אין באמת סיבה לחגוג השנה את יום העצמאות. בטח לא באופן קולקטיבי. היעדר הקהל מהטקס הרשמי לא יעבוד על הציבור, שיידע את האמת גם בשעה שהדגלנים יצעדו בצורת המנורה, בצורת סרט החטופים הצהוב או בצורת המילה "תודה" לזכר המילה שלא נאמרה לרעיית ראש הממשלה. ביום הולדתה ה-76, מדינת ישראל שבורה. בשיבושים באפליקציית ווייז שחווים נהגים על כבישי המדינה בחודשים האחרונים יש מן הסימבוליקה הצורמת. אובדן דרך, ניווט כושל, אזרחים אבודים. חלקם עקורים, פליטים בארצם. אלפי מצטרפים חדשים למשפחות השכול. 132 אזרחים ואזרחיות שיושבים בשבי חמאס למעלה מחצי שנה. לכל אחד מהם משפחה, חברים וקהילה שמעבירים את חייהם באי-הוודאות האכזרית ביותר.
אחת מהן היא יפעת זיילר פז, בת דודתה של שירי ביבס, שנחטפה מביתה יחד עם שני ילדיה אריאל וכפיר, ושבעלה ואבי ילדיה נחטף בנפרד. מאז, למעט סרטון אכזרי שמראה אם מבוהלת אוחזת כלביאה בשני גוזליה בתוך הרצועה, אבדו עקבותיה. סרטון קורע לב של ירדן ביבס הופץ על ידי חמאס, וגם גורלו לא ברור. הוריה של שירי, יוסי ומרגיט סילברמן, נשרפו בביתם בניר עוז. זה מה שנשאר. במציאות שבה הציפייה להנהגה שמסתכלת ליפעת ולשכמותה בעיניים הפכה לחלום באספמיה, כל שנותר הוא לתת מקום למילותיה החשובות, הכואבות, המדממות.
"אנחנו יודעים מעדויות החטופים שחזרו שחלקם ראו טלוויזיה לפעמים. המחשבה שירדן או שירי יראו את הטקס, כי יושיבו אותם מול מסך, ירצו להראות להם שפה כבר חוגגים ורוקדים וצוהלים ומדליקים משואות כאילו אנחנו לא בתוך הדבר הזה, כאילו אנחנו יכולים להמשיך בלעדיהם - שוברת לי את הלב", היא מספרת לי. "למה אי-אפשר פשוט להגיד בצניעות 'מדינה יקרה, רק לפני רק שבעה חודשים חווינו אסון בקנה מידה היסטורי, כזה שלא נראה כמותו מאז קום המדינה. אנחנו בשנת אבל, ומחליטים להפריד השנה את אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות. מכיוון שישנם כל כך הרבה מפונים, כל כך הרבה פצועים, כל כך הרבה פוסט-טראומטיים, ו-132 חטופים שעדיין בשבי בעזה - אנחנו נחגוג את הישרדותנו בתאריך אחר, שייקבע ביום שכולם יחזרו. ביום שתושבי קריית-שמונה ומטולה והצפון יחזרו לבתיהם, ביום שתושבי העוטף יחזרו לבתיהם, כשהחיילים שעוד מחלימים מהפציעות שלהם יחזרו לבתיהם וישקמו את חייהם. ננשום, נשתקם - וזה יהיה יום העצמאות הכי מדהים שידעה המדינה. אני אארגן את המסיבה הכי גדולה שהייתה פה".
"למה אי-אפשר פשוט להגיד בצניעות 'מדינה יקרה, רק לפני רק שבעה חודשים חווינו אסון בקנה מידה היסטורי, כזה שלא נראה כמותו מאז קום המדינה. אנחנו בשנת אבל, ומחליטים להפריד השנה את אירועי יום הזיכרון ויום העצמאות"
עכשיו זה לא הזמן לטקס, ממשיכה יפעת. "מי יכול לחגוג עכשיו? יש מלחמה, אין עסקה", היא אומרת. "בסדר, חייבים לחיות, אף אחד לא אומר לכם לא לחיות. אני רק מבקשת שהטקס הרשמי מטעם המדינה לא יהיה בפרצוף שלי ושל 1,500 משפחות חדשות שנכנסו למעגל השכול. אני מבקשת ענווה, אני מבקשת צניעות".
צילום: גיא כושי ויריב פיין"גם אני השנה לא חגגתי יום הולדת. הוא היה בסוף השבעה על הדודים שלי. גם המדינה יכולה לוותר השנה. הצבא ביטל את מטס העצמאות בלי יותר מדי הסברים, כי ברור שאנחנו בזמן מלחמה אז אין מטס ראווה. לא אכפת לי מה חושבים מבחוץ - יותר חשוב להסתכל פנימה, בעיניים של האנשים שלנו. זה הרי עניין של החלטה בלבד. אפשר היה להגיד 'לא יהיה טקס ממלכתי, ובמקומו ניתן למשפחות החטופים את שעת השידור הזו כדי לשלוח מסרים ליקירים שלהן בעזה'. זו אחדות, זה ביחד, זו רעות, זו אהבה. אחרי זה עוד אומרים לי 'את לא לבד' - ולא מבינים כמה לבד אנחנו באמת מרגישים".
אין באמת סיבה לחגוג השנה את יום העצמאות. בטח לא באופן קולקטיבי. בטח לא כשאזרחיות כמו יפעת לא יכולות להרים טלפון לבת הדודה האהובה, ולהזמין אותה לחגיגה.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.05.24
