הוא הגיח פתאום.
כולנו זוכרים אותו צועד על הדשא לקראתנו, מתוך הערב הסמיך, בשטח הכינוס בדרום. מחייך. מדליק סיגריה. במין הילה כזאת. "הנה טייס", גיא שניפנף על המנגל קרא, ואנחנו צחקנו. גם הוא.
איך קרה שהצנחן מגדוד 101 צץ בערב ההוא בדיוק איפה שאני והחברים מהכדורגל של שישי עשינו על האש למילואימניקים מגולני – לא ברור.
אבל התנפלנו עליו. החברים שעל המנגל פינקו בבשר. קבבים, פילה, דברים טובים. אני שאלתי שאלות.
ושחר פרידמן עמד וסיפר.
על קרבות וזוועות 7 באוקטובר; על חילוץ אנשי העוטף מבתיהם, חלקם לא מוכנים לפתוח דלת. "עושים לך ככה מהחלון", הוא סימן ביד תנועת "לא"; על חבריו שנפלו בלחימה. "כשחיילים יוצאים לחופשה, הפנטזיה שלהם זה לאכול שווארמה. שלנו זה ללכת לקברי החברים שאיבדנו", אמר.
ואז, תחת שמי המסתורין המאוחרים ועננת הבשר הצלוי, הוא עבר לדבר עלינו, העם. השאיר צוואה. שחר ויתר הלוחמים שנערכו לתמרון לא היו חשופים אז למתרחש בחוץ. הם היו ללא טלפונים מרבית היום. לכן בתחושה של שחר העם היה מאוחד לגמרי, אפילו לא סדק. אפילו לא צפצוף בכביש, כפי שציין.
"כשראיתי את המריבות ביום כיפור האחרון, אמרתי שאין לי מה לעשות פה", שחר המשיך, "אבל אני רואה את העם עכשיו, ואני רואה עתיד למדינה שלנו. אין מדינה כזאת בעולם. אין עוד עם שנראה ככה.
"המ"פ שלי אמר ביום הראשון למלחמה, אני מוכן למות. ואני כמוהו. אם קורה משהו, אני מוכן למות בעד המדינה שלנו".
ואז שחר נכנס לעזה. משאיר אחריו מילים אחרונות עבורנו כעם. לאיך עם אמור להתנהג. עם שבשבילו לוחמיו מוכנים לצאת לקרב בראש מורם ואולי לא לחזור.
והוא בראשם.
***
ב-18 בנובמבר 2023 הצנחן מ-101 נפל בעזה.
ואז התברר דבר מדהים: שחר השאיר יותר מצוואה אחת. הוא כתב הרבה מילים אחרונות. הוא כתב להורים, כתב לאחיות, כתב לחברה. "הילד שלא היה יכול לשבת על הטוסיק בבית הספר, פשוט לא הפסיק לכתוב", אמא שלו ליאת צוחקת.
ומיד אחר כך מנסה למצוא הסבר: "כאילו הנפש שלו ידעה שהוא הולך למות. זה גרם לי לחשוב שאדם מגיע לעולם לפרק זמן מסוים. והוא הגיע ל-21 שנה".
לנגה, בת הזוג, הוא שלח בהודעת ווטסאפ מעין מדריך, אוסף כללים, תחת הכותרת "היו אנשים טובים".
בין השאר כתב: "תחייכו", "דעו כי המידה הגדולה ביותר אשר יכולה להיות לאדם היא היכולת לשמח אדם אחר", "שימו לב לאנשים הקטנים הנופלים לנו בזווית של העין", "תעריכו את הדברים הקטנים שיש לעולם להציע, בעיקר טבע ומוזיקה".
המילים הללו תורגמו כבר לעשר שפות, והופצו בארץ ובעולם באין-ספור עותקים.
ויש עוד צוואה, אישית יותר. הודעת ווטסאפ שכתב ב-29 באוקטובר, ושלח לחבר, עם בקשה שיעביר להוריו אם יקרה לו משהו.
אמו ליאת מקריאה עכשיו מההודעה הזו:
"להורים שלי היקרים,
שתמיד תמכו בי ואהבו אותי לא משנה מה, שנלחמו בשבילי כמו אריות ואף פעם לא ויתרו לי בדרך למטרה - להיות אדם טוב ככל שאוכל, אני מקווה שהצלחתי להגשים את זה כמה שיותר.
אני אוהב אתכם הכי בעולם ומעריך אתכם עד אין קץ על כל מה שעשיתם בשבילי, אני נוצר בראשי כל רגע משותף שלנו ביחד, גם הטובים וגם הרעים כי כל אלה הביאו אותנו הלום. אתם חברים טובים שלי וכיף לי איתכם בטירוף!"
ליאת עוצרת. מסבירה. "שחר כתב שהוא נוצר כל רגע משותף שלנו, גם הטובים וגם הרעים. אלמלא המלל הזה היו לי הרבה ספקות. אולי הוא כועס. אולי הייתי קשוחה מדי. אולי אני צריכה לבקש סליחה. אבל במילים הללו הוא מחזק אותי כאמא. נותן לי שקט נפשי".
היא ממשיכה להקריא מהודעתו:
"אני נלחמתי בשביל שאני ומשפחתי וחבריי יחיו! שתחיו! לא שתשרדו, לא שתנשמו ותתקיימו, כדי שתחיו את החיים בצורה מלאה, אז תעשו את זה! תטיילו בכל העולם בשמי ותעשו דברים משוגעים, תצאו לרקוד כמה שיותר כמו שאהבתי, תשמעו מוזיקה מיוחדת ומגוונת ותאהבו את החיים. תעריכו את הדברים הקטנים שהופכים את חיינו למיוחדים, כשנופל שיר יפה בשאפל או ברדיו, כשיש מזג אוויר מושלם לים או למעיין באמצע היום, ואתה קופץ למים גם אם זה לעשר דקות".
שוב ליאת עוצרת. היא צריכה להסביר: "שחר נתן לנו לגיטימציה לחיות את החיים. הוא ציווה עלינו לשמוח, לא לשקוע. הילד אמר לשמוח".
היא ממשיכה להקריא:
"תדעו לכם שגם אם חס וחלילה נפלתי בקרב והכל נראה שחור, אני יושב למעלה ומחייך כי אני בחרתי בזה... נקראתי להגן על הדגל ואין מאושר ממני על כך! אני שמח שנפלה בחיקי הזכות לתת שקט למשפחתי ולחבריי ולכל עם ישראל".
שוב עוצרת. "לצד הכאב, יש פה המון גאווה בילד שהלך להילחם, לא כי היה שם ממילא, לא כי אמרו לו, שחר היה בכלל בחופשת שחרור. הוא קם והלך להילחם כי ידע שזה מה שצריך לעשות".
***
ימים עצובים.
כל כך הרבה אובדן סביבנו בימים הללו. והמילים האחרונות שנותרו כמו מאפשרות להיאחז באלו שאינם. באנשים שהיו. בחלומותיהם, בקולם האחרון. ולעיתים הקול הזה, המילים, מהדהדות.
משפחתו של שחר פרידמן הבינה מיד שבדברים שהשאיר יש אור מיוחד. יש שליחות. מהשבעה בירושלים החברים מהכדורגל ואני – אחרי שסיפרנו באריכות על המפגש ליד המנגל - יצאנו עם ערימה של עותקים מצוואתו של שחר. מתובנותיו. התבקשנו להפיץ.
"כמה שיעורי בית שחר השאיר לנו", אמרה ליאת מתנשפת, כמה שבועות אחר כך, כשדיברנו. והוסיפה: "והוא עוד היה אחד שלא עשה שיעורי בית".
המשימה של ליאת, דורון ויתר בני משפחת פרידמן ברורה: לפנינו עם מיוחד, מרגש, שתושביו הולכים ומתרחקים אחד מהשני. ואין ברירה אלא לחזור אל הביחד. הביחד שיגן וישמור. רק שהביחד הזה לא יקרה לבד. מישהו צריך לארגן אותו. או לפחות לנסות.
אז החיים של ליאת בחודשים האחרונים הפכו התרוצצות בין הרצאות למען אחדות. ופרויקטים שונים. והתנדבויות. וסטיקרים. ותכף יהיו גם צמידים.
"כששחר נהרג", ליאת מסבירה, "הבנתי שיש לי לפיד ביד. שחר הלך מהעולם בידיעה שהעם מאוחד, ושמה שהוא עושה, זה לאחד את העם. אז יש לי תפקיד. חובה עליי לעודד את האחדות בעם".
בתקופה האחרונה, אני אומר לה, המשימה של האחדות הופכת קשה. "במקרו אני רואה את זה כחלק מגלגל. מתהליך שבו יצמח משהו חדש", ליאת משיבה, "במיקרו אני יכולה לעשות את המקסימום שלי, שזה הלפיד שקיבלתי משחר".
***
יותר מחצי שנה עברה מאז הוא הגיח פתאום. צועד לקראתנו, כמו מתוך הערב הסמיך. כמו מתוך הגורל. מחייך. מדליק סיגריה. אוכל איתנו. ואז הולך, משאיר מילים.
מאז הוא שוב מגיח מעת לעת.
זה יכול לקרות במוסך בראשל"צ, כשאני בא עם האוטו שדולקת בו נורה, ופוגש את הדוד שלו עומר, שמתקן שם רכבים. ושם, מעל מכסה מנוע פתוח, עומר מפשיל שרוול, חושף קעקוע שמתעד רגע שלו ושל שחר יחד, בחופשה במונטנגרו.
זה יכול לקרות בניו-יורק, באוטובוס שמטייל את דרכו ברחובות מנהטן, במסע עם לוחמים פצועים, שם אחד מהם, הצנחן מנחם בן כליפא, פתאום מראה לי בנייד תמונה של שחר ושלו. הם בקו בצפון, בין הקפצות, ומנחם מניח עליו ראש.
וזה יכול לקרות אפילו ביום הבחירות לרשויות המקומיות, בבית ספר בבת-ים, שם הצוואה של שחר מונחת על שולחן ממש בכניסה, מקבלת את פני הבאים לקלפי. כמו מבהירה להם לפני שיתפלגו בין רשימות: אל תשכחו מה שחר ביקש.
הערב תישמע צפירה. לדקה נעמוד, יחד, עם שלם, ונחשוב על המאחד בינינו, ועל הכאב המשותף.
גם לזכר שחר נעמוד. וברגע הזה חשוב שנזכור: הלב של הצנחן מגדוד 101 היה מלא אלינו. הוא היטיב לראות, לפני נפילתו, את היופי שבביחד של העם שלנו.
הייתם צריכים לראות אותו שם בערב ההוא, איך דיבר עלינו.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.05.24
