הערב נתייחד עם זכר חללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, ובכללם קורבנות 7 באוקטובר. בשבוע שעבר, ביום השואה, האזנתי לסיפוריהם של שורדי שואה מהולנד על הובלתם ברכבות למחנות ההשמדה, כשלפתע נפסק השידור ונשמעה ההתרעה: קריית-שמונה, מטולה. כלי טייס בלתי מאויש ריחף מעל, בדרכו להמשיך את ההרס ביישובי הצפון. זהו הקישור בין יום השואה למציאות חייהם של מאות אלפי ישראלים לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות.
מחר יעמוד בנימין נתניהו בהר הרצל, בטקס המרכזי לזכרם של החללים. אך מתבקש שראש הממשלה שבמשמרת שלו חווינו את הקטסרופה הנוראה בתולדות המדינה ינצל את הבמה הזו כדי לבקש סליחה ומחילה על מה שקרה לנו, אך הסיכוי שנחזה בכך אינו גבוה - סביבתו עסוקה בהנדסת תודעה ושכנוע שהאשמה היא של ראשי מערכת הביטחון, ונראה שהוא עצמו כלל לא מתכוון לפנות את כיסאו בקרוב.
אסור להסכים לבקשה להניח בצד ליום אחד את המחלוקות בינינו - אין יום מתאים יותר להתייצב מול האחראי על מה שקרה כאן.
הפעם הראשונה שבה סיקרתי מהומה פומבית ביחסים בינינו לבין אמריקה הייתה כשליוויתי את מנחם בגין לביקור בארה"ב. נכחתי בפגישתו עם המנהיגים היהודים במלון וולדורף-אסטוריה בניו-יורק, ושמעתי אותם מבקשים ממנו למחות נגד כוונת הממשל האמריקאי למכור מטוסי ביון לערב הסעודית. בגין, בחיוך ממזרי, הרים את ידיו לעבר התקרה כרומז על האזנה, ואמר: "לא יעלה על הדעת שאומר לכם, אזרחי ארה"ב, מה לעשות בעניין הזה". המטוסים נמכרו לסעודים, ובגין המשיך להתקוטט עם הממשל, ולא חסך מהם את ביקורתו כאשר חשב שהם מתנהגים אלינו כאל "מדינת ואסאלים".
נתניהו, ובעיקר סביבתו הקרובה, מתנהגים בגסות כלפי הבית הלבן. כך היה כשנאם בקונגרס כדי לגייס את הרפובליקנים נגד אובמה, וכך כעת ביחסו כלפי ביידן. הכרזתו שלפיה אם לא נקבל את החימוש מארה"ב "נילחם בציפורניים" היא נלעגת ומחרידה. על מה אתה מדבר? אל תאמינו לו.
גם בעבר, אגב, היו השעיות של אספקת נשק, ואתם יכולים להיות רגועים: ישראל תמיד תקבל את הדרוש לביטחונה. ראשי הממשל האמריקאי יודעים להבדיל בין ישראל לבין נתניהו.
מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה שלי
אני נושא עימי את אינספור התמונות של חללי המלחמה הזו - ונדמה שכולם מחייכים בהן. מאות סיפורי שכול, שחושפים קשרים אישיים נטולי מחסומים בין הדור הזה להוריהם. לא הכרנו זאת בדור שלי.
אנחנו מנחמים במשפט בחייהם ובמותם ציוו לנו את החיים. ועל כך מן הראוי שנוסיף: אילו חיים? חיים אחרים ממה שחווינו לפני 7 באוקטובר
מלחמת יום כיפור הייתה המלחמה שלי. שניים מבני כיתתי נהרגו בחולות סיני. הכעס והרצון לעשות שינוי מהותי באורחות חיינו הובילו לאחר המלחמה ההיא לשינוי פוליטי דרמטי, שפתח את הדלת לכניסתו של מנחם בגין ללשכת ראש הממשלה.
צאו ולמדו: כך נוהגת חברה מתוקנת. אסור לתת לחבורה שמסובבת את נתניהו להניח שהוא יישאר בלשכה לנצח.
פגשתי אתמול את תא"ל (במיל') דדי שמחי, שבנו גיא ז"ל נהרג ברעים בשעות הראשונות של מתקפת הדמים של חמאס. דדי הצליח לחלץ את גופת הבן במו ידיו.
שמעון שיפרצילום: אלכס קולומויסקיואני חשבתי על גיא, ועל מאות החיילים ואנשי הביטחון שנרצחו, שגם עליהם כתב נתן אלתרמן עוד במלחמת השחרור: "אנחנו מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
אנחנו מנחמים במשפט בחייהם ובמותם ציוו לנו את החיים. ועל כך מן הראוי שנוסיף: אילו חיים? חיים אחרים ממה שחווינו לפני 7 באוקטובר. הנהגה אחרת. דפוס ערכי שונה ממה שראינו. אולי זהו הציווי של אלה שהקריבו את חייהם למען המדינה.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.05.24
