נובמבר האחרון קיבלה סגן עדן רם, שנפצעה קשה בבסיס פיקוד העורף באורים, שיחת טלפון מפתיעה. על הקו הייתה אורלי לוין. "באותו הזמן עדיין הייתי באשפוזים, בדיוק עברתי מ"שיבא" ל"הדסה". את המיטה שלי בשיבא ירשה מייה שם. כל היום אתה מקבל שיחות מאנשים שרוצים לעזור, 'אני פה בשבילך'. בהתחלה זה היה לי קשה. 'אתה לא מכיר אותי בכלל, מה אתה רוצה לעזור לי?' כשאורלי ביקשה להיפגש אמרתי לאמא שלי: 'אני לא מכירה אותה בכלל. מה כבר אפשר לעזור לי?' אבל בכל זאת נתתי לזה צ'אנס", מספרת עדן.
לוין היום בת 41, נשואה ואם לשלושה (16, 14, 7), אבל לפני 22 שנה, כחיילת, הייתה במצב מאד דומה לעדן. היא הייתה מש"קית חינוך שיצאה להשתלמות בבסיס פיקוד דרום בבאר-שבע. שני מחבלים שהגיעו מעזה נכנסו לקונדיטוריה שבה ישבה עם חברותיה ופתחו באש. סגן קרן רוטשטיין ורב"ט איה מלאכי נרצחו. לוין, ממש כמו רם, נפצעה קשה מאוד, בעיקר בפלג גופה התחתון ונכנסה למסלול שיקום שנמשך שנים.
בנובמבר קיבלה סגן עדן רם, שנפצעה קשה בבסיס פיקוד העורף באורים, שיחת טלפון מפתיעה. על הקו הייתה אורלי לוין. "באותו הזמן עדיין הייתי באשפוזים, בדיוק עברתי מ"שיבא" ל"הדסה". את המיטה שלי בשיבא ירשה מייה שם. כל היום אתה מקבל שיחות מאנשים שרוצים לעזור, 'אני פה בשבילך'. בהתחלה זה היה לי קשה. 'אתה לא מכיר אותי בכלל, מה אתה רוצה לעזור לי?' כשאורלי ביקשה להיפגש אמרתי לאמא שלי: 'אני לא מכירה אותה בכלל. מה כבר אפשר לעזור לי?' אבל בכל זאת נתתי לזה צ'אנס", מספרת עדן.
כמו בכל קשר חדש, הפגישות הראשונות היו סוג של היכרות. "הייתי באה פעם או פעמיים בשבוע להר הצופים, להיות איתה", מספרת לוין. "נוצרו בינינו אינטימיות וקשר רגשי. אני מרגישה שהקשר בינינו הוא קוסמי. בפועל הוא כולל הרבה שיחות".
לסופ"ש של 7 באוקטובר הגיעה רם, קצינת כוח אדם, עם מזוודה של מתנות, אחרי שירות בן עשרה חודשים באורים ולפני תפקיד חדש. "ב-6:30 בבוקר התעוררתי מהשינה", היא משחזרת, "לקחתי מהר את הנשק, עם פיג'מה וכפכפים ורצתי למיגונית. לאט-לאט התחלנו לשמוע יריות. החלטנו לרוץ מהמיגונית לחמ"ל, כי חשבנו שזה המקום הכי בטוח בבסיס. בחרנו בטיימינג הכי גרוע כי בדיוק המחבלים פרצו את הגדר, זיהו אותנו והתחילו לרדוף אחרינו ולירות. בריצה הזאת איבדתי שתי גיבורות, רב"ט אופיר דוידיאן ורב"ט ליאור לוי, זכרן לברכה. אני הצלחתי לרוץ עם כדור ברגל עד שהגעתי לחמ"ל", שם התקשרה לאמה שבדיוק נפשה בסיני. "הרגשתי בטוחה. אמרתי שקיבלתי כדור ברגל, ושאני בסדר".
"המחבלים זרקו רימונים לתוך החדר, הכל נהיה שחור. עצמתי עיניים, הייתי בטוחה שזהו, אני הולכת למות"
בחמ"ל עשתה לה הסמב"צית, סמלת שיר שלמה, חוסם עורקים. אבל מאוחר יותר, גם המקום הבטוח ביותר בבסיס נפרץ. "המחבלים נכנסו, זרקו רימונים לתוך החדר, הכל נהיה שחור, חושך מוחלט, התחילו לרסס אותנו בכדורים ולא הפסיקו למשך כמה דקות. עצמתי עיניים, הייתי בטוחה שזהו, שאני הולכת למות. נפרדתי מהמשפחה, מהחברים ומבן זוגי. מתחת לשולחן היינו אני, דנית, שיר וסהר. רס"מ אהרון פרש, אבא לחמישה שהוקפץ מהבית ונלחם בגבורה, נהרג כמה דקות לפני ושכב לידנו, וגם המפקדת התורנית, סרן אלינה פרבוסודובה, הייתה קרובה.
"באותו שלב חשבתי על חטיפה. לא זזתי ולא הוצאתי מילה. הם חיפשו דברים, זרקו, נגעו באנשים ועוד פעם עשו צרור ויצאו מהחדר. סמלת דנית כהן שהייתה מימיני, נהרגה. גם שיר. הרגשתי שסהר נושמת לידי. היא מאוד עזרה לי להישאר בחיים, עשתה לי חוסם עורקים נוסף, נתנה לי הרבה תקווה, כי לי עצמי לא היו תקוות". באותה מתקפה נרצחו גם סמל איתמר עיש, וסמלת עדי גרומן מהאיסוף הקרבי.
לבושה יפה ועומדת על רגליה, נראית רם רגיל לגמרי. אך גופה נושא פציעה קשה. "ירו עליי 12 כדורים", היא אומרת. "יש לי פלטינות באגן ובברך. את האמה שברתי שבר קשה. אין לי תנועה מלאה ביד. יש לי קושי פיזי. כשנוגעים בי זה כואב. ללכת יותר מדקה שתיים, לרוץ, להתכופף, אני לא יכולה. גם לא להרים דברים. אפילו אם זה רק בקבוק מים קטן. לישון על הצד, לשבת הרבה זמן. תמיד כואב. לומדים לחיות עם זה".
לוין זוכרת היטב שהייתה במצב הזה בעצמה. "שוחררתי הביתה אחרי חודש, על כיסא גלגלים", היא משחזרת, "עבדתי קשה כדי ללכת. בהתחלה לא האמנתי שזה יקרה, ושנאתי את כל מי שטיפל בי. פיזיותרפיה זה כואב, הידרותרפיה זה כואב. ניתוחים - סופר כואב. הייתי מדוכאת. נפצעתי מרסיסים בפנים, ולא הייתי מוכנה לצאת מהבית. הפנים שלי היו נפוחות, מכוערות, מלאות חורים. בתור אישה זו הייתה חוויה מטלטלת. אני זוכרת שסיפרתי לאסנת, אמא של עדן, איך עשיתי לאמא שלי 'פיגועים' בבית. כדי שהיא תבין מה צפוי לה. אבל זכיתי במשפחה חמה ואוהבת וזה לא מובן מאליו. תודה לאל, לעדן יש את החמימות שזה השיקום האמיתי".
בזמן שלוין נפצעה, המושג פוסט-טראומטי לא היה מוכר. "20 שנה לקח לי להגיד 'אני נכה', את המהפך הרציני עברתי כשנסעתי להודו עם משלחת של פצועים. הכנסתי מושגים חדשים לחיים, כמו חוסר אונים. להבין שהייתי חסרת אונים בעת הפציעה, כי לא היה לי שום כלי לעמוד מול המחבלים".
"את הכאפה שלי קיבלתי כשיצאתי לשיקום", נזכרת רם. "אחרי שלושה שבועות בחדר רק עם עצמי, ראיתי עוד חברים פצועים. אתה רואה קטוע יד, ואומר: 'אין לי זכות להתלונן'. גם כשאתה לא מצליח לרדת לכיסא גלגלים, מקבלים פרופורציות לחיים. בהתחלה אתה בהדחקה. 'לא, אני בסדר'. ולאט-לאט מבין שביומיום אתה חי לבד עם הפציעה, ואין אף אחד שמצליח להיכנס לך למחשבות. כל החברים חושבים על דרום אמריקה, תאילנד ואת לא. כי יש לי 30 צלקות בגוף, ואסור לי להיחשף לשמש. כשאורלי אומרת לי, 'אני יודעת מה את מרגישה', היא ממש הייתה שם".
אורלי, נתת לעדן עצה טובה לחיים?
"מה שלי לא אמרו - שאנחנו חזקות מהטראומה. חשוב לי להגיד שעדן לא רק מקבלת ממני, היא נותנת לי המון. אולי בהתחלה היא לא הבינה מה אני עושה שם, ורק בפגישה השנייה או השלישית התחילה להבין את המשמעות. עד לאחרונה עבדתי במשרד החינוך. סיימתי ללמוד פסיכותרפיה, טיפול בטראומה ופוסט-טראומה ממוקדת התמכרויות, ואני רוצה להתמודד על ראשות מחוז הדרום בארגון נכי צה"ל".
עדן: "כשאתה מקבל את חייך במתנה, אתה נולד מחדש, וזה מכניס המון תהיות לחיים: למה אני ניצלתי והחבר שלידי או החברה לא? בהתחלה זה המון רגשות אשמה. שלא נעים לך שאתה חי. לאט-לאט אני מבינה שיש לי מקום בעולם הזה, והייעוד שלי השתנה. רציתי להיות עורכת דין, ועכשיו אני רוצה לעשות דברים עבור אנשים אחרים. הרצאות, הסברה. אני מרגישה שזו השליחות שלי. להפיץ את הקרב ואת הסיפור של מי שנפל, בארץ ובעולם. לא לבזבז את הזמן שלי פה בעולם, כי כל יום חשוב, וכל יום צריך לפעול למען משהו. תראי כמה דברים אורלי עשתה אחרי גיל 40. אני אוהבת לתכנן קדימה, ופתאום הפציעה נתנה לי כאפה לעצור. מאורלי אני לומדת לשחרר, לתת לזה זמן, להתעסק בהחלמה".
