי גרינגליק ז"ל נהרג בסוף דצמבר, והמשפחה הוציאה את הסטיקר לזכרו. "נסעתי על הכביש המהיר, ובצומת מורשה סימן לי אחד הנהגים שעצר לפתוח את החלון. הוא ראה את הסטיקר ושאל איך אני מכירה את שאולי. אמרתי לו שאני אחותו, והוא סיפר לי שהוא היה המפקד של שאולי בבה"ד 1. ואז הוא התנצל: 'סליחה שלא הגעתי לשבעה, פשוט אחי נפל ב-7 באוקטובר'. ואז הייתה דממה".
כתבות נוספות למנויים:
ככה, בישראל הכואבת והמדממת, באמצע היום, נפגשים על הכביש לרגע שני אחים שכולים, מיכל גרינגליק ואריאל בן משה. נדבקים לרגע בדבק בלתי נראה. "שמתי יד על הלב ולא מצאתי מה לומר", אומרת מיכל, "הסתכלנו אחד לשני בעיניים ואמרנו - אני איתך".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בכל חלל פנוי אתם תראו אותם, מחייכים ויפים כל כך, עם משפט מצחיק או עם מסר רב-משמעות. עם ציטוט משיר או עם הצהרה של אהבה וגעגוע. על שמשות של רכבים ועמודי חשמל, באולמות ספורט ומסלולים בטבע, בכל פינה בארץ וגם באין-ספור מקומות בעולם. מאות סטיקרים שמנציחים את הנופלות והנופלים, את הנרצחות והנרצחים. אם עד לפני רגע "סטיקר" בכלל היה כינוי למדבקה דיגיטלית בווטסאפ, עכשיו הוא חוזר בגדול כאחד מכלי ההנצחה המרכזיים של מלחמת 7 באוקטובר. תופעה ייחודית שצמחה מלמטה והרחיבה את גבולות האבל והזיכרון, מהמעגל הפרטי והטקסים הרשמיים אל הרחובות והאזורים הציבוריים. יש ריכוזי סטיקרים גם במקומות מצמררים ממש, למשל בבסטה בשוק הכרמל, השייכת לאלקנה בוחבוט שעוד חטוף בעזה, בחניון רעים שבו התקיימה מסיבת הנובה, או במיגוניות הרבות בעוטף שבהן נרצחו כל כך הרבה אנשים.
"אני זוכרת שהבנתי שזו תופעה כבר בהתחלת המלחמה, אבל חשבתי שאולי זה מאפיין קבוצה מסוימת בחברה. אני ראיתי הרבה סטיקרים של דתיים, כי אלו המעגלים שלי", מספרת רות פרנקנבורג, מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב ודוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן. "אני גם זוכרת מתי הבנתי שאנחנו חייבות לחקור את זה, כשראיתי את הסטיקר של שאולי. משהו במשפט שלו מדגיש את החיים בתוך המוות וזה נגע בי. זה סטיקר שהוא גם אישי אבל גם אידיאולוגי, אידיאולוגיה של חיים. אז הבנו שאנחנו יוצאות לדרך ומתחילות לאסוף סטיקרים. במהלך איסוף החומר הבנתי שזה נוכח בכל שדרות החברה הישראלית".
פרנקנבורג חברה לד"ר איילת אורג מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן. השתיים הוצפו במאות סטיקרים לאחר פרסום מינימלי ברשתות החברתיות. "הייתה נקודה שבה הפסקנו לאסוף, יש למעלה מ-300 מדבקות שאנחנו מכירות", אומרת ד"ר אורג, "אבל בוודאי יש עוד רבות שלא נכנסו למחקר. אפשר לראות במלחמה הנוכחית תופעות שלא הכרנו בכאלה סדרי גודל. למשל, הקעקועים הרבים שנעשו בעקבות המלחמה, החתונות שהיו בבסיסי צה"ל וההיקף חסר התקדים של ההתנדבויות והתרומות. כל התופעות הללו הן חלק מההתמודדות של הקולקטיב עם טראומה. איך שהאדם הפרטי וגם החברה כולה מתמודדים מול בולטות של המוות. לא מוות 'טבעי', אלא מפגש ישיר ומערער עם חרדת מוות קיומית. זה רגע שבו הפרט והחברה מחפשים משמעות.
"צריך להבין שהרבה אמיתות שהיו לנו התערערו - הבית כבר לא בטוח, הדברים שהאמנו בהם כבר לא עומדים במבחן המציאות. ברגעים כאלו, הנטייה של אנשים היא לחדד את האמונות והערכים שלהם, לחזק את הקשרים האישיים שלהם. התופעות החברתיות של המלחמה מאוד מראות את זה".
"יש כל כך הרבה נופלים בזמן קצר וקשה מאוד לזכור את השמות, את הפנים ואת הסיפורים. הסטיקרים הם דרך לבקש מאיתנו להתעכב, לא להמשיך לצד המוות. להכיר באנשים המלאים שהיו פה ואינם", מוסיפה אורג, "לא משנה אם זה כשסטודנט נכנס לקמפוס או כשמשפחה יושבת לפיצה - הסטיקר שם בשביל להזכיר לנו לא לראות את כל הנופלים הרבים כגוש אחד. עוד משהו ששמנו לב אליו הוא שעל הרבה מדבקות יש ברקוד לסריקה שמוביל לעמוד הנצחה, בדרך כלל באינסטגרם. כל יום אנחנו מגלים נופלים שלא הכרנו, והסטיקר הוא טיזר שקורא לנו לברר עוד על האיש או האישה שהוא מייצג".
פעם היה אפשר לראות רכבים מלאים בסטיקרים אידיאולוגיים או כאלה שמלמדים על זהות חזקה: העם עם הגולן, שלום עכשיו או "נ נח נחמן מאומן". בכישרונו הרב, דויד גרוסמן חרז רבים מהם לשיר המחאה המונומנטלי "שירת הסטיקר" של הדג נחש, שיצא ב-2004 והיווה פרידה ממסורת המדבקות בעולם דיגיטלי. והנה, בדיוק אותם רעיונות ותפיסות עולם חוזרים אלינו, רק הפעם דרך דמויות והאופן שבו הן חיו ומתו.
פרנקנבורג ואורג הצליחו לזהות בסטיקרים שאספו מוטיבים חוזרים. "ברמת-השרון הסטיקרים שונים מהסטיקרים בטרמפיאדה בירושלים", מספרת אורג, "למשל באולמות ספורט ואצטדיונים נראה את הסטיקרים של האוהדים השרופים או של הספורטאים המקצוענים. להיות אוהד של קבוצה זו זהות, זה להיות חלק ממשהו גדול.
"אצל דתיים יש הרבה התייחסות לעם, לארץ, למצוות. לא פעם יש ציטוט מפסוקים. בנובה ראינו הרבה סטיקרים עם ציטוטים משירים. הורים חזרו למכתבים שחיילים השאירו בשביל לחלץ מהם איזו תורה, איזשהו מסר. הרבה התייחסו לחיוכים ולשמחה, ניסיון של הסטיקר דווקא לייצג את החיים השוקקים ולא את המוות. זה מאוד מזכיר פעולה של גרפיטי, פעולה חתרנית ואפילו רדיקלית שמבקשת להפר את הקוד של המרחב הציבורי".
"מעניין מאוד לראות מי שם תמונה אזרחית ומי תמונה במדים, מי שם סמל של היחידה ומי לא", אומרת פרנקנבורג. "יש גם עניין בחלוקה של הסטיקרים עצמם. זה בעצם מבקש מאיתנו לזכור באופן אקטיבי, לקחת את הסטיקר ולהדביק אותו בכל מיני מקומות. זו דרך של הציבור להראות שמשהו מהנופל דבק בהם, שהם ממשיכים להפיץ משהו ממנו גם כשהם מטיילים בחו"ל או הולכים לעבודה. החלל שלנו הולך איתנו".
משפחת גרינגליק הדפיסה יותר מ-3,000 סטיקרים, שאזלו במהירות. "הגיעו אלינו אנשים שאנחנו לא מכירים וביקשו עוד ועוד מדבקות", מספרת מיכל. האחות, מוזיקאית בתחילת דרכה, מחלקת את הסטיקרים בהופעות שלה. אפשר לראות חלוקה של סטיקרים גם במשחקי כדורגל, בהפגנות, בהתרמות דם ובבתי חולים, בבתי ספר, בכניסה למסיבות ואפילו בבתי כנסת. יש בני נוער שגם אוספים סטיקרים. לפני 7 באוקטובר היו סטיקרים בודדים לזכר חיילים, אבל מאז שפרצה המלחמה זו הנצחה סטנדרטית, כמעט אוטומטית. לכל חלל יש שם, וסטיקר.
"כבר לשבעה של שגיא שלנו הגיעו החברים שלו מהצבא עם סטיקר שהם הכינו מהמוטו שהוא כתב באינסטגרם - 'לו רק ניתן ואלמד את דרכו של עץ אחד'. זו הייתה יוזמה שלהם. אבל אחרי שקראנו את המכתב שהשאיר, הבנו שאנחנו רוצים להוציא סטיקר שיעביר את המסר של מי היה שגיא ואת אהבתו למולדת", מספרת לימור, אמא של רס"ל (מיל') שגיא עידן ז"ל מראש-העין, שנפל ב-22 בינואר עם עוד 20 מחבריו באסון קריסת המבנים.
"שגיא כל כך אהב את המדינה, ולמרות שהוא עבד בעבודה חיונית ברשות שדות התעופה ויכול היה להשתחרר מהמילואים, הוא התעקש להמשיך להילחם לצד החברים שלו. כשנכנס לרצועת עזה הוא לא שיתף אותנו כי לא רצה שנדאג, וסיפר שהוא רק בבסיס בכיסופים. זה שובר אותנו שהוא נהרג באסון כזה. במיוחד כשהדבר הכי חשוב עבורו היה חיי אדם.
"אחרי שהוא נפל, מצאנו בטלפון שלו שני פתקים שהשאיר לנו. באחד הוא כתב בתחילת הלחימה: 'משימת העל - שמירה על חיי אדם', ובשני הוא כתב יותר באריכות לנו, לאחיו, לחברה שלו ולחבריו הקרובים. הוא גם התייחס לערכים שהנחו אותו. בצוואתו ביקש שנקדיש את עצמנו לאהבת המולדת ולאהבת הזולת, ונהיה אחד בשביל השני כדי שתהיה פה חברה טובה יותר. כשקראתי שכתב 'אין לי ארץ אחרת במיוחד כשאדמתי בוערת, ואם למות - אז על הגנת המולדת', הבנתי שזה משפט לסטיקר".
משפחת עידן הדפיסה בהתחלה כמה אלפי מדבקות, שאזלו מיד. "חברים שלו, משפחה ומכרים הגיעו אלינו ולקחו סטיקרים בשביל להדביק בניו-יורק, בספרד, בטיול הגדול למזרח", מתארת לימור. "מש"קית החינוך ששירתה איתו שלחה את ההורים שלה לקחת מדבקות בשבילה לפני הטיסה לדרום-אמריקה. שלחו לנו תמונות של מדבקות מתאילנד, פראג, יוון ועוד. משהו ממנו נמצא בכל המקומות שהוא עוד לא ראה ולא הספיק לחוות. אחד הדברים הכי מרגשים הייתה פנייה מאדם שאנחנו לא מכירים, שראה את הסטיקר במפגש עם מכר. הוא ביקש לממן עוד 10,000 סטיקרים שיודפסו לפני יום הזיכרון כי הוא כל כך התרגש מהמסר. הוא רצה שהאהבה למולדת וההקרבה של הילד המדהים שלנו תמשיך לחיות בעולם, שהוא ומה שהוא מייצג לא יישכחו לעולם".
לצד הסטיקרים שמבקשים לשים זרקור על תפיסות עולם או ערכים גדולים, יש גם מדבקות מאוד אינטימיות ופרטיות. כזו היא מדבקה צנועה עם ציור של ג'יפ ועליה כתוב המשפט הסתום: "להפוך דלק לאבק". למטה, בקטן, מצוין: לזכר אורוש.
מי היה אורוש ומה קרה לו? רס"ן אור יוסף רן ז"ל היה מפקד פלגת הניוד של סיירת דובדבן, ונפל בקרב ב-7 באוקטובר. אחותו, שרה, מספרת שהוא מאוד אהב רכיבת שטח. "המשפט 'להפוך דלק לאבק' זה בדיוק אורוש שלנו, זה גם באופן מילולי לשרוף דלק במדבר ולהעלות אבק וגם ביטוי שהוא השתמש בו המון - יאללה, תרימו את עצמכם, בואו נהפוך דלק לאבק. בואו תחרשו איתי את הארץ. בואו נעשה משהו. בכלל, היו לו המון משפטים שהוא המציא ואפיינו אותו. אנחנו קוראים לו בבית מחיה השפה העברית, ואפילו הוצאנו לזכרו חוברת עם כל אמרות השפר שלו. כל אחד מהאנשים שמכיר אותו ורואה את הסטיקר שומע גם את הטון. אז אם לסכם את אחי במשפט - זה המשפט הזה".
בשונה מהסטיקרים האחרים, זו מדבקה ממש חידתית. רק מי שמכיר אותו מבין אותה.
"באמת הוצאנו את זה לשימוש פנימי חודש אחרי שאור נפל. בסך הכל 200 יחידות למשפחה וחברים. אבל פתאום אנשים ביקשו מאיתנו עוד ועוד מדבקות, ואנחנו רואים את זה במקומות או על רכבים של אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים. משהו במשפט של אור תפס אותם, או שהם שמעו עליו בכל מיני מעגלים. מבחינתנו זו הייתה בדיחה פנימית, לא דמיינו לרגע שזה ככה יתפוצץ. אחרי שנהיה ביקוש והבנו שהסטיקר מסתובב, חשבנו אולי לפחות לכתוב שם מלא ואת תאריך הנפילה שלו, אבל בסוף החלטנו להשאיר את זה ככה. שיישאר לנו משהו אינטימי ממנו, גם אם מי שמשתף את זה לא ממש יודע מיהו אורוש. מבחינתי אורוש זה אחי הקטן, המוכשר והנפלא. איבדנו אדם מיוחד מאוד".
עוד תופעה מעניינת היא סטיקרים שנושאים מסרים זהים, לעיתים אפילו באותן מילים בדיוק. המשפט "כל עוד מישהו זוכר אותי - אני חי" מופיע לא פחות מארבע פעמים במדבקות שנאספו במחקר. "המשפט הזה הימם אותנו. במובן מסוים הרגשנו שהוא אולי משקף הרבה מהמהות של כל התופעה הזו", אומרת פרנקנבורג. "המשפחות והקהילות הרבות שבוחרות להנציח באמצעות סטיקר למעשה מבקשות לשמר זיכרון חי. זה גם משקף את אחת המוטיבציות המרכזיות של המחקר, לתת במה למפעל ההנצחה המיוחד והכמעט חתרני הזה".
אל החוקרות הגיעו סיפורים מגוונים וכואבים. רות מעידה: "פנה אלינו חזן צבאי שהיה ביותר מ-70 הלוויות צבאיות, וצילם סטיקרים שהמשפחות השאירו על הקבר עצמו, כדי שמי שמגיע ייקח איתו. אני לא אשכח לעולם את החלקה שבה הוא צילם לנו - 18 ד'. טראומה קולקטיבית היא לא רק פצע, יש לה יכולת להפוך למקור לצמיחה, לבנייה מחדש של מערכת אמונות משותפות. אולי זו התפילה שלנו".
"יש פה צורך עמוק להשמיע קול אישי בתוך הקולקטיביות", מסבירה ד"ר אורג, "כל הזמן אומרים 'יחד ננצח' אבל הסולידריות נולדת דווקא מול המופע האישי, בהכרה הציבורית שה'אנחנו' הזה מורכב מהמון אנשים שונים עם פנים וזהות וחיים מלאים. זו דרך של חברה לומר: אלו הערכים שלנו, אלו האמונות שלנו, וזו גם דרך להראות איך המתים שלנו מלווים אותנו ומתפתחים איתנו. הם לא נשארים בבית העלמין - הם בשוק, בבר, או באתר סקי באיטליה".
השיחה עם רות ואיילת לא הייתה ראיון רגיל עם חוקרות באקדמיה. הרגשנו שהתיעוד של הסטיקרים זה המעט שבמעט שיכולנו לעשות בשביל להתחיל לספר את אין-ספור הסיפורים של החיים שהיו ונגדעו. רות איבדה את בן דודה, סמל יקיר ידידיה שינקלובסקי ז"ל, בלחימה בעזה. איילת בקשרי חברות עם מספר משפחות שכולות. היא מספרת שחברתה, אילנה קמינקא, אמו של סגן ינאי קמינקא ז"ל שנפל בקרב ההרואי בבסיס זיקים, אמרה משפט שמלווה אותה: "כשצופים בך אתה צפוי וכשרואים אותך אתה ראוי". ואולי זה כל העניין. לראות אילו חיים אבדו באמת, על אף שזה בלתי נסבל.
"לית אתר פנוי מיניה" הוא משפט בארמית שמתאר איך אלוהים ממלא בנוכחותו את העולם. בשבעת החודשים האחרונים נראה שאין בישראל רווח שלא מתמלא בשכול. הוא נוכח, כמו ערפל כבד, בכל מקום. בכל שמחה מוזכרים החטופים, בכל בית קפה אפשר לראות את הסרטים הצהובים, מדבקות הנופלים ממלאות כל פינה, כל שעל. אין כמעט בית שאין בו מת, כל אחד מאיתנו מכיר מי מהנופלים או הנרצחים או השבויים. יום הזיכרון הקרוב הוא רגע משמעותי, אבל בעצם אנחנו בתוך הווה מתמשך של אובדן ואין לנו יכולת להתרחק, לעבד את מה שעברנו ולעצב זיכרון. הכל עוד שותת. הניסיון לקלוט את היקפי המוות הוא כמעט נואש. בתוך חוסר האונים הזה, להדביק מדבקה או לעשות גוגל על שם של אישה מחייכת בסטיקר זו פעולה של סולידריות, זו הושטת יד אל האוקיינוסים של הכאב.
